בואו נשים את זה על השולחן כבר מהרגע הראשון: אין שום צורך אמיתי במסך המשני של מייזו 7 פרו, המכשיר החדש של היצרנית הסינית. הוא קטן מכדי לעזור לנו לצלם תמונות טובות, לא נוח לשימוש ובעיקר מרגיש כמו גימיק. אבל – וזה אבל גדול – הוא גם לא מפריע למכשיר הזה להוות תמורה מעולה למחיר. הוא סתם שם, למקרה שתרצו.

אחרי שפרקנו את מה שלדעתנו הוא השורה התחתונה, הנה כל מה שיש לנו להגיד על המכשיר החדש:

מייזו פרו 7 (צילום: יאיר מור, NEXTER)
מייזו פרו 7 | צילום: יאיר מור, NEXTER

עיצוב וממשק

בעיקרון, מייזו 7 פרו שומר על המסורת של החברה – משהו בין אייפון לגלקסי. למסך יש שוליים דקים מאוד בצדדים (גלקסי) אבל רחבים יחסית מלמעלה ולמטה (אייפון). יש לו כפתור פיזי בודד (אייפון), אבל הוא בצורת אליפסה (גלקסי). הגוף עשוי מתכת עם מסגרת מעוגלת עם פסי אנטנות גלויים (אייפון) אך כולל שקע הטעה USB-C ושקע אוזניות (גלקסי). טוב, מיצינו את ההשוואות. יוצא הדופן, כמובן, הוא המסך האחורי שמתנוסס על הפינה השמאלית-עליונה שלו, מתחת למצלמה כפולה שבה ניגע בהמשך.

הממשק, כמו אצל החברות הסיניות בכלל ומייזו בפרט, מינימליסטי מאוד – בלי מגירת אפליקציות, הכל פרוש (שלא לומר "זרוק") על מסך הבית. מאחורי הקלעים מערכת ההפעלה היא אנדרואיד נוגט 7, כך שזו לא הגרסה העדכנית ביותר אך גם גם לא אחת שנחשבת למיושנת.

בין ההתאמות של מערכת ההפעלה שביצעה מייזו נציין שהשליטה על הווליום היא משולשת – הקשה על אחד ממקשי עוצמת השמע מפעילה שליטה על מה שהמכשיר חושב שרלוונטי כרגע ולחיצה על החץ בקצה פותחת בקרות נפרדות לעוצמת הצלצול, ההתראות והמדיה (נגני אודיו ווידאו). לדעתנו, זו הדרך הנכונה להתייחס לשליטה על עוצמת השמע בסמארטפונים.

התאמות אחרות שפחות אהבנו הן מחוות השליטה: כפתור הבית מתפקד גם כ"בית" (בלחיצה) וגם כ"חזרה" (בנגיעה), ומסך האפליקציות האחרונות עולה בהחלקת אצבע מתחתית המסך. כל זה לא רע כשלעצמו, אבל דורש תקופת הסתגלות ולא ברור למה לא יכלה מייזו להסתפק בכפתורי מגע בתחתית המסך כמו רוב היצרניות.

מייזו פרו 7 (צילום: יאיר מור, NEXTER)
מייזו פרו 7 | צילום: יאיר מור, NEXTER

חומרה וביצועים

מי שהמפרט מעניין אותו ימצא פה רשימה אופיינית למדי למכשיר סיני בליגת ה-1,500 עד 2,000 שקל – מעבד מתומן-ליבות של מדיה-טק במהירות 2.6 גיגה-הרץ, זיכרון עבודה (RAM) בנפח 4 גיגה-בייט, אחסון פנימי בנפח 64 גיגה-בייט עם אפשרות הרחבה באמצעות כרטיס microSD, מסך Super AMOLED (או בעברית: כמו של גלקסי) בגודל 5.2 אינצ' ורזולוציית Full HD, קורא טביעת אצבע בתוך כפתור הבית וסוללת 3,000 מיליאמפר/שעה, כל זה כאמור בתוך גוף מתכת.

בחיים עצמם, המכשיר הזה הוא כל מה שאפשר לצפות לו ממכשיר שעולה יותר מ-1,000 שקל: הוא מרגיש מצוין ביד (כל עוד לא השתמשתם בכיסוי המגן הסופר-זול שמגיע איתו), עובד מהר, כמעט לא מתחמם גם בעת שימוש כבד ובאופן כללי נותן עבודה, כמו שאומרים. החיסרון היחיד שמצאנו בעבודה איתו הוא הנטייה של תכונת ניהול הזיכרון שלו לסגור אפליקציות כדי לפנות מקום גם כשאין בכך שום צורך.

צילום ומסך משני

שני השדרוגים העיקריים במכשיר הזה הם המצלמה האחורית והמסך שתחתיה: המצלמה עברה, לראשונה אצל מייזו, לתצורה זוגית, עם שתי עדשות שמאחוריהן שני חיישני 12 מגה-פיקסל, ותחתיה נמצא מסך משני בגודל 2 אינצ'.

שתי המצלמות, בניגוד לרוב היצרניות האחרות שבהן ניתן למצוא כאלו, עובדות יחד – ולא בפורמט של מצלמה אחת רחבה ואחת צרה לאפקט של זום-אין. התוצאה היא תמונות סטילס מרהיבות – לפחות כל עוד אתם מחזיקים את המכשיר בצורה יציבה. הצבעים עשירים – ובמצב HDR (טווח דינמי רחב, שמיועד בעיקר לצילום כאשר יש בתמונה איזורים עם רמות תאורה שונות) עשירים מדי, עם נטייה להגזמה פראית שהופכת ירוק לירקרק או לטורקיז ואדום לבורדו ואפילו ורוד. אבל לא חובה להשתמש במצב הזה.

צילום ב-Meizu Pro 7 (צילום: יאיר מור, NEXTER)
סתם תמונה אקראית שלא קשורה לכלום. נשבעים | צילום: יאיר מור, NEXTER
צילום ב-Meizu Pro 7 (צילום: יאיר מור, NEXTER)
והנה אותה תמונה עם הצבעים המוגזמים של מצב HDR | צילום: יאיר מור, NEXTER

וידאו, לעומת זאת, הוא לא תחום המומחיות של המכשיר הזה, בלשון המעטה. אפילו על חצובה יציבה איכות התמונה בסרטונים נראית כמו של מכשירים מ-2012 במקרה הטוב.

נציין כי כברירת מחדל, המכשיר מוסיף לתמונות לוגו מעצבן, שצריך להיכנס להגדרות המצלמה כדי להסיר. ניתן לצלם באמצעות לחיצה על כפתור הצילום, מקשי עוצמת השמע או בלחיצה על המסך האחורי – אבל רק אם הפעלתם את המצלמה ממנו, ולא מהמסך הקדמי.

וזה הנושא הבא שלנו. כפי שכבר ציינו, המסך האחורי לא הרשים אותנו. הוא חמוד ותורם לתחושה שיש לכם מכשיר יפה ומיוחד, אבל לא שום דבר מעבר לזה. שעון על המסך אפשר לקבל במכשירים אחרים על המסך הרגיל, בלי להפוך את המכשיר ולהצמיד את המסך הראשי שלו לאבק ושאר הלכלוכים שעל השולחן. הוא מציג גם תחזית ואת מספר הצעדים היומי שלכם, כמו גם הודעות על התראות.

שמתם לב שכתבנו "הודעות על התראות"? כי זה בדיוק מה שזה. ההתראות עצמן לא נתמכות במסך האחורי. רק הודעות שאומרות לכם להפוך את המכשיר ולבדוק את המסך הקדמי. שיחה? סמל של טלפון, כדי לראות מי מתקשר תצטרכו לעבור מסך. הודעה בוואטאספ? סמל של וואטסאפ יפנה אתכם למסך הקדמי. נראה לנו שהבנתם את הקטע.

השימוש העיקרי למסך האחורי אמור להיות צילום סלפי בעזרת המצלמה הקדמית בלי לנחש אם אתם מכוונים את המצלמה טוב – אבל המסך הזה קטן מכדי שיהיה אפשר למסגר באמצעותו תמונה, ומלבד לוודא שכל הפנים שלכם נמצאים בתוך המסך, לא תוכלו לראות אם כל החבר'ה מחייכים כמו שצריך או אם אף אחד לא עושה לכם פוטובומב ברקע.

נציין שכברירת מחדל, המסך האחורי נדלק רק כאשר הופכים את המכשיר – וכדי להיות מסוגלים להפעיל אותו בהקשה כפולה עם האצבע היינו צריכים לחפש את האפשרות הזו בהגדרות המכשיר.

סוללה

למרות שני המסכים ושתי המצלמות, פרו 7 הוא מכשיר אידיאלי מבחינת חיי סוללה: הוא החזיק לנו יום וחצי על כל טעינה, ואפילו כשהעמסנו עליו צילומים וצפייה בווידאו על הרשת הסלולרית הוא החזיק לכל הפחות מהבוקר עד השעות המאוחרות של הלילה. ואפילו אם הצלחנו לחסל את הסוללה שלו מהר מהרגיל, טעינה של דקות מספיקה לעשרות אחוזים, בזכות תמיכה בטעינה מהירה.

סיכום

מייזו פרו 7 הוא מכשיר מצוין, שטוב בעיקר למי שרוצה מכשיר שעובד ולא איכפת לו מכמה ימי התרגלות לממשק השליטה המוזר. הוא בהחלט לא מיועד למי שחושב שהמסך הקדמי יהפוך את סרטוני הווידאו-בלוגינג שלו לאיכותיים ומקצועיים.

מחירו של המכשיר ברשת באג, היבואנית הרשמית, הוא 1,700 שקל למכשיר ה"רגיל", 2,100 שקל לגרסה המוגדלת עם מסך 5.7 אינצ', מעבד בעל 10 ליבות וזיכרון עבודה בנפח 6 גיגה-בייט ו-2,400 שקל לגרסה בה גם האחסון המובנה מוגדל ל-128 גיגה-בייט.