כשהדיילת בנמל התעופה לוגן בבוסטון ראתה שבאתי עם ארבעה תיקים בגודל גופה ושני חתולים, היא הסתכלה עליי במבט מלא חלחלה. ״אר יו דוינג... האו איז איט קולד?״, שאלה ופנתה לדיילת הישראלית של אל על שישבה לצידה: ״אל? אלי?״, והישראלית ענתה ״עלייה?״. ״יס", אמרה האמריקאית, "דו יו האב די פייפרז?״. עניתי שאני לא עושה עלייה, אבל אני עוזבת את בוסטון לתקופה בלתי ברורה וארזתי את כל מה שיכול להיכנס לתוך תיק: כיסאות שמצאתי ברחוב, שרפרף, שני חתולים, כמות נעליים בלתי סבירה, כל הבגדים שלי, ושואב אבק של דייסון שפשוט לא יכולתי להשאיר מאחור. את הספרים שלחתי בדואר, התלונה לדואר ישראל כבר מוכנה.
לפני שבוע בערך, כשהודיעו שכל השיעורים ב-MIT עוברים למתכונת אונליין, בכלל לא חשבתי לחזור לארץ, לפחות לא מיד. הייתי בטוחה שיש לי עוד זמן לפני שזה ייראה כמו קטסטרופה. המעבדה שאני עובדת בה נשארה פתוחה, האמריקאים האדישים כמעט לא דיברו על הקורונה עד אז, והסטודנטים בעיקר כעסו שביטלו להם את הסמסטר ושלחו אותם לגור אצל ההורים. כתגובת נגד מתריסה, אבל גם מתוך הבנה שאולי לא יראו יותר אחד את השני, הסטודנטים הצעירים שגרים במעונות עשו כל מה שהם יכולים כדי להפר את ההנחיות: הם ארגנו לו״ז צפוף של ארבעה ימי מסיבות שאפילו כבד מיומן של תלמיד קולג׳ אמריקאי לא יכול לשאת.
בשבוע האחרון היה נראה שעניין הקורונה לא ממש מעניין את האמריקאים בבוסטון, ושהם בעיקר חושבים שהעולם השתגע. הסטודנטים דיברו על תגובה מוגזמת של האוניברסיטאות שהחליטו לסגור את כל הפעילויות. נהגי האובר לא ממש התרגשו מהווירוס וטענו שהם לא מפחדים. אחד מהם, שנראה מבוגר מספיק כדי שאמליץ לו לא לצאת מהבית (ובטח שלא להכניס לאוטו עשרות אנשים זרים ביום), אמר לי שהוא חושב שזה בכלל לא קשור למערכת הבריאות ולדאגה לזקנים. ״מי שיש לו כסף ויכול לא לעבוד לוחץ על הממשלה לבטל את העבודה לכולם״, אמר, אבל לא העזתי לשאול אותו אם עכשיו הוא השתכנע להצביע לברני סנדרס. בערב שבת האחרון, אחרי שטראמפ כבר הודיע שהטיסות מאירופה מבוטלות והוכרז מצב חירום במדינה, עדיין לא יכולתי למצוא מקום במסעדה בקיימברידג׳. בסוף התפשרתי על מקום על הבר. האמריקאים לא מקפידים על חוקים והנחיות כמו בידוד חברתי, אבל להתעקש לראות את הדרכון שלי בכל פעם שאני מזמינה כוס יין – זה כן.
חיה על המזוודות
החלטתי לחזור לארץ בלילה שבו טראמפ הודיע שאין כניסה לטיסות מאירופה. אם עד אז חשבתי שאוכל לחזור לתל אביב בקלות ומתי שארצה, ברגע הזה הבנתי שיכול להיות שאהיה תקועה במקום אחד זמן ממושך. עכשיו השאלה היא איפה את מעדיפה להיות תקועה: בארה״ב הקרה והמשעממת, שלירקות שגדלים בה אין טעם וכל אדם לעצמו, או בתל אביב החמה והשמחה ליד המשפחה?
טיסת אל על האחרונה מבוסטון לתל אביב נקבעה ליום ראשון בערב. מהרגע שהחלטתי לעזוב היו לי ארבעה ימים לארוז את כל החיים שלי שם, כולל שני חתולים שחוו כבר טיסה או שתיים בחייהם, ולסדר את כל הביורוקרטיה שהזנחתי. גייסתי את כל התכונות הכי ישראליות שלי לטובת המשימה: התחננתי לאיזה פקיד שיבדוק את הטפסים שלי לוויזה לפני שהוא בודק את 168 האנשים שהגישו לפניי; שכנעתי את האיש בדלפק בביטוח הלאומי האמריקאי שיוותר לי על איזה מסמך ששכחתי להביא; והסברתי לווטרינרית שאני מבינה שאין תורים, אבל שתצפה לראות אותי אצלה במשרד עוד שעה כדי להכין את התעודות של החתולים.
את בעלת הדירה הורדתי מהדרישה לעשות בדיקת רקע מקיפה למי שישכור את הדירה אחריי, והצלחתי למצוא מישהו שייכנס לדירה וגם יקנה ממני את כל הרהיטים במחיר מגוחך. את החתולים פיטמתי בטונה יקרה כדי לפצות על רגשות האשם ששוב אני מטיסה אותם בתיק קטנטן 10 שעות עד לקצה השני של העולם. ארזתי את הכל בחמישה תיקים ענקיים, ונפרדתי ממי שהספקתי. לכולם אמרתי שאני נוסעת לישראל עד שהדברים יירגעו, משקרת בעיקר לעצמי שאחזור ללמוד ב-MIT בעוד כמה שבועות. המחשבות על האוניברסיטה הפרו את שלוות הנפש מההחלטה: המחשבה שאולי לא אראה יותר את המרצים, הקולגות, הסטודנטים והרובוטים היא בלתי נסבלת. אני עדיין מספרת לעצמי שאני חוזרת לשם, מתעקשת לא באמת לפרוק את כל המזוודות בדירה בפלורנטין.
חתולים מעופפים
הגעתי לשדה עם ציוד במשקל של 150 קילו לפחות (הנהג אובר עזר לי לסחוב את התיקים עד לצ׳ק אין) וחיכיתי עם החתולים ליד הגייט. בשלב הזה הם לא ממש הבינו מה קורה, אבל היו די רגועים. מסביב אנשים השתעלו, ואני בטוחה שאיתרתי לפחות חולת קורונה אחת שחיכתה שם עם עיניים דלוקות מחום. מי שהביא מסכה מהבית שם אותה לרגע כדי לעשות סלפי ומיד הוריד, ורק ממש מעטים דבקו בהחלטה לכסות את הפה גם במהלך הטיסה.
למזלי הטיסה הייתה כמעט ריקה, והחתולים ואני יכולנו לשבת בשורה שלמה לעצמנו. אחד מהם יילל קצת, אבל לבטח לא הפריע יותר מהתינוק הצווח שישב כמה שורות מאחורינו. האיש לפניי התעטש כל הטיסה, ותהיתי אם יש לו קורונה או סתם אלרגיה קשה לחתולים. הדיילת באה מדי פעם לבדוק ששני הנוסעים המיוחדים לא צריכים משהו, והם מצידם התחננו לצאת קצת מהתיק ולהתכרבל. הוצאתי אותם אחד-אחד בזהירות ונתתי להם להציץ מהחלון על השמיים. הלוואי שהייתי יודעת מה עבר להם באותו רגע בראש.
באיזשהו שלב אפילו הצלחנו לנמנם, והרגשתי קצת פחות אשמה על המסע שהעברתי אותם בשנתיים האחרונות. הכל היה בסדר עד שהתחלנו לנחות, ואריה החתול חטף התקף חרדה קשה. הוא התחיל להעלות קצף ולרטוט מפחד וליילל בהיסטריה. הסתכלתי לו בעיניים, ניקיתי לו את הפה שוב ושוב וחשבתי לעצמי שאנחנו בטח מרגישים עכשיו בדיוק אותו הדבר.
נוף נתנזון היא עיתונאית וסטודנטית לתואר שני באדריכלות דיגיטלית ב-MIT בקיימברידג', מסצ'וסטס
הקורונה בארה"ב (נכון ל-21.3.20): 24,325 חולים, 171 מחלימים, 290 מקרי מוות
עוד ב"סגר עולמי":
ברצלונה: הספרדים משועשעים לשמוע שהישראלים בבידוד
פריז: מאות מתים בצרפת – וכולם עדיין בבולנז'רי