שבע שעות ביום, זה היה הממוצע שלי בשבוע שעבר. שבע שעות ביום בהיתי באייפון בתקופת החגים, בימים כתיקונם אני מסתפקת בחמש. מביך להודות בזה ועקרונית הייתי מעדיפה לכתוב כאן כמה אני שוקלת, אבל נמשיך: סטטיסטית, השעות האלו מחולקות בין הוואטסאפ לפייסבוק וליוטיוב, שבו הבן שלי שוהה לא מעט. תמצאו אותי הרבה גם בנוטס, אינסטגרם ומייל. אני מקבלת 528 הודעות וואטסאפ מדי יום בממוצע, ומרימה את המכשיר כ-166 (!) פעם ביום. אני לא יודעת מה העניין עם הרמות המכשיר, רוב האנשים לא הלחימו אותו ליד וזהו?

לפיצ'ר החדש בעדכון האייפון קוראים "זמן מסך", אני מכנה אותו פיצ'ר הבושה. הוא לא מאפשר יותר להסתיר, להדחיק, לתרץ, לשקר לעצמך, להאמין שהכל תחת שליטה. הנתונים שם, לנגד עינינו ועיני המחלקה שמנטרת את כל המידע הזה באפל. טוב, האמת שאפל מבהירה שאין לה שום גישה למידע, אבל מישהו כבר ימצא איך לעשות מזה כסף (אחרי הכל, תמונות העירום שלנו בענן לא מעניינות איש אז מה כבר נשאר). אבל נחזור לבושה. ונוסיף לה אשמה, בהלה וחרטה. המוח נודד מיידית לכל מיני קריקטורות מ"בא במייל", של זומבים פעורי עיניים שדבוקים למסך ומשם לאמנות מחאתית גרועה של בנקסי, מדרון חלקלק שמסתיים במשל המערה. 

מערה  (צילום: Ray Krohmer, shutterstock)
יש צלליות בחוץ | צילום: Ray Krohmer, shutterstock

נעים ודוחה

הפיצ'ר הזה מציב לך מראה מחרידה מול הפרצוף, מכאן אפשר רק לטפס בחזרה למחוזות צלם האנוש. איך עושים את זה? אחת האפשרויות החדשות שנוספו היא "הגבלת זמן מסך". אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו את מספר השעות המקסימלי שמותר לנו להיות באייפון, נגיד שעתיים (אוקיי ארבע, אנחנו ריאלים), שלאחריהן האפליקציות מכבות את עצמן והופכות לבלתי לחיצות. רוצים לבדוק מה התחדש בוואטסאפ שלכם? חבל, סיימתם כבר את מכסת השעות ורק חמש בערב, חכו למחר. כאילו, או שפשוט תיכנסו להגדרות ותבטלו את הגבלת זמן המסך, גם אופציה. או, וזו השיטה שאני נקטתי בה כשהסתיימו ארבעה השעות שלי ועמן קריז של שעה – פתחתי את הלפטופ לראשונה בחג וגלשתי דרך הווב. התחושה, כמו בכל בינג' רגשי, נעימה ודוחה.

אבל רגע לפני ההגבלה וההפחתה, אולי כדאי לשאול – במה הפיצ'ר הזה משרת את אפל? למה לחשוף בפנינו את הנתונים האלו? גם גוגל הוציאו פיצ'ר דומה שבקרוב יהיה זמין לאנדרואיד, האם לא מדובר באינטרסים מנוגדים? הרי מטרתם, כתאגידי על מרושעים, היא שנהיה מול המסך כל הזמן. מבחינתם עדיף שהייתי מתבוססת בעוורוני לנצח, לא מודעת לכמות השעות ולחיי החולפים בזמן שאני גוללת את פיד עשרים וחמש החברים שלי.

תשובת החברות היא שהן מעוניינות למנן את זמן המסך שלנו ושל ילדינו ולהשיב את השליטה לחיינו. אז יכול להיות שזה כל הסיפור? אשמה? אנשים ששינו את העולם ועכשיו מביטים מחלונות משרדיהם המהודרים בקליפורניה, ואומרים לעצמם "אופס, הרסנו הכל"? יזמים שרצו להפוך את העולם לנגיש, טוב ותקשורתי יותר ולא לקחו בחשבון את נטייתה של האנושות להגזים?

לא סביר, הרי הגבלת הגלישה הזאת לא מחזירה לנו רק את השליטה, אלא גם את האחריות. בבחינת – "סליחה שגרמנו לכם להתמכר לחרא הזה אבל הנה תראו, אתם יכולים ללחוץ על כמה דברים שיאפשרו לכם להפחית. אה, זה לא עובד? סורי שאתם אנשים חלשים אבל זאת כבר לא בעייתנו, ביי". על מידת האחריות אפשר להתווכח, אבל נסכים שבני אדם הם יצורים התמכרותיים. הדרך המיידית להיגמל היא להיפטר מהאייפון ולחזור לטלפונים טיפשים, אבל על זה, מן הסתם, אפל וגוגל לא ימליצו.

גם הפחתת השימוש הזאת היא כביכול אקט של שליטה, אבל לא ממש. כי השליטה היא לא עצמית ופנימית, אלא חיצונית לגמרי. מספר השעות שהגדרתם חלפו וזהו, נלקחת מאיתנו האפשרות לגלוש. אמא ואבא באו וכיבו לנו את האפליקציה, האייפון זרק אותנו החוצה. הוא שולט על ההגבלה שלנו בדיוק כמו שהוא שולט על הפעילות שלנו. יכול להיות שיש כאן מזימה עולמית מרושעת שבמסגרתה אנחנו מתרגלים, לאיטנו, למרחב פעולה מצומצם ולחוסר אונים שיאפשר את עליית המכונות? כנראה שלא, אבל ליתר ביטחון אל תתייחסו מגעיל לסירי בתקופה הקרובה.

ילדים

המילה שחוזרת על עצמה בהודעות החברות היא "ילדים". נורא חשוב לאפל וגוגל להגביל את זמן המסך של הילדים שלנו, הם דואגים לילדים שלנו, הילדים שלנו הם מה שחשוב באמת. הילדים, אגב, כבר פרצו בקלות את המנגנון ועקפו את הגבלת השעות. כי האמת היא שהדבר היחיד שיכול להגביל זמן מסך של ילדים הם אנחנו, ההורים, שלא מצליחים להגביל אפילו את עצמם. שעלובים ומכורים מספיק כדי שהטלפון הוא זה שיגיד לנו שדי, הגזמנו, בואו נרגע.