מערכת המשפט האזרחי מתקשה עדיין לעכל את רפורמת תקנות סדר הדין האזרחי שהנחיתה שרת המשפטים, איילת שקד, לפני מעט יותר מחודשיים. רוב עורכי הדין רגילים כבר עשרות שנים לנהל משפטים אזרחיים על פי סדר הדין המוכר והישן. רובם קיבלו את המהלך הדרמטי שעליה הכריזה שקד בתחילת ספטמבר בהכחשה מוחלטת. בחודש האחרון הניסיון להתעלם מהרפורמה, שאמורה להיכנס לתוקף רק בעוד כשנה, נהפך לבלתי אפשרי.
ראשית, בתי המשפט כבר התחילו ליישם חלק ממנגנוני הרפורמה בפסקי דין חדשים, אף כי היא עדיין לא נכנסה לתוקפה. שנית, משרד המשפטים הודיע בימים האחרונים כי הסדרים מסוימים בניהול המשפטים האזרחיים שאמורים להיכנס לתוקף בעוד שנה - ייכנסו לתוקף בימים הקרובים.
שינוי דרמטי במיוחד שעליו הכריז משרד המשפטים הוא האפשרות להגיש תביעות נגד חברות זרות שאין להן נוכחות פיזית בתחומי ישראל. השינוי עתיד להשפיע באופן מיוחד על ענקיות האינטרנט המספקות בישראל שירותים מקוונים - גוגל, פייסבוק, אמזון, בוקינג, עליבאבא ודומיהן.
עד היום, כדי שלבית משפט בישראל תהיה סמכות השיפוט על נתבע מחייב הדין למסור לנתבע פיזית, במסירה ידנית, את כתב התביעה, בתחום מדינת ישראל. מסירת המעטפה לנתבע היא הפעולה שמטילה את מרות בית המשפט הישראלי על הנתבע.
כאשר הנתבע הוא חברה שאין לה נציגות בישראל, לא ניתן לעשות זאת. במקרה כזה הדרך היחידה לתבוע היא לנסוע למדינה שבה נמצאת החברה ולהתדיין מולה שם. בשנים האחרונות הסכימו כמה ענקיות אינטרנט בינלאומיות למנות נציגים בישראל לצורך קבלת כתבי תביעה - אך לא כל החברות נדיבות כל כך.
אמנם הדין מסמיך את בית המשפט לאשר לתובע ישראלי לשלוח כתב תביעה גם לנתבעים שנמצאים בחו"ל, אבל אישור ניתן רק בנסיבות מאוד מסוימות. לא בכל תביעה ניתן לקבל היתר כזה.
למשל, כאשר לתובע ישראלי נגרם נזק בישראל אבל המעשה שגרם את הנזק אירע בחו"ל - קשה ביותר לתבוע בישראל. לדוגמה: ישראלי רכש באמצעות חברת מסחר מקוון סינית מוצר כלשהו שיוצר בסין על ידי יצרן סיני. המוצר היה פגום ולכן התפוצץ בישראל בידיו של המשתמש וגרם לפציעתו. הסיכוי שיוכל לתבוע את היצרן הסיני בישראל הוא אפס.
בתיקון לתקנות - שייכנס לתוקף מיד עם אישורו - נקבע כי בתי המשפט יוכלו לאפשר לתובע מישראל לתבוע בישראל נתבעים זרים, כולל חברות זרות, גם אם הנזק בלבד אירע בישראל, וזאת אפילו אם המעשה או המחדל שגרמו לו התרחשו מחוצה לה.
כדי לעשות זאת יידרשו שני תנאים מצטברים: הראשון הוא שהנתבע צריך לצפות לאפשרות לכך שמעשיו או מחדליו יגרמו לנזק במדינת ישראל, "במסגרת פעילות המסחר שלו, ובמסגרת כך ייתכן שיישפט בגינם בישראל". ההנחה היא כי ספקים זרים המודעים לכך שפעילותם העסקית מכוונת לישראל, יוכלו ויצטרכו להיערך גם לאפשרות להיתבע בישראל. התנאי השני הוא שהנתבע או גורם השולט או נשלט על ידו, עוסק בסחר בינלאומי או במתן שירותים בינלאומיים בהיקף משמעותי.
משרד המשפטים ליווה את התקנות בהסבר לפיו "הדרישה כי יהיה מדובר במי שעוסק בסחר או שירות בינלאומי בהיקף משמעותי נועדה למנוע מצב שבו ספק שמוכר מוצרים בהיקף מצומצם ייתבע בישראל". הניסוח אומץ מהחוק החל בעניין זה במדינת ניו יורק.
אמנם הדין מסמיך את בית המשפט לאשר לתובע ישראלי לשלוח כתב תביעה גם לנתבעים שנמצאים בחו"ל, אבל אישור ניתן רק בנסיבות מאוד מסוימות. לא בכל תביעה ניתן לקבל היתר כזה.
למשל, כאשר לתובע ישראלי נגרם נזק בישראל אבל המעשה שגרם את הנזק אירע בחו"ל - קשה ביותר לתבוע בישראל. לדוגמה: ישראלי רכש באמצעות חברת מסחר מקוון סינית מוצר כלשהו שיוצר בסין על ידי יצרן סיני. המוצר היה פגום ולכן התפוצץ בישראל בידיו של המשתמש וגרם לפציעתו. הסיכוי שיוכל לתבוע את היצרן הסיני בישראל הוא אפס.
בתיקון לתקנות - שייכנס לתוקף מיד עם אישורו - נקבע כי בתי המשפט יוכלו לאפשר לתובע מישראל לתבוע בישראל נתבעים זרים, כולל חברות זרות, גם אם הנזק בלבד אירע בישראל, וזאת אפילו אם המעשה או המחדל שגרמו לו התרחשו מחוצה לה.
כדי לעשות זאת יידרשו שני תנאים מצטברים: הראשון הוא שהנתבע צריך לצפות לאפשרות לכך שמעשיו או מחדליו יגרמו לנזק במדינת ישראל, "במסגרת פעילות המסחר שלו, ובמסגרת כך ייתכן שיישפט בגינם בישראל". ההנחה היא כי ספקים זרים המודעים לכך שפעילותם העסקית מכוונת לישראל, יוכלו ויצטרכו להיערך גם לאפשרות להיתבע בישראל. התנאי השני הוא שהנתבע או גורם השולט או נשלט על ידו, עוסק בסחר בינלאומי או במתן שירותים בינלאומיים בהיקף משמעותי.
משרד המשפטים ליווה את התקנות בהסבר לפיו "הדרישה כי יהיה מדובר במי שעוסק בסחר או שירות בינלאומי בהיקף משמעותי נועדה למנוע מצב שבו ספק שמוכר מוצרים בהיקף מצומצם ייתבע בישראל". הניסוח אומץ מהחוק החל בעניין זה במדינת ניו יורק.
מכיוון שלעתים יצרנים בינלאומיים מייצרים את המוצרים בחברה אחת, אבל משווקים אותם בעולם באמצעות חברה אחרת, קובעות התקנות של משרד המשפטים כי ניתן יהיה לתבוע את היצרן גם "אם הנתבע עצמו אינו עוסק בסחר בינלאומי, אך חברה בת שלו משווקת עבורו את המוצרים בעולם".
נוסח השינוי עדיין אינו מאפשר לתבוע יצרן בחו"ל שאינו משווק בעצמו או באמצעות קבוצת חברות הקשורה אליו את המוצר בישראל. למשל, יצרן סיני המוכר את מוצריו לכל העולם באמצעות עליבאבא לא יוכל להיתבע בישראל, אפילו אם מוצריו מיועדים במיוחד לישראל ויש לו מכירות משמעותיות כאן, כל עוד הוא אינו משווק את המוצרים לישראל בעצמו. הדוגמה שתוארה כאן משאירה ליצרנים רבים מחוץ לגבולות ישראל טכניקות להתחמק מתביעות על די צרכנים ישראלים מתוסכלים.
הבעיה נותרה בעינה
מי עוד יחמוק מתביעות בישראל? קרטלים בינלאומיים. למעשה, היוזמה לתקן את התקנות נבעה מתביעה ייצוגית שהגישה בישראל עמותת הצלחה נגד קרטל של חברות מאסיה המייצרות מסכים למחשבים.
קרטל שכרתו ביניהן החברות האסייתיות הללו גרם לייקור מחירי המחשבים שבהם הותקנו המסכים והזיק לצרכנים בישראל. יצרניות המסכים אינן מספקות את המסכים ישירות לישראלים, אלא ליצרני המחשבים והמכשירים האלקטרוניים האחרים שיש להם מסכים. בית המשפט העליון קבע בשעתו כי לא ניתן למסור את התביעה לחברות באסיה, וכי לא ניתן לנהל תביעה בבית משפט ישראלי. נשיאת בית המשפט העליון קראה למחוקק להתמודד עם הבעיה. ובכן, לא חל שינוי. גם לאחר רפורמת התקנות, לא ניתן יהיה להגיש נגד החברות תביעה להשבת הכספים שהרוויחו על חשבון הצרכנים הישראלים.
עוברים לדוא"ל
כאמור, בתי המשפט כבר מתחילים ליישם בהחלטותיהם את המדיניות הכלולה ברפורמת תקנות סדר הדין, אף שרובן ייכנסו לתוקף רק בעוד שנה. באחרונה נדרשה, למשל, השופטת נועה גרוסמן לשאלה טכנית לכאורה: מהו המועד שבו רואים בעל דין כמי שנמסר לו פסק הדין שניתן בעניינו. השאלה הזו חשובה משום שממועד המסירה מתחילים לספור את הימים עד למועד האחרון שבו ניתן להגיש ערעור על ההחלטה.
השופטת גרוסמן דנה בתיק שבו ביקש עו"ד ד"ר שלמה כהן, שיוצג על ידי עו"ד חוסני זועבי ממשרדו, להגיש ערעור על פסק דין שניתן בתביעה שהגיש לבית משפט השלום נגד חברת התעופה טורקיש. מסתבר כי עו"ד זועבי נכנס למערכת הממוחשבת של בתי המשפט באמצעות קוד הגישה המאובטח שיש לכל עורך דין כמעט, וצפה בהחלטה. כניסה כזו מתועדת על ידי המערכת הממוחשבת.
עורכי הדין שייצגו את טורקיש טענו כי צפייה יזומה זו היא המועד שבו יש לראות את פסק הדין כאילו נמסר לתובע. התובע, מצדו, טען כי למרות הצפייה היזומה, המועד נספר רק מיום שבו נמסר לו פסק הדין על ידי משלוח לכתובת הדוא"ל המאובטחת כפי שנדרש בתקנות, או כאשר נשלח אליו בדואר רשום.
השופטת גרוסמן קבעה לבסוף כי צפייה יזומה לא תיחשב למסירת ההחלטה כדין. בין היתר היא הסתמכה על תקנות סדר הדין החדשות, שבהן הורחבה מאוד המגמה של שימוש בדוא"ל כאמצעי להחלפת מסמכים בין בעלי הדין. השופטת הדגישה כי "גם על פי התקנות החדשות ישנה חשיבות לאבטחת האתר ולמסירת כתובת מייל מוגדרת לצורך קבלת כתבי בי־דין".
האם ארכה לכולם תעזור?
החדשה המשמחת ביותר לעורכי הדין בתיקון האחרון של התקנות, היא ההחלטה להאריך כבר עכשיו את המועד להגשת כתבי הגנה מ-30 ל-60 יום.
מסתבר שנפשם של השופטים נקעה מבקשות לארכות להגשת כתבי הגנה. 30 הימים שנקצבו בתקנות עד כה לא הספיקו בדרך כלל. כדי לחסוך למערכת בקשות לארכות, הוחלט לאמץ כבר עכשיו פרק זמן כפול להגשת כתבי הגנה.
האם השינוי בתקנות יחולל גם שינוי בהתנהגות עורכי הדין? התשובה טמונה בסוגיית הדחיינות האנושית. יש כאלה שמשאירים את הכנת כתבי ההגנה לרגע האחרון, ולא משנה אם ניתנו 30 או 60 יום להגשתם. יש כאלה שיעמדו בכל מועד קצוב גם בלי ארכה.
כמו כל שינוי טכני, הוא עתיד לחולל שלל בעיות ביישום. יש בוודאי לא מעט עורכי דין שאיחרו בהגשת כתב הגנה, וכבר חלפו 30 הימים שנקצבו להם. האם הארכת המועד מ-30 ל-60 יום חלה רטרואקטיבית ומחלצת אותם ממבוכה? התשובה תלויה בשאלה אם התובע ביקש לקבל פסק דין בהעדר הגנה. הצלחת השינוי תלויה אפוא בשופטים, ובמידת התקיפות שבה יתייחסו לבקשות אורכה נוספות.