הם בכלל יודעים משהו, הצעירים האלה? שאלה אותי מישהי בשבוע שעבר. על מה את שואלת, אם הם יודעים משהו על משה דיין, מבצע ברברוסה או בילי הולידיי? אני לא סגור על זה. מה שלפני עשרים שנה היה ידע הכי בסיסי, כבר ממש לא מובן מאליו.
אני זוכר את הבוס שלי, לא חשוב שמות, חוזר ממבחן ידע כללי למועמדים לגל"צ עם הראש בין הידיים. "אתה שואל 'מי זה מלך מרוקו'? והם עונים: 'אני יכול לבדוק לך'", ציטט עידו רוזנבלום את החוויות של אשתו, שחזרה מאותו מקום.
זה לא רק בגלל פורטנייט, נטפליקס, אינסטגרם, פייסבוק, ספורט, מאקו או קשת. זה בגלל שכל אלה ועוד רבים מתאמצים שהתוכן שלהם ינצח בקרב על תשומת הלב. שהתוכן, הכותרת, הפרומו, והעטיפה יהיו הכי אטרקטיביים שאפשר.
אי אפשר לנצח את יוטיוב
בקרב על תשומת הלב כולם משתכללים מדי דקה. לא רק בבחירת התכנים הנכונים יותר, ובשכלול ההגשה שלהם - ממש בשימוש במידע ביולוגי על איך המוח עובד, ואיך משפיעים על שיקול הדעת שלו באופן הכי רווחי ליצרן התוכן. איזה סיכוי יש לנו להגיע פתאום לסרט על נפילת חומת ברלין או להסבר על נדידת המדוזות בים התיכון - כשאנחנו בתוך תחרות כל כך יעילה על תשומת הלב שלנו?
נכון שיש הכל ברשת, אבל זו לא השאלה. התרגלנו לרמת גירוי כה גבוהה, שמה שלא עומד בתחרות, מה שלא מפתה אותנו בכל הכוח - נופל. ואם לאף אחד אין אינטרס לקדם עכשיו את ליאונרדו דה-וינצ'י, נגיד, או את וודי אלן, אז לא נשמע עליהם. תכנים שפעם נחשבו בסיסיים לכל אדם, נשארים יתומים. אם אתה לא בליגה של יוטיוב או טאבולה, שמתמחים בפיצוח תשומת הלב של בני אדם ומשקיעים מיליארדים בטכניקות ובטכנולוגיות, אי אפשר לנצח אותם.
ולכן אני מבין את הצעירים. אני לא טוען שכולם חלולים. חלקם יודעים בגיל 15 לכתוב ולהקליט שיר מושלם מהאולפן הביתי, או לתכנן במחשב דובי עשוי מסנאדות בגובה 4.5 מטר, ולבנות אותו ביום שבט בצופים. זה ידע צר ועמוק. ידע כללי רחב זה משהו אחר.
סמארטפון מתחת לשולחן
בין שלל התגובות לטור שכותרתו "אווה עשתה בית ספר ליד ושם", הרבה הבינו שאני מבטל את הצורך ואת התפקיד של מוסד ההנצחה המרכזי של מדינת ישראל לשואה. זה ממש לא המצב. גביית דפי העד ושאר עבודת הקודש העמוקה ורחבת ההיקף שהמוסד הזה עושה לאורך עשרות שנים היא חיונית.
אבל נדמה לי שהמטרה של הארגון הזה, ושל הנצחה בכלל, היא לא לאפשר לשואה להיעלם מהרדאר של הישראלי הממוצע. לגרום לו להזדהות, סקרנות ועניין. צעירה ממוצעת של 2019 היא הישראלית הממוצעת של 2039. אם הפסדת אותה היום, לא תרוויח אותה אחר כך. ואם אני קורא את המפה נכון, אין לצעירה הממוצעת הזו הרבה שואה על המפה. יש לה טקסי חובה ושיעורי חובה בבית הספר. אתם יודעים בדיוק כמה האירועים האלה מרגשים ומעניינים, בעיקר כשיש את האופציה לשלוף את הסמארטפון מתחת לשולחן. אל תבנו על בית הספר, על תבנו על המורים שיעשו את זה. אם קראתם את דוח מבקר המדינה על מצב ההוראה המורים, תבינו מיד למה. לכן פרויקטים כמו "הסטורי של אווה", שהצליחו לעורר הזדהות ועניין בקרוב מאות אלפי צעירים ישראלים, הם לא נייס טו הב. הם מאסט.
אחד המגיבים, יואב, כתב לי שיד ושם מנסים עדיין למצוא את השמות של 1.2 מיליון יהודים אלמונים שנספו בשואה, ואין להם שם או זכר. מה, אתה מציע שיחדלו מהמאמצים? לא, גם אותי מצמררת העבודה הזאת עד עמקי נשמתי. אבל אם אני חושש שיותר חשוב להתאמץ לחדור ללבבות ולדעות של 1.2 מיליון צעירים שעוד אפשר להשפיע על דעתם.