"לירות מוקשים לתוך הים": הנשק האיראני שארה"ב תקפה בהורמוז

צבא ארה"ב תקף אמש (ראשון) שני משגרי רקטות של משמרות המהפכה באי לארכ, לאחר שלפי בכיר אמריקני הכוחות האיראניים נצפו נערכים לשגר רקטות שנשאו מוקשים ימיים לעבר מצר הורמוז. מאחורי התקיפה עומדת יכולת איראנית יוצאת דופן: הנחת מוקשים בנתיבי השיט באמצעות רקטות שנורות מהיבשה, מבלי לשלוח לשם ספינות או סירות קטנות.

באמצעות המשגרים היבשתיים, איראן יכולה לנסות למקש מחדש נתיבים שכבר טוהרו ולהכריח את האמריקנים להתחיל שוב במלאכת האיתור והפינוי.

מה בדיוק האמריקנים תקפו?

איראן מחזיקה ארסנל גדול ומגוון של מוקשים ימיים. לפי הערכה של סוכנות הביון של הפנטגון, ברשותה יותר מ-5,000 מוקשים כאלה. עד כה עיקר תשומת הלב הופנה ליכולת האיראנית לפזר אותם באמצעות ספינות וכלי שיט קטנים, אבל זו אינה הדרך היחידה.

בינואר 2025 הציגו משמרות המהפכה במהלך תרגיל "הנביא הגדול 19" יכולת להניח מוקשים ימיים באמצעות מערכת הרקטות פג'ר-5. מדובר במשגר רב-קני נייד המותקן על משאית ויורה רקטות בקוטר 333 מ"מ, שהותאמו במקרה הזה לנשיאת מוקשים ימיים.

איך זה עובד?

במקום שכלי שיט יגיע פיזית אל האזור שאותו רוצים למקש, הרקטה משמשת כאמצעי שמביא את המוקש מהיבשה אל הים. בכך יכול משגר נייד להגיע לעמדת ירי, לשגר לעבר האזור המיועד ולהסתלק במהירות.

מלקולם דייוויס, חוקר בכיר במכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית ASPI, הסביר ל-ABC האוסטרלית כי איראן "יכולה אפילו לירות את המוקשים אל תוך הים באמצעות רקטות". לדבריו, האיראנים יכולים להניח מוקשים גם באמצעות כלי שיט קטנים ואפילו סירות דיג.

באילו מוקשים מדובר?

לא כל המוקשים בארסנל האיראני פועלים באותה צורה. מוקשים עגונים מקובעים לקרקעית הים באמצעות כבל המחובר למשקולת עיגון כבדה וצפים בעומק שנקבע מראש. אחרים יכולים לנוע עם הזרם. מוקשי קרקעית, לעומת זאת, מונחים ישירות על קרקעית הים ויכולים להיעזר בחיישנים מגנטיים, אקוסטיים, חיישני לחץ וחיישנים סייסמיים כדי לזהות כלי שיט או צוללת ולהתפוצץ בקרבתם.

המטרה איננה בהכרח להטביע ספינה. מוקשים רבים נועדו לגרום למה שמכונה בז'רגון הצבאי "Mission Kill" - לפגוע בכלי השיט בצורה קשה מספיק כך שלא יוכל להמשיך לבצע את משימתו, גם אם לא הושמד או התפוצץ.

למה איראן צריכה נשק כזה?

מבחינת טהראן, מצר הורמוז הוא זירה אידיאלית לנשק מהסוג הזה. נתיבי השיט בו צרים ומותירים לספינות מעט מרחב תמרון, ובנקודה הצרה ביותר עומק המים הוא כ-60 מטרים - רדוד מספיק להנחת שדות מוקשים.

זהו אמצעי שמאפשר להקשות על כוח ימי עדיף בהרבה מבלי להתמודד איתו ישירות. גם החשש שנותרו מוקשים במים מחייב לבדוק את נתיבי השיט לפני שניתן להחזיר אליהם בבטחה תנועה מסחרית, בדיוק כפי שעשו האמריקנים בשבועות האחרונים.

למה כל כך קשה להיפטר מהם?

כאן מצוי אחד היתרונות הגדולים של הנשק: אפשר להניח מוקשים במהירות יחסית, אבל הפינוי שלהם הוא תהליך איטי ומסוכן. צוותי פינוי יכולים לסרוק את המים באמצעות כלי בלתי מאויש המצויד בסונאר, למפות עצמים חשודים ולאחר מכן לשלוח אמצעים נוספים או צוללנים כדי להשמיד או לנטרל את המוקשים. שיטה אחרת מנסה לחקות את החתימה המגנטית או האקוסטית של ספינה כדי לגרום למוקש להתפוצץ.

גורמי צבא אמריקניים העריכו בעבר שמבצע נרחב לפינוי מוקשים מהורמוז עשוי להימשך שבועות. לפי גורמים אמריקניים שצוטטו בניו יורק טיימס, הרעיון האיראני הוא למעשה לנסות להניח מוקשים מהר יותר מכפי שארה"ב מצליחה לפנות אותם - וכך להמשיך להרתיע ספינות מלעבור במצר.

זו גם הסיבה שהאמריקנים ראו בשני המשגרים היבשתיים מטרה דחופה מספיק לתקיפה: גם אחרי שהדרך נוקתה, היכולת האיראנית לשגר מוקשים מהחוף מאפשרת לטהראן לנסות ולסגור אותה מחדש מבלי להוציא אפילו סירה אחת לים.