האתר China View דיווח לאחרונה על תכנית חדשה של המשטרה בדרום קוריאה: שתילת שבב בכל הטלפונים הניידים החדשים, שיאפשר את איתור המשתמש באמצעות טכנולוגית GPS. תכנית זו צפויה להעלות את מחירי כל הטלפונים הניידים, ובאופן לא מפתיע מתפרשת בעיני הציבור בתור חדירה לפרטיות של כל בעלי הטלפונים. מה שהדבר הזה אומר, בעצם, הוא שבלחיצת כפתור אחת, משטרת דרום-קוריאה האדיבה תקבל מידע מדוייק על מיקומי, בערך תוך 5 שניות, וגם תדע לאן אני זז. זה מאד יעיל אם חטפו מישהו, אבל השאלה היא מתי המשטרה מתחילה "לשכוח" להשתמש בצווים בשביל זה ולהשתמש בזה נגד כל אחד שלא עצר פעם בעצור.
למשטרה הדרום-קוריאנית יש סיבה טובה לעשות את זה: מקרי חטיפות הילדים מתרחשים בתדירות הולכת וגוברת, ואיתור מיידי הוא שיטה מאד יעילה לטפל בכל. מלבד זאת, למרות שזה נשמע מאד קיצוני, ומזכיר לנו מציאות דיסטופית בסגנון 1984, אבל המציאות היא שתכניות מהסוג הזה פשוט לוקחות את הטכנולוגיה הנפוצה כיום צעד אחד קדימה. טלפונים ניידים רבים מצויידים, כברירת מחדל, במערכות GPS – אתם מוזמנים ללכת ולשאול את נציג המכירות של הספקית הסלולרית שלכם, והוא יוכל להציע לכם 3-4 מכשירים כאלו. מלבד זאת, הטכנולוגיה הזו ממשיכה להתפשט, וזו לא תהיה הפתעה גדולה אם בעוד כמה שנים לא נוכל להשיג טלפון נייד שלא מצויד במערכת כזו.
כל אחד יכול. באמת
המצב הוא עוד יותר חמור, למען האמת: כבר היום אפשר לאתר כל טלפון בעל כרטיס SIM באמצעים קצת יותר פרימיטיביים. השיטה הזו לוקחת קצת יותר זמן, ומוגבלת יותר על-ידי איזורי קליטה סלולריים (מה גם שיש צורך באיזור עם קליטה שבו יש יותר מאנטנה אחת – שלא כמו רוב הכבישים המהירים, למשל), אך היכולת הזו עדיין מרשימה למדי. כמובן, היא דורשת שיתוף פעולה מהספקית הסלולרית, ולכן מקשה יותר על המשטרה במקרים כאלו, אך היא עדיין יעילה. ההגבלה לאיזורי קליטה מתאזנת עם העובדה שהמערכת הזו לא מפסיקה לעבוד כשנכנסים לבניין – GPS, טכנולוגיה שעובדת באמצעות לווינים, לא מסוגלת לעבוד במקומות שבהם אין "קו ראייה" ללוויינים.
איתור כזה הוא, בעצם, לא משהו שנמצא רק בידיה של המשטרה. חוקרים פרטיים מוצלחים יצליחו למצוא דרך להשתמש בו בעצמם, וניתן גם למצוא שירותים אחרים שמאפשרים את זה. למשל, בבריטניה, חברה בשם World Tracker מאפשרת מעקב אחרי טלפונים סלולריים, עם או בלי GPS, עד לטווח של 50-500 מטר. השירות נעשה באמצעות הזנת המספר לתוך מערכת מבוססת אינטרנט, שתציג, לאחר אישורו של המאותר (דרך SMS), את מיקום הטלפון על גבי ממשק מבוססת Google Maps. לא צריך לחשוב הרבה כדי להבין כמה קל לעשות את אותו הדבר בלי אישור של המאותר (זה לא יהיה חוקי, אבל זו לא הדאגה העיקרית של מי שבאמת צריך את זה).
איך יראה עולם ללא פרטיות? אותו דבר. אבל בלי פרטיות
ובעצם, התופעה הזו היא משהו שפשוט היה חייב לקרות. הטכנולוגיה שועטת קדימה, והטלפונים של היום הם יותר עוצמתיים ממחשבים ביתיים מלפני 15-16 שנה – וההתפתחות שלהם מואצת. לכולנו יש היום גישה לאינטרנט סלולרי, ועוד שלל התקדמויות טכנולוגיות, וקשה לטעון שעם כל ההתקדמות הזו, לא היינו מצפים לקצת פחות פרטיות. אם אנחנו רוצים שהטלפון שלנו יאמר לנו איפה נמצא בית הקפה הקרוב ביותר אלינו, או ידווח לנו על מכמונות מהירות מתקרבות (שירותים שניתן להשיג כבר שנים, וגם בטלפונים סלולריים ישנים הרבה יותר), אנחנו נצטרך לשלם בכך שתמיד יהיה קל למצוא אותנו (בהינתן משאבים מתאימים ו/או צו משטרתי). אנחנו משלמים על העובדה שלכולנו יש מצלמות בטלפונים בכך שעכשיו תמיד יכולים לצלם אותנו מחליקים ברחוב ולהעלות את זה ליוטיוב. הפרטיות היא מחיר שאנחנו צריכים לשלם על טכנולוגיה מתקדמת, וככל שיעברו השנים יעלה סף התגובה שלנו לדברים כאלה – פשוט יהיה לנו פחות אכפת מזה.
פרטיות והגנה על הפרטיות היא אחת מהבעיות שעומדות בפני מחוקקים רבים ברחבי העולם. תמיד צריכים למצוא את האיזון בין קידמה לפרטיות, וזה תמיד יהיה קשה. יש טיעונים לשני הצדדים, ואין החלטה קלה באמת. הדבר היחיד שבטוח הוא, שאם אתם רוצים לשמור על פרטיות מלאה – אולי פשוט תסתובבו בלי טלפון נייד. סבתא שלכם עושה את זה כבר 80 שנה, ולה זה לא מפריע, אז אולי גם אתם יכולים. הסיבה שאתם לא באמת תעשו את זה היא, כנראה, שהמחיר השני של קדמה הוא עצלנות וחוסר סבלנות הולכים וגדלים.