אזרחי איראן בריאיון בלעדי ל-N12: "מחכים שתפרוץ מלחמה - כדי לצאת לרחובות"

בלעדי: בעקבות האיומים והשיח הגובר על הסלמה אפשרית בין טהראן לוושינגטון, שלושה אזרחים מאיראן מתארים בריאיון מיוחד ל-N12 את החיים במדינתם, ואת הכוננות בימים אלו כמעט רק לדבר אחד: מלחמה מתקרבת. הם הולכים לישון עם פחד ממעצרים ועם ציפייה לרגע שבו יגיע העימות, שיאפשר להם לצאת שוב לרחובות ולנסות לשנות את גורל המדינה.

פרויקט העדויות של N12:

• "גופות מונחות, חמושים מסתובבים חופשי - זה גיהינום"
• "נוכחות כבדה של אנשי בסיג', אנשים מפחדים"
• "פצועים מחפשים לברוח מביה"ח בגלל המשטר"

דלארא מהעיר כראג' שמערבית לטהראן מתארת מציאות שבה המלחמה כבר נוכחת בחיי היום-יום של האזרחים, עוד לפני שפרצה. "אני מרגישה שכבר מהימים הראשונים שאחרי הקריאה לצאת להפגין, כשהטלפונים לא עבדו, האינטרנט היה מנותק ואנשים לא ידעו מה קורה עם אחרים - כבר אז התחיל הפחד", היא מספרת. "היינו הולכים לבתי מרקחת, רואים תורים, ורואים איך אנשים עם מעט האמצעים הכלכליים שנשארו להם מנסים לקנות דברים, כדי שלפחות יהיו מוכנים".

"מהניסיון של מלחמת 12 הימים אנשים הבינו שהתקיפות היו ממוקדות, נקודתיות, ושהסיכון לפגיעה באזורים אזרחיים היה נמוך", היא ממשיכה. "היום אני מרגישה שלאנשים כבר אין מה להפסיד. הם מחכים בכל רגע שתבוא עזרה חיצונית בצורת מלחמה. יש כאלה שאומרים: 'הלוואי שזה כבר יתחיל', כי הם יודעים שככל שהמלחמה תידחה, מספר ההרוגים רק יגדל".

איך נראה הפחד ביום-יום ואיך זה משפיע על הניסיון לחזור לשגרה?

"בלילות אי אפשר כמעט לצאת מהבית. הפחד כל כך גדול. בכל רגע יכולים לעצור אותך, לבדוק לך את הטלפון, לפרוץ לך לבית ולעצור אותך, בבית קפה או בכל מקום. לאנשים אין שום תחושת ביטחון. החרדה מתחילה מהרגע שיוצאים מהבית ונשארת עד שחוזרים. אנחנו מרגישים שהרחוב כבר לא בטוח".

"מצד שני, כולם בלי עבודה", היא ממשיכה בתסכול. "העסקים סגורים, לאף אחד אין הכנסה. כולם תקועים, מנסים לגבות חובות ישנים והכעס האין-סופי מהסרטונים, מהסיפורים, מהעדויות על מספר ההרוגים, מספר הפצועים, כמה עינויים וכמה זוועות קרו - כל זה רק הולך וגדל בקרב האנשים".

לצד ההמתנה הדרוכה, דלארא מציינת כי הולכת וגוברת תחושת הייאוש מפני האפשרות שהתקיפה תעוכב. עם זאת, האמונה הרווחת סביבה היא עדיין שתקיפה תתרחש - ושבלעדיה בלתי אפשרי יהיה לעצור את ההרג ולהביא לסיום המצב. "אנשים חיכו לתקיפה. ועכשיו נכנסת בהם גם תחושת ייאוש: מה אם התקיפה תתעכב? כרגע מתרחש באיראן רצח המוני. ובכל יום שהתקיפה מתעכבת, עוד אנשים נהרגים, נעצרים ועוד משפחות מתאבלות".

דלארא סבורה כי מלחמה מהווה תנאי לאפשרות של עתיד אחר לאיראן. "ככל שהמלחמה תתחיל מוקדם יותר, לעם האיראני תהיה הזדמנות לבנות לעצמו עתיד טוב יותר. עם נפילת המשטר הזה, ועם עליית שלטון חדש, יהיה אפשר לבנות איראן חופשיה. הדרך היחידה להצלה שלנו היא תקיפה חיצונית. בידיים ריקות אי אפשר לעמוד מול זה. ואז, עם קריאה לצאת לרחובות, נסיים את זה אחת ולתמיד".

"מחכים שהמלחמה תתחיל, שכוח הדיכוי ישותק"

גם אלירזא ממשהד מצביע על מציאות שבה המלחמה כבר נוכחת בתודעה, הרבה לפני שהחלה בפועל. לדבריו, החיים מתנהלים בין ציפייה לרגע שבו העימות יפרוץ לבין פחד מתמיד ממעצרים ומפני היום שאחריה.

"בלילות, כשאני הולך לישון, יש בי כל הזמן חשש שהכוחות של המשטר ישברו את הדלת, ייכנסו ויעצרו אותי", הוא אומר ל-N12.

"כשאני מדבר עם אנשים סביבי על המלחמה, כולם אומרים שהם מחכים שהמלחמה תתחיל, שכוח הדיכוי ישותק, כדי שיוכלו לפרוק את הזעם שלהם על האייתוללות", ממשיך אלירזא. "כולם מחכים לאירוע הגדול הזה".

במי אתם תולים תקווה מחוץ לאיראן? ומה הפחד המרכזי שלכם?

"אנחנו בונים הרבה על הסיוע של הצבא הישראלי ושל ראש הממשלה נתניהו, כפי שראש הממשלה נתניהו פנה אלינו כמה פעמים והבטיח שלא ישאיר אותנו לבד ושהוא עומד לצדנו. אנחנו מפחדים שהוא לא יקיים את ההבטחה הזו".

"אל תשאירו אותנו לבד. תהיו הקול שלנו", הוא מבקש. "בתקווה לשלום ולחירות לעם האיראני ולעם בישראל".

"פוחד שינתקו את האינטרנט - והמשטר האיראני יהרוג את האנשים"

בעבור הלי רזא מטהראן, המלחמה כבר איננה תרחיש עתידי אלא רעש רקע קבוע. הכעס, החרדה והדיבור הבלתי פוסק על עימות קרוב מלווים את היום כולו - לצד שביב תקווה זהיר שהמכה הקרבה אולי תפתח פתח לשינוי.

ממה אתה הכי חושש?

"הפחד הגדול ביותר שלי מהמלחמה הוא שינתקו את החשמל והאינטרנט, שהקשר שלנו עם העולם ייעלם. אני חושש שבשם אמריקה המשטר האיראני יהרוג את האנשים, כמו שקרה בעבר. שיפגעו בנו, יפציצו ואז יפילו את האשמה על ארה"ב לצרכי תעמולה שלהם. כמעט כל מי שסביבי חולם את אותו סיוט. הולכים לישון עם חרדה".

לצד זאת, הלי רזא מספר גם על ציפייה ועל תקווה: "אנחנו מחכים שזה יקרה, שתגיע המכה. יש איזה שביב תקווה קטן בראש שאולי זה אפילו יוכל להציל אותנו מהשלטון הזה. בסביבה שלי יש גם תומכים וגם מתנגדים, אבל הרוב הגדול תומך במלחמה".

"הרבה אנשים תומכים בכך שארה"ב וישראל יפעלו וישמידו את המשטר", הוא מבהיר. "התחושה המרכזית שלי היא זעם וגם מוכנות לאירוע גדול, כדי שנוכל לקחת בחזרה את המדינה שלנו. יש לי תקווה שאיראן תהיה חופשית, ושבעתיד הקרוב נוכל לחיות בשלום ובחברות", סיכם אזרח טהראן באופטימיות.