המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ג'ון מקיין (צילום: רויטרס)
למה לאובמה יש יותר חברים בפייסבוק ממני? | צילום: רויטרס

סרטו החדש של גורו הדוקומנטרי מייקל מור, "התקוממות הבטלנים" (Slacker Uprising) הופץ בחודש שעבר באופן בלעדי וחוקי באינטרנט בחינם. לא פחות משהסרט, שמתעד מסע הופעות של מור בקולג'ים ברחבי ארצות הברית, אומר על המגלומניה של יוצרו, הוא משקף את העובדה שרבים, בעיקר בשמאל, רואים את הבחירות הקרבות כמלחמת חורמה על דמותה של אמריקה. החזית שכולם נושאים את עיניהם אליה – האינטרנט.

הרשתות החברתיות גועשות, יוטיוב מתמלא בסרטונים פוליטיים – תעמולת בחירות, ראיונות והקלטות של העימותים בין המועמדים. באנרים, סיסמאות וקישורים מחליפים את הסטיקרים והפמפלטים והפעילים הפוליטיים אוחזי השלטים, ועמודי האינטרנט נראים כמו הרחוב הישראלי לפני בחירות אי שם בשנות התשעים.

האינטרנט מערב את הגולשים, מאפשר להם להתבטא ולהשיג מידע בקלות ובזריזות ומסייע לקמפיינים ליצור תחושה של קהילה שכל-כך נזקקת באמריקה שחלק גדול מדי ממנה אדיש לפוליטיקה.

הטלוויזיה היא עדיין הכלי התועמלני הבכיר וזה ששמים עליו הכי הרבה דגש ותשומת לב, אבל בין כל קמפיין בחירות לזה שאחריו כוחו של האינטרנט גדל.

התוכן הטלוויזיוני עצמו זוכה לתפוצה ותהודה רבה באינטרנט – החל ממערכונים של סאטרדיי נייט לייב שמקבלים סקירה נרחבת ומככבים בכל אתרי הוידאו אונליין (תוחלף שרה פיילין בטינה פיי! אף אחד לא ישים להבדל ממילא) ועד תשדירי הבחירות עצמם, קטעים מהעימותים של המועמדים לנשיאות ולסגנות והופעות בתוכניות אירוח.

אבל ככל הנראה השימוש המסיבי והמושכל ביותר נעשה על ידי מטה הבחירות של אובמה, שהעלה קמפיין אינטרנט נרחב וחסר תקדים.

אובמה.קום

שרה פיילין (צילום: Chip Somodevilla, GettyImages IL)
שניה, יש לי טלפון מנשיא צרפת | צילום: Chip Somodevilla, GettyImages IL

המטה של אובמה הבין מוקדם, כבר כשהתחיל המירוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית, את הפוטנציאל של האינטרנט ככלי תועמלני וככזה שמחבר בין המועמד לקהל הבוחרים ובין חברי הקהילה עצמם. בתחילת 2007 פורסם וידאו שבו אובמה עצמו פנה אל תומכיו להשתמש באתר הקמפיין "ככלי לארגן את החברים שלכם, השכנים שלכם והרשתות שלכם".

האתר של אובמה הוא מרכז וירטואלי רחב ידיים – הוא פשוט ונקי ואפשר דרכו בקלות לתרום לקמפיין, להתקשר לשכנע מצביעים פוטנציאלים, להתחבר לאובמה בכל הרשתות החברתיות ויש בו אפילו מחשבון שמאפשר לחשב איזה קיצוץ מס תקבל לפי התוכנית שמציע המועמד; וכמובן שיש בו גם תוכן מסורתי כמו פרסומות, חדשות ובלוג.

הסיסמה של אובמה, "כן, אנחנו יכולים" הופיעה תחת כל לינק רענן, לצד ההתבטאויות המרעישות החדשות של שרה פיילין.

אובמה גייס עשרות מיליונים של דולרים באינטרנט מתרומות קטנות של אנשים מהיישוב, וממחקר של מרכז פיו למחקר ציין שנכון ל-9 בספטמבר לאובמה יש הרבה יותר חברים בפייסבוק (1.7 מיליון לעומת 309,591 של מקיין) ובמייספייס (510,799 לעומת 87,652 למקיין).

פרסומות שקוראות להצביע לברק אובמה הופיעו אפילו על "לוחות מודעות" בתוך משחקי מחשב של אלקטרוניק ארטס. ייתכן שמחנה אובמה מקווה שצעירי היוטיוב יכריעו את הבחירות האלו. צעירי היוטיוב תומכים בעיקר באובמה -- אבל גם נוטים שלא לטרוח להצביע.

להווארד דין מיוחסת הבכורה בעניין זה, בקמפיין שניצל באופן חסר תקדים את האינטרנט בבחירות 2004, אבל הקמפיין של אובמה, ובעקבותיו גם מקיין, עושה שימוש נרחב באופן ניכר במרחב המקוון.

מחקר נוסף של מרכז פיו מצא שמצביעים דמוקרטים באופן כללי משתמשים באינטרט יותר על מנת להתעדכן לגבי הבחירות – הם צופים יותר בקטעי וידאו, קוראים בלוגים ושולחים מיילים לחבריהם. אבל השימוש באינטרנט עולה בקרב כל המצביעים – 60% מהמצביעים הרשומים משתמשים לפי הסקר באינטרנט לצרכים אלו, מה שאומר שהם נחשפים הרבה יותר לכל תעמולת והמולת הבחירות הזאת.

המדיום הוא המסר

עובדה מקובלת היא שהעימות הטלוויזיוני בין ניקסון לקנדי ב-1960 הציג את השינוי שחל בכללי המשחק עם כניסת עידן הטלויזיה– החזות היא הכל, המראה, החיוך וקו השיער. אך מה יעשו מועמדים כשכל אמירה, גמגום או חיוך מועלים לאתרי שיתוף וידאו, נבחנים, מוצאים מהקשרם ומועלים על נס או מוצגים ללעג?

האינטרנט מאפשר גם לנהל מסע השמצות אנונימי, להפיץ שמועות על המתחרה שרץ מולך מבלי ללכלך את הידיים – מסעות הפרסום הרשמיים נמנעים מלהפיץ לכלוך באמצעי התקשורת המסורתיים אך יש הטוענים (משני הצדדים) שהם המקור של שמועות שמוצאות את מקומן ברשת 

לעיתונים שעדיין מתפרסמים על נייר יש נטייה ברורה לתמוך באובמה – לפי ספירה אחרונה של המגזין "עורך ומו"ל", לאובמה תמיכה של 222 עיתונים לעומת 93 שתומכים במקיין. הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והלוס אנג'לס טיימס כולם הביעו תמיכה במועמד השחור הראשון לנשיאות, והרבה עיתונים שבאופן מסורתי תומכים ברפובליקנים, כמו היוסטון כרוניקל והשיקגו טריביון חצו את הקווים עבור אובמה.

ניתן לשער גם שהסיקור הנרחב והפרטני בזמן אמת שנעשה באינטרנט של מי תומך במי כמה ולמה יכול לגרום תסיסה בעולם העיתונות ולהעלות את העניין על סדר היום, וכך לייצר עוד ועוד תקשורת חיובית למועמד המוביל.

הקמפיין הרשתי האמיתי הראשון

ברק אובמה, ארכיון (צילום: רויטרס)
"ולמקיין יש כזה קטן" | צילום: רויטרס

הקמפיין הזה כונה הקמפיין הרשתי האמיתי הראשון, אך האם האינטרנט באמת חולל שינוי מהותי בקמפיין הבחירות 2008? האם התפיסה של צריכת המידע של הבוחרים לגבי המועמדים השתנתה, או רק המדיום? הגולשים הצעירים משתתפים יותר בדיונים מקוונים ומצהירים את דעותיהם הפוליטיות, הבלוגים הפוליטיים גועשים כתמיד. אובמה העמיד את האינטרנט על הרגליים, והכריח את מטה מקיין לנסות לעמוד בקצב, אבל אובמה העמיד אמריקנים רבים על הרגליים וייתכן שהאינטרנט הוא רק פועל יוצא של ההתגייסות הזאת, לאחר שלעם האמריקני נשבר מכהונתו של הנשיא בוש. לא משנה מי יישב בסוף בבית הלבן בינואר, נצטרך לחכות ולראות אם הקמפיין הבא יגייס את האינטרנט בצורה שתאפיל על קמפיין 2008 או שמא הייתה זו התלהבות רגעית שסחפה גם את העולם המקוון.

ואם האינטרנט כן הפך לחלק מרכזי כל-כך בחיים הפוליטיים, אולי עדיף שכולם יצביעו פשוט דרך האינטרנט, ואז לבטלנים של מור יהיו חיים הרבה יותר קלים.

מול המחשב, בלי לקום מהכסא, עם משולש פיצה ביד אחת ובירה בשנייה. אולי זה מה שיעזור לאמריקנים להרים את אחוזי ההצבעה.