בלעדי | אזרחים באיראן ל-N12: "יש נוכחות כבדה של אנשי בסיג', אנשים מפחדים"

מדברים עם איראנים: פרויקט העדויות של N12 - מאחורי הדיווחים על תקיפה אמריקנית אפשרית שמתקרבת, אזרחים באיראן מתארים מציאות של פחד מתמשך. אלירזא מטהראן וסארא ממשהד מספרים היום (ראשון) בשיחה בלעדית עם N12 על רחובות שמתרוקנים עם רדת החשכה, מחסומים שמאוישים באנשי בסיג' וכוחות בלבוש אזרחי, בדיקות טלפונים וגוף, ועל תחושת חנק. האזינו לעדויות.

מדברים עם איראנים - פרויקט העדויות של N12:

• תושבת טהראן בשיחה בלעדית עם N12: "כוחות הדיכוי מסתובבים בלבוש אזרחי - ומטילים אימה ברחובות"
• אזרח איראן בשיחה בלעדית עם N12: "יצאנו לרחובות בידיים חשופות - הכוחות האכזריים דיכאו אותנו"
• תושבת טהראן ל-N12: "ציפינו שטראמפ יפעל, נשארנו לבד מול שלטון אכזר"

אלירזא, בן 46 מטהראן, מתאר את הפגיעה הקשה בשגרה הכלכלית והאזרחית בצל ניתוקי האינטרנט וההגבלות. "השווקים קרסו לגמרי. המחאות דוכאו באלימות קשה והמשך של שלב המחאות ברחוב לא אפשרי בזמן הקרוב", הוא אומר ל-N12. "החברה נמצאת בדיכאון אחרי הדיכוי האלים ועכשיו היא כועסת ומדוכאת. המצב הכלכלי הקשה והעוני שמתפשט מחמירים את המצב".

"העסקים הבינוניים והגדולים, שהיו תלויים בפרסום ובמכירות באינטרנט, נמצאים במצב קריטי", הוא ממשיך. "אין ייצוא סחורות בכלל, מה שחותך את שרשרת האספקה. האינטרנט עכשיו לא במצב טוב, המהירות מאוד נמוכה, גם עם שימוש ב-VPN אנחנו צריכים לנסות כמה פעמים כדי להתחבר".

אלירזא מציין כי "יכול לקחת שעות עד שנצליח להתחבר ואחרי זמן קצר שוב האינטרנט נופל". עם זאת, הוא מודה: "זה כבר לא כמו פעם, כמו לפני כמה ימים, שהאינטרנט היה נתקע לגמרי, אבל עדיין קשה מאוד להתחבר".

מה הציפיות שלך מטראמפ בשלב הזה? אתה עדיין מאמין שהוא יפעל באופן שיביא לשינוי עבור האזרחים באיראן?

"הבקשה שלנו מטראמפ הייתה שיעזור לנו כפי שהבטיח. שיפתח במתקפה נגד כוחות משמרות המהפכה, הבסיג' והצבא כדי לתת לאנשים הזדמנות לצאת לרחובות, ולהשתלט על מרכזים חשובים וממשלתיים".

עם זאת, הוא משתף בחוסר האונים שמלווה אותם. "למרבה הצער, אנשים התחילו להתייאש. אבל עדיין יש לנו תקווה. התקווה האחרונה שלנו היא למתקפה צבאית של טראמפ כי באמת שאין כבר שום דרך לברוח מהמשטר הזה. אנחנו חושבים שזה אולי הסיכוי האחרון שלנו".

סארא, בת 32 ממשהד מתארת מציאות של פחד, אבל ואובדן שנכנסו לשגרה. בשיחה עם N12, היא מספרת על רחובות שמתרוקנים עם רדת החשכה, נוכחות כבדה של כוחות ביטחון, מחסומים ובדיקות, ועל תחושת חנק שבה הכעס נשאר - אבל היכולת לפעול כמעט נעלמה.

"המצב מאוד קודר", היא אומרת. "מספר האנשים שנהרגו גדול מאוד. שמות, תמונות ומודעות אבל יש בכל מקום בעיר". לדבריה, ביום משהד לובשת תחפושת של שגרה. התנועה זורמת, אנשים ממהרים לענייניהם, אך זו רק תחפושת.

"מהרגע שמחשיך, בערך מחמש או שש בערב, מספר הכוחות גדל", אומרת סארא. "יש נוכחות כבדה של משטר צבאי, כוחות בלבוש אזרחי, הרבה מאוד אנשי בסיג' ומשמרות המהפכה. ברחובות המרכזיים, במיוחד באזורים שבהם היו התקהלויות, יש מחסומים. בודקים מכוניות אחת-אחת, בודקים טלפונים, בודקים את גופם של אנשים כדי לראות אם נפגעו מירי כדורי גומי ואם כן, עוצרים אותם".

מה נחשב חשוד?

"אם מוצאים שני טלפונים או משהו חשוד, לוקחים אותם. זה המצב".

ומה עוד קורה בערב ברחובות?

"באותן שעות גם החנויות נסגרות. העיר מתרוקנת. באזור שבו אני גרה אנשים רגילים להיות ערים בלילה, במיוחד בסופי שבוע. אבל כבר שבועיים שהכול שקט. אנשים חוזרים הביתה מוקדם. הם מפחדים. באבל. עצובים".

לדבריה, האבל מזמן לא שייך לסיפור אחד או למשפחה אחת. הוא נמצא בכל מקום. "אין אדם אחד בסביבה שלי שאין לו מישהו, חבר או קרוב שנהרג", מספרת סארא. "אין מקום שאתה הולך אליו ואנשים לא מדברים שם על מי שאיבדו. כמעט בכל משפחה יש מישהו שאיבד אדם יקר. המצב קודר. האנשים כועסים".

כמטפלת, סארא עדה למחיר הנפשי של המציאות הזו מבפנים, דרך המטופלים שלה שנכנסים לקליניקה, היא רואה איך הכעס והייאוש מחלחלים פנימה. "אני מטפלת. בימים האלה כמעט כל מי שמגיע לטיפול מדבר רק על זה", היא משתפת. "על עומק האבל והכעס שהם חווים. על תחושת חוסר האונים. הרצון לעשות משהו וחוסר היכולת".

"הם תקועים. הכול לא ברור. הם מפחדים", היא מוסיפה. "לפני שהאינטרנט חזר, גם החיבור החלקי הזה, בניגוד לשנים קודמות, הרבה אנשים בחרו בכלל לא להתחבר. כי הם לא רצו לראות מה יוצא החוצה. מה שהם ראו ברחובות כבר היה מספיק. הם ידעו שזה הרבה יותר גרוע מקודם. הרבה הרבה יותר גרוע. ומה שיצא החוצה רק הפחיד עוד יותר".

מה התחושות שמציפות אותם?

"האנשים עדיין כועסים. עדיין פגועים. עדיין רוצים שהמשטר הזה ייפול. אבל אין להם שום יכולת לפעול".

ואיפה זה פוגש אותך?

"אני כועסת על העולם. כועסת על זה ששום דבר לא קורה. כועסת על זה שמדברים, מבטיחים ואז לא קורה כלום".

את מצליחה להישאר אופטימית שיהיה שינוי?

"אני לא יכולה להיות אופטימית, אבל גם לא לגמרי מיואשת. יש בי עדיין מחשבה שאולי משהו כן יקרה. אבל כל מה שקורה בחוץ כל כך סותר ומבלבל שאי אפשר להבין. אי אפשר לדעת מה הולך לקרות".

וממה את עצמך חוששת?

"מה שאני כן יודעת הוא שאם שום דבר לא יקרה, אנחנו נושמד. הם יהרגו את כולנו. אחד-אחד. כל מי שיצא לרחוב - ייהרג. ואף אחד מאיתנו לא יישאר בחיים. זו הנקודה היחידה שאני בטוחה בה".

"המשטר הזה צמא לדם שלנו", היא מוסיפה בתסכול. "הוא לא יכול ולא רוצה לאפשר לנו לחיות. וזה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות".

את מרגישה שהעולם איתכם או שוכח אתכם?

"אני חושבת שהעולם פשוט עוצם עיניים מול כל מה שקורה כאן. מול רמת האלימות, מול הטבח. הם לא רוצים לראות. לא רוצים לשים לב. כי זה לא חשוב להם. כי זה לא משרת אותם".

"כל זה רחוק שנות אור מכל ערך אנושי שהם מדברים עליו ומטיפים לו", היא מסכמת. "אני רק רוצה שהם ידעו דבר אחד: אנשים כאן מתים. ילדים מתים ואף אחד לא שם לב".