כמו לרבים מהקוראים, גם לי יוצא מדי פעם לקנות מוצרים מסין אונליין. כצרכן, פערי המחיר מול ישראל גדולים מכדי להתעלם מהם.

באחרונה, מעבר להנאה שלי כצרכן, התעוררה בי סקרנות. בכמה מקרים יצא לי לקנות מוצרים שעלותם, כולל המשלוח לישראל, נראית נמוכה עד כדי לא סבירה בכל פרמטר של היגיון כלכלי. מדובר, למשל, במוצרים טכניים קטנים - כמו מחבר למכשיר אלקטרוני מסוים, שעלותו ברכישה באינטרנט בישראל, כולל משלוח רגיל בדואר, היתה 40-30 שקל, ומוצע בעלי אקספרס ב-1.3 דולרים, כולל משלוח מסין. או כמה נורות לד ספציפיות, שגם הן היו אמורות לעלות בארץ כמה עשרות שקלים כולל משלוח, ונקנו באתר סיני תמורת הסכום המגוחך של 0.78 דולרים, כולל משלוח.

כמי שעוקב אחרי תופעות כלכליות, אני יכול להבין את פער המחירים בין ספק סיני ענק, שעובד במאסות, עם עלויות סיניות, שמוכר לי כצרכן ישראלי ללא מע"מ - מול יבואן ישראלי קטן, הסובל מחיסרון לקוטן, עלויות ישראליות, ועוד נדרש לגלם במחיר המכירה מע"מ. את זה אפשר להסביר, ומקור ההפרשים מובן.

מה שפחות מובן, הוא איך ניתן, במחיר הזעום שאותו שילמתי, לשלוח את המוצר לישראל. אפילו אם מדובר במוצר קטן שנשלח בדואר רגיל, נראה שיש פה עיוות. המחיר פשוט נראה לי לא הגיוני.

מכיוון שהסקרנות התעוררה, החלטתי ללמוד קצת את הנושא, ונגלה בפני עולם שלם של הסכמי דואר בינלאומיים - שנעשו במסגרת ארגון בינלאומי בחסות האו"ם ששורשיו נטועים עוד במאה ה-19 - ומאבק סחר סיני־אמריקאי, המתרחש מתחת למסך המכ"מ הפומבי של התקשורת. המאבק הזה אינו כרוך בהטלת מכסים, אך יכולות להיות לו השלכות משמעותיות על הכלכלה העולמית בשנים הבאות.

 

שקיות על עגלת קניות המונחת על מחשב (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock
 

אני מניח שמעטים מהקוראים שמעו על בארגון UPU (ראשי תיבות של Universal Post Union). מדובר בארגון בינלאומי, שהוקם ב-1874 בעיר ברן שבשווייץ, שם הוא ממוקם עד היום. חברות בו יותר מ-190 מדינות, הוא נמצא כיום תחת חסות האו"ם, ובאחרונה אף ערך כינוס תקופתי של נציגי המדינות החברות באדיס אבבה, בירת אתיופיה. קשה למצוא, גם אם מחפשים טוב, הרבה כותרות על האיגוד. ניתן להבין זאת. כמה עניין כבר יכול ליצור ארגון דואר בינלאומי שעיסוקו במערכת יחסי הגומלין בין רשויות דואר במדינות שונות?

אלא שמתחת לפני השטח, מתרחשים אירועים שעשויים להביא לשינויים בכלכלה העולמית, ולגרום לנו כצרכנים לשלם יותר עבור כל אותם מוצרים קטנים שנקנים מסין בפרוטות.

אחד המפתחות לפענוח החידה שבה נתקלתי - איך יכולה עלות המשלוח מסין לישראל, כמו גם לארה"ב או ליעדים רבים אחרים בעולם המפותח - להיות כה נמוכה, או אפילו אפסית, טמון בשורת הסכמים ואמנות בין מדינתיים, במסגרת אותו איגוד דואר עולמי. חלק מאותן אמנות והסכמים נחתמו לפני עשרות שנים, במציאות כלכלית ועולמית שונה לחלוטין.

מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של ההסכמים, נציין כי לארגון העולמי יש ארבע קטגוריות של מדינות. החל מהעשירות ביותר, קבוצה מספר אחת, ועד לעניות ביותר, קבוצה ארבע. כשנשלח משלוח ממדינה ענייה לעשירה, משלם הדואר של המדינה הענייה לדואר של המדינה העשירה, עבור החלק שלו בטיפול במשלוח סכום קטן, המייצג את עלות המשלוח הפנימי במדינה הענייה. לעומת זאת, כשנשלח דואר ממדינה עשירה למדינה ענייה, קורה ההיפך. הדואר העשיר משלם לדואר העני את המחיר של משלוח אצלו בבית. שורשי ההסדר הזה הם בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כשמאו דזה דונג היה עדיין שליט סין, ואף אחד אפילו לא חלם על עלי אקספרס. מטרתו היתה לעודד את משלוח הדואר בין מדינות, ולהקל על מדינות עניות.

הנה דוגמה שתמחיש עד כמה ההסדר הזה מעוות בימינו. במאמר שפורסם לפני כמה חודשים ב"וול סטריט ג'ורנל", התלונן ג'יימי סמאלדון, יצרן אמריקאי קטן של ספלים, על המצב הקיים. סמאלדון פיתח מוצר בשם Mighty Mug - ספל המוגן בפני מכה אקראית שתשפוך את תכולתו.

הוא מוכר את הספלים לצרכנים אמריקאים ממחסן הממוקם בניו ג'רזי, וכמובן גם מנסה למכור אותם באמצעות האינטרנט. עבור כל משלוח בתוך ארה"ב, הוא משלם לשירות הדואר האמריקאי 6.3 דולרים. זה התעריף עבור היקף משלוחים כשלו. למרבית הפתעתו, הוא גילה שיצרנים סיניים מוכרים חיקוי למוצר שלו, כמובן מבלי להתחשב בזכויות יוצרים, פטנט או עיצוב, בארה"ב, ב-5.69 דולר. כולל המשלוח.

זה נראה לו, כמובן, בלתי־סביר לחלוטין. הרי רק עבור משלוח בתוך ארה"ב, עוד לפני עלות הייצור של המוצר עצמו, הוא משלם יותר ממה שהספק הסיני דורש מהצרכן. ברור שהיצרן הסיני מייצר הרבה יותר בזול ממנו, זה ידוע ומוכר, אבל הרי הספק הסיני צריך לשלם גם עבור משלוח מסין לארה"ב, וגם עבור המשלוח בתוך ארה"ב עצמה. איך זה ייתכן?

התשובה טמונה בכך שסין מוגדרת בקריטריונים של איגוד הדואר העולמי כמדינה מקבוצה שלוש, יחד עם מעצמות יצוא כמו קובה וגאבון. כתוצאה, עבור חלק המשלוח בתוך ארה"ב, שעולה לאמריקאי 6.3 דולרים, משלם הסיני 1.4 דולרים בלבד. אם לא די בכך, יש סימנים גם לכך שלמעשה הדואר הסיני מסבסד את היצרנים והיצואנים. בחלק מהמקרים נראה שאין להם עלויות משלוח כלל.

רשות הדואר האמריקאית, הגובה סכום נמוך מדי מהיצואן הסיני, מפסידה למעשה על המשלוחים הללו, שנוספים על ההפסדים האחרים שנגרמים לה - והיא נאלצה לבקש עזרה פיננסית מהממשל.

כדי להמחיש את עוצמת העיוות, די לציין שאם למשל היצרן האמריקאי היה רוצה למכור את ספליו דרך הדואר לצרכן בסין, עלות המשלוח מניו ג'רזי לבייג'ין, היתה לא פחות מ-22 דולר.

אז מי באמת משלם על זה?

קל להבין את תלונתו של אותו יצרן אמריקאי. הוא יודע שהוא לא יכול להתחרות מול יצרן סיני בצד העלויות. בזה יש לו חיסרון ברור. אבל גם בשני המקומות שבהם יש לו לכאורה יתרון - הקניין הרוחני והקרבה ללקוח - אין לכך בפועל שום משמעות. יכולתו להגן על הקניין הרוחני שלו נמוכה מאוד, אין לו באמת יכולת להגן עליו. לך תתבע חקיין סיני עלום, שאין לך בכלל יכולת לאתר אותו.

אבל מה שבאמת מוציא אותו מדעתו זה שהמתחרה שלו מסובסד לא על ידי ממשלה אחת, אלא שתיים. גם על ידי ממשלת סין, שעוזרת לממן את עלות המשלוח, אבל גם על ידי משלם המסים האמריקאי, שמכסה על הפסדי הדואר, הנובעים מהסכם היסטורי לא סביר. נוסף על כך, בארה"ב אמנם אין מע"מ, אבל הספק הסיני במקרים רבים גם לא גובה מס מכירות מדינתי, שקיים ברוב המדינות. בעוד הספק המקומי צריך לגלם או להוסיף למחיר את המס הזה.

הסבסוד הזה מביא למצבים מגוחכים. קחו למשל מוצר זול וקטן כמו כבל טעינה לטלפון, שנקנה במיליוני יחידות מאתרים בסין. במצב הנוכחי, ליצואן הסיני יוצא יותר זול לשלוח 1,000 מעטפות ובהן כבל בודד עד לצרכן הסופי הביתה, מאשר לארוז 1,000 כבלים בקופסת קרטון ולשלוח אותם ליבואן או סוחר מקומי, שיפיץ אותם הלאה. מבחינה כלכלית ולוגיסטית זה נשמע אבסורדי, אבל זה מה שקורה כשיוצרים מנגנונים של סבסוד צולב בין מדינות או שירותי דואר שונים.

פיטר נאברו, יועצו לענייני סחר בינלאומי של הנשיא טראמפ, ומתנגד ידוע לסחר הלא הוגן, לטענתו, עם סין, פירסם לאחרונה טור דעה ב"פייננשל טיימס" ובו התייחס לנושא. בכוונת הנשיא טראמפ, כך טען, לבחון מחדש את כל ההסכמים והאמנות הללו, ולתקוף באופן ספציפי את תעריפי השילוח ההדדי הלא סבירים.

גם מי שמקדש את התחרות החופשית והסחר הבינלאומי, יתקשה להצדיק את המנגנון שמתרחש כאן. אין בינו ובין סחר חופשי ולא כלום. זאת לא תחרות חופשית והוגנת, אלא ניצול של עיוות תמחורי היסטורי מימים רחוקים, שאינו רלוונטי כלל למצב הנוכחי.

פורסם ב-TheMarker

עוד ב-TheMarker

בקרוב: ווייז תמליץ גם באיזה נתיב בכביש כדאי לנסוע
מחדל התוכנה בביטוח לאומי: מטפלים סיעודיים עלולים לאבד מאות מיליונים 

אתה מרגיש שדפקת את המערכת

אלא שכנגד חוסר ההיגיון העסקי והכלכלי הזה, עומד כוח חזק המעוניין בהמשך המצב הנוכחי - הצרכן. את ההנאה מהמנגנון הזה, כל אחד מאתנו שקונה משהו מסין בעלות משלוח אפסית ולא כלכלית, מרגיש בכיס באופן מיידי. כצרכן, גם אני, כמו רבים אחרים, מעוניין בהמשך המצב הקיים. מעבר לחיסכון הכספי, זה נותן תחושה טובה בכל פעם שאתה קונה משהו בגרושים. כצרכן, אתה מקבל תחושה שדפקת את המערכת. הפטור ממע"מ הקיים על רכישות קטנות מחו"ל הקיים בישראל, נופל לאותה קטגוריה. כצרכן, אני אוהב אותו מאוד, ובאופן סובייקטיבי, אשמח אם הוא יישאר על מכונו. אבל אובייקטיבית, הוא לא מוצדק ואין בו שום היגיון כלכלי, ולמעשה הוא מהווה סבסוד של יבוא על חשבון עסקים מקומיים.

השאלה היא כמה זמן העיוותים הללו יוכלו להימשך. בכל יום שעובר, כשהיקף הסחר באינטרנט גדל והולך, בעיקר מכיוונה של סין החוצה - הפגיעה בעסקים המקומיים מתעצמת, והמחיר למשלם המסים, בין אם בסבסוד ישיר ובין אם באובדן הכנסות מס, גדל והולך. בשלב מסוים, פגיעה במנגנון הזה תהיה אולי לא פופולרית בקרב הצרכנים, אבל מחויבת המציאות.

קשה להניח שמדינות המערב המפותחות יהיו מוכנות להמשיך ולסבסד את היבוא ממעצמת ייצור וסחר אונליין כמו סין. זה אולי לא תופס כמו כותרות כמו הטלת מכסים ומלחמות סחר, אבל לגביית עלויות משלוח אמיתיות - המבוססת על מחירים ונתונים נוכחיים ואמיתיים, ולא על הסכמים היסטוריים ארכאיים - יכולה להיות השפעה משמעותית.

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי

(שמעו עוד על מחירי המשלוחים בפרק של פלאנט מאני)