בשבוע שעבר הייתי אמורה לחזור לישראל אחרי חצי שנה של חיים בווינה. סיימתי לימודי תואר שני באוניברסיטת לאודר, והחלטתי להישאר עוד קצת כדי לטייל באוסטריה היפהפייה – במיוחד עכשיו, כשמתחיל כאן האביב והפריחה בעיצומה. לא תיארתי לעצמי שמכת הקורונה תנחית את עצמה כאן במלוא עוצמתה.
התיירים הישראלים נעלמו מהנוף כבר לפני חודש. חברים שלי, בעלי חברות סיורים באוסטריה, סיפרו שכולם ביטלו. טיולים שהיו מלאים לגמרי לחצי השנה הקרובה פשוט נמחקו. הם לא היחידים – כל העיר התרוקנה מתיירים.
אט אט נהייתה ברחובות מין אווירת שקט מלחיץ. המקומיים עדיין יצאו לבלות במסעדות ובפארקים, אבל פחות מאשר בדרך כלל. בשבוע שעבר נכנסו לתוקף הגבלות נוספות על חופש התנועה במרחב הציבורי. למשל: איסור על התקהלות של מעל חמישה אנשים; סגירת עסקים לא חיוניים, בתי קפה ומסעדות; קנס של עד 2,000 יורו למי שיימצא ברחוב בלי סיבה מוצדקת (קניית אוכל, תרופות או עזרה לאנשים). רק סופרמרקטים, בתי מרקחת ומשלוחי אוכל ממשיכים לעבוד. תחילה הפסיקו את הלימודים באוניברסיטאות ועכשיו גם את בתי הספר והגנים. כל הצעדים המחמירים ננקטו באיחור של כמה ימים. קנצלר אוסטריה, סבסטיאן קורץ, סיפר ששיחת טלפון עם בנימין נתניהו היא שהבהירה לו את חומרת הסכנה הנשקפת מהנגיף. תחילה היו מאד שאננים כאן. זה מאוד עצוב. מי היה מאמין שאתגעגע לתורים בכניסה לקפה סנטרל או להמולה ברחוב הקניות מריה הילפר.
אין מוצא
בשלב הזה, כבר הייתי אמורה להיות בארץ – אבל אי אפשר למצוא טיסות. חברות התעופה לא טסות לישראל, ואי אפשר להיכנס עצמאית למדינות כמו צ'כיה והונגריה שבהן עדיין יש טיסות. האופציה היחידה היא טיסות עם קונקשנים מטורפים שעולות הון תועפות, וזה עוד לפני שדיברנו על כבודה של חצי שנת מגורים בחו"ל.
יש המון ישראלים שתקועים עדיין בחו"ל: מטיילים, סטודנטים, אנשים שעובדים במדינות זרות. כוחה של מדינה נמדד, בין היתר, ביכולתה להיות ערבה לאזרחיה בשעת משבר (ו"משבר" זה לא להיתפס עם חשיש ברוסיה). בפועל, מה שקורה זה שכבר שבועיים יש עננה של אי ודאות. אפשר להבין את זה, אלא שמאחוריה אין שום דבר ברור. אין משהו שאפשר להתמודד איתו.
משרד החוץ גלגל עלינו את האחריות. לאמא שלי הם אמרו שהמשרד מסייע רק במקרים של אשפוז. השגרירות בווינה לא ענתה לפניות, ולבסוף אמרה שאין מה לעשות ושהם לא חברת תעופה. נכון, אבל אפשר לעזור. הם אפילו לא ניסו.
אחר כך הופיעו כל מיני פרסומים של ארגונים וחברות ש"הקימו חמ"ל" ו"רוצים לעזור". רק טיפש יפספס את העובדה שהם רק מנסים למתג את עצמם. התשובות שקיבלתי היו לרוב "נבדוק", "בודקים", "בדקנו". ואז צרצרים. תודה רבה, אבל אל תעשו פרסומות על הגב שלנו. עובד באחד הארגונים הגדיל לעשות והפנה אותי לחפש טיסות בסקייסקאנר. איך לא חשבתי על זה בעצמי.
הדובדבן שבקצפת היא אל על, חברת התעופה הלאומית. בינתיים היא החזירה 800 ישראלים מפרו, שזה מרשים, אבל לארגן טיסות ישירות לאירופה היא עוד לא הצליחה. כמה פעמים המדינה הצילה אתכם ממשבר? מה עם לספוג איזה 3-4 טיסות ליעדים מרכזיים ולחלץ משם, בתשלום, ישראלים שרק רוצים לחזור הביתה? הרי גם ככה תגלגלו עלינו הכל כשזה ייגמר. חברת ישראייר היא היחידה שכרגע מפעילה טיסות ליעדים שונים בעולם, גם לאירופה, אך כאמור - זה לא עוזר אם הטיסה אינה ישירה למדינה בה אני נמצאת.
ברוך הוא
בינתיים אנחנו נעזרים בקהילה המקומית. לאודר נחשבת לאוניברסיטה "יהודית" – היא נתמכת על ידי קהילת חב"ד, מעניקה מלגות ליהודים ומושכת סטודנטים יהודים מכל העולם. הרב שלנו, רבי ברוך סבח, הוא אדם מדהים שמרגיע אותנו בהודעות. בשבוע שעבר, כשהבנו שאנחנו תקועים בווינה, הוא עדכן אותנו שארוחות קידוש בשישי יתקיימו בטייק אוויי, מארז אוכל לכל סטודנט. וזו קרן אור קטנה. לא שאני דתייה, אבל המסורת תמיד מחזקת בזמנים קשים שכאלה.
הימים הללו מעניקים לי הזדמנות בלתי חוזרת להסתכלות פנימית. אם חשבתם שבידוד זה מבאס, נסו לקרוא לזה עוצר, במדינה זרה, לבד, ועוד כשאתם לא מרגישים טוב. לא כיף, תאמינו לי. כבר שבועיים שאני רק מחפשת דרך לחזור ארצה. לא בא לי להישאר כאן לבד. הכל סגור, והתחושה עצובה ומתסכלת. אם כבר להידבק – לפחות במדינה שלי. אבל המשרדים הממשלתיים מאכזבים, וחברות התעופה מתישות, והמסקנה היא שאם אין אני לי – מי לי.
שיר אוסטפלד היא קופירייטרית, מנהלת תוכן וסטודנטית בלימודי תואר שני במינהל עסקים בווינה
קורונה באוסטריה (נכון ל-25.3.20): 2,010 חולים, 118 מחלימים, 8 מקרי מוות
סטוקהולם: האם הדרך השבדית הפכה את המדינה ל"חור שחור של נדבקים"?
לונדון: האסטרטגיה המסוכנת של בוריס ג'ונסון