הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהבנתי את המצב הוא "איזה מזל שאני כבר לא מיזנטרופית". לא בגלל איזו התגלות אלוהית, אלא בגלל שהצלחתי למצוא מישהו שיוציא את הילד מהגן במקומי. תהיו נחמדים לשכנים שלכם, זה ישתלם.
אין מה לעשות, כשעומדים שעתיים בפקק (והסוף אינו נראה באופק), מגיעים לתובנות רוחניות. אמנם בשקל, אבל ככה זה אחרי 120 דקות של בהייה באחוריים של המכונית שלפניך. קודם זו הייתה ברלינגו. עכשיו זה ג'יפ יאפי, אבל כולנו באותה הצרה. עומדים.
ברגע של ייאוש חייגתי 100. "למה מגיע לי העונש הזה?", שאלתי את הפקידה המסכנה. "מתי זה ייגמר?"
"לא יודעת, גברת", היא ענתה לי. "המפקד שלי אמר להעביר את המידע שאין מה לעשות".
"אין מה לעשות זה לא מידע", אמרתי, שיכורה מהתובנות שניחתו עלי אחת אחרי השנייה. "אין מה לעשות זה מש שיש", היא ענתה.
מזה שעתיים שאני ורבים כמותי מזדחלים בגוש דן. למעשה, אני מצליחה רק להתרחק מהיעד שלי, אבל בשלב זה כל תנועה עדיפה, גם אם היא לכיוון הנגדי. אלו הרגעים שבהם אני מבינה את האמריקאים המשוגעים שיוצאים מהאוטו שלהם עם אלה ושוברים את הפנסים של המכונית שלפניהם. עוד הישג במלחמתה של המשטרה באלימות המשתוללת.
אם תהיתם, איש לא מצליח לזוז ברחוב רוקח בת"א לשני הכיוונים. גם מי שנקלע לפנחס רוזן קפא על מקומו. נכון לעכשיו, אבא הלל ברמת גן מזדחל לאיטו, מה שהופך אותו לנתיב הנחשק ביותר במרכז הארץ. מי שהשיג שם נדל"ן, יכול לטפוח לעצמו על השכם.
עושה רושם שגם הנהגים סביבי בעיצומו של תהליך רוחני כלשהו. הם נותנים בשמחה למכוניות אחרות לעבור בין נתיב לנתיב. הצפצופים שאמורים להיות הפסקול של הסיטואציה נעלמו. כולם הבינו ששום פעולה לא תזיז אותם קדימה.
ביני לבין עצמי אני תוהה מה יקבל האחראי לבלגן שסתם חצי מדינה ביום חמישי אחר הצהריים. חבר טוב מציע תיאוריה שמדובר בפעילות מודיעינית: "לא יכולה להיות שיסתמו את המדינה רק בשביל תרגיל שאף אחד לא דיווח עליו". איכשהו, המחשבה שהמשטרה שלנו משביתה עשרות אלפי אנשים רק בגלל חוסר ארגון ותכנון נראית לי סבירה יותר. הוא טען שהאחראי יודח, אני טענתי שלא תהיה לו אפילו הערה בתיק האישי. זו התערבות שלא איכפת לי להפסיד בה.
אני עומדת לבלות על הכביש הזה עוד שעה לפחות. סך הכל, יותר משלוש שעות. מחפשת בשיא הרצינות עורך דין שיוציא מהמדינה איזשהו פיצוי על הזמן המבוזבז הזה. לדפוק את הראש זה לא פיצוי מספיק. כבר ניסיתי.