מה מסתתר מאחורי המילים של ההסברה הישראלית ושל החמאס ומה השתנה ממלחמת לבנון השנייה? מישל טייר, מומחית לשפת גוף, רואה הרבה טלוויזיה בימים האחרונים, ובטלוויזיה מתנהלת מערכה נפרדת. כאן אין נשקים, אין טילים ואין שטחים מוגנים. שדה הקרב הוא המסך - הנשק היחיד הוא המילים.
טייר סבורה כי במערכה הנוכחית ישראל הפיקה לקחים ממלחמת לבנון השנייה, והפעם בתחום ההסברה ידה על העליונה. לדבריה, בלחימה בדרום אין יותר מפקדים עם משקפי שמש ב"פוזת גבר גבר". אלה זזו הצידה ופינו מקום לאנשי המקצוע.
טייר בוחנת גם את הפוליטיקאים ומתייחסת לכוכב ההסברה של ישראל - בנימין נתניהו. לדעתה, נתניהו רהוט, שולט בראיון ולוקח את המנחה למקום אליו הוא רוצה להגיע. כאשר יו"ר האופוזיציה נשאל כיצד הוא היה פועל בתור ראש ממשלה, המבט ושפת הגוף אומרים - "חכו חכו..."
ומה אומרים הדוברים הישראלים בטלוויזיות הערביות? לנחישות משדה הקרב יש השפעות גם על דוברי הערבית: תקיפים בוטים ומדוייקים.
מי מנצח בחזית ההסברה, החמאס או ישראל? המומחית לשפת גוף מנתחת את השפה שמאחורי המילים של אופיר גנדלמן ממשרד החוץ המדברר את ישראל ברשתות התקשורת הערביות. ניתוח של ראיונותיו מדגיש כי הוא מתייחס בצורה מזלזלת למראיינים הערבים ומשתמש בתנועת הניפנוף. לעומתו, דובר חמאס, לדעתה, לא מותיר רושם בחולצתו המרושלת ובתפאורה הדלה.
מתוך התכנית "המשחק המרכזי" עם אטילה שומפלבי המשודרת בערוץ הכנסת