שיטת הג'ובים של הליכוד: כך הפך המינוי הפוליטי למנוע שחיתות שחודר לכל פינה בחיינו

האגדה ההיסטורית מספרת שהקיסר הרומי קליגולה החליט יום אחד למנות את סוסו האהוב, אינקיטאטוס, לתפקיד קונסול. ההיסטוריונים עדיין מתווכחים אם זה באמת קרה או שמדובר במחאה של הקיסר נגד הסנאט, אבל המושג "הסוס של קליגולה" הפך מאז לסמל האולטימטיבי למינוי פוליטי מופרך, כזה שמטרתו היחידה היא להוכיח שבעל הכוח יכול לעשות ככל העולה על רוחו.

בישראל של שנת 2026 לא מונו סוסים לממשלה, אבל המילה "ג'וב" הפכה לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון הפוליטי. בואו נעשה ניסוי מחשבתי קצר: המילים "משרה" או "עבודה" נתפסות אצלנו כחיוביות, אבל ברגע שאומרים "ג'וב", האינסטינקט הופך לשלילי. בתרבות הישראלית, ג'וב הוא לא סתם עבודה - הוא משהו אחר, משהו שנתפר עבור מישהו שלא בהכרח אמור לקבל אותו.

לפי המדד הבין-לאומי לשחיתות, ישראל קיבלה לאחרונה את הציון 62, ירידה של שתי נקודות מהשנה שעברה. אנחנו במקום ה-35 בעולם, כשארצות הברית מעלינו במקום ה-29. גם בתוך הבית התחושה דומה: לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 74% מהישראלים סבורים שיש היום יותר שחיתות מבעבר. כשהציבור נשאל מהם הגופים המושחתים ביותר, הממשלה והכנסת ניצבות בראש הרשימה. הקשר הישיר לנתונים האלה הוא תעשיית הג'ובים - הדרך שבה פוליטיקאים מחלקים תפקידים ברמה המקומית והלאומית, במוסדות ציבוריים ובחברות ממשלתיות.

חתיכות הפאזל של "המבקר"

יוסי מזרחי, הידוע בכינויו "המבקר", עוקב אחרי התופעה הזו כבר שנים. כשמסתכלים על שורת התחקירים שפרסם - על השרה מאי גולן, השר דודי אמסלם, השרה גילה גמליאל, השרים יואב קיש וישראל כ"ץ, וגם על בית החולים הדסה - מתגלה תמונה של שיטה מובנית. "זה הפך להיות ממש חלק מהמנגנון", אומר מזרחי. "בכל תחקיר תמיד חוזר ראש פרק שנקרא ג'ובים או סידור עבודה. זה קיים אצל מאי גולן בדמות סידורי עבודה לחברים של מקורבים, ואצל אמסלם זה הפך לעניין משפחתי".

הנתונים תומכים בתחושה הזו: בין 2022 לספטמבר 2025, הוועדה לבחינת מינויים בחברות ממשלתיות מצאה 38 מקרים של מועמדים לדירקטוריונים עם זיקה פוליטית. 27 מהם אושרו למרות זאת. בממשלה הקודמת נמצאו שישה מקרים כאלה בלבד. "אלמנט הבושה נעלם לחלוטין", מסביר מזרחי. "אם פעם נזהרו והסתירו, היום אומרים בגלוי: 'הוא משלנו ולכן הוא צריך להיות שם'. דודי אמסלם אמר את זה בצורה הכי גלויה בריאיון לרדיו: 'אני מגיש אנשים שאני מכיר, מה זה חבר, בוודאי'".

העבודה שלא צריך להגיע אליה

אחד המאפיינים המרתקים, והמקוממים ביותר, בשיטת הג'ובים הוא מה שמכונה "נון-שואו ג'ובס" (non-show jobs). מדובר במשרה שמקבלים בה שכר, אבל לא באמת צריכים להגיע אליה. מזרחי מביא לדוגמה את סיפורה של סיגלית יונה, בת זוגו של השר דודי אמסלם.

יונה עבדה בעיריית ירושלים במשך שנים. ב-2019 גילתה העירייה שהיא ואחרים לא מגיעים לעבודה. חוקרים פרטיים שנשכרו גילו שהיא מסתובבת ועושה קניות בזמן העבודה, ואף נפגשת עם בן זוגה דודי אמסלם. למרות דוח מבקרת העירייה ודרישה לסנקציות, העירייה לא פיטרה אותה. היא הועברה לסניף קטן בקריית היובל כ"פרויקטורית", שם יכלו להעלים עין מהיעדרותה בקלות רבה יותר.

"רוחו של אמסלם מרחפת מעל עיריית ירושלים", מסביר מזרחי את אוזלת היד. "הוא היה ראש אגף שפע בעבר, והוא שומר על קשר נהדר עם ראש העירייה משה ליאון. קצת מורכב לזרוק את בת הזוג של השר שאחראי לרשות החברות והרשויות המקומיות". יונה התפטרה בסופו של דבר רגע לפני שימוע, ולקחה את כל זכויותיה הכספיות בלי שום סנקציה על השנים שבהן קיבלה שכר מבלי לעבוד. בינתיים, לפי מזרחי, גורמים בכירים מחפשים עבורה ג'וב ציבורי חדש.

הקוסמטיקאית בחלל וקרובי משפחה בחדשנות

השיטה לא נעצרת בעירייה, היא מגיעה עד לסוכנות החלל הישראלית. השרה גילה גמליאל, הממונה על משרד החדשנות והמדע, דאגה להכניס את אנשיה גם לגוף הקטן והמקצועי הזה. בתחקיר "המבקר" נחשף כיצד נתפר ג'וב לקוסמטיקאית שמוכרת ציוד בזמן שהיא אמורה לעבוד בסוכנות. מינוי אחר היה של ידידה של גמליאל, שכל ניסיונה הניהולי הסתכם בניהול חנות הנעליים של אביה.

בנוסף, מועסקים בסוכנות שני בני דודים של בעלה של השרה גמליאל. אחד מהם, אסף שטרית, התגלה כפושט רגל עם חובות לשוק האפור שנעלם מהעבודה לתקופות ארוכות. "היא פחות חשבה על טובת הציבור", אומר מזרחי. "כשממנים לתפקיד קשרי חוץ אדם שלא שולט בשפה, פוגעים ישירות בסוכנות החלל. המסר שעובר לעובדים המקצועיים הוא שאי אפשר באמת להצליח פה, כי המטרות הן פוליטיות ולא מדעיות".

קודש הקודשים של הביטחון והבריאות

אפילו משרד הביטחון, שנחשב באופן מסורתי לקודש הקודשים, לא חסין. במשרד קיימות מנהלות שונות המעסיקות יועצים חיצוניים בפטור ממכרז, מה שמאפשר לשר הביטחון ישראל כ"ץ לדחוף פנימה אנשים שחייבים לו אישית. בין המינויים שמעוררים תהייה נמצאים פטין מולא, חבר כנסת לשעבר מהליכוד שלא נבחר שוב, ושוקי אוחנה, ראש עיריית צפת לשעבר שלא נבחר לקדנציה נוספת. שניהם מצאו "סידור עבודה" במנהלות של משרד הביטחון.

אך אולי המקרה המפתיע ביותר הוא בית החולים הדסה בירושלים. "מה שווה בית חולים אם אנחנו לא שולטים בו?", תוהה מזרחי בפרפרזה על דברי מירי רגב בהקשר לתאגיד. תחת הנהגתה של יושבת הראש דליה איציק, שהגיעה בתמיכת אודרי שמירון (אשתו של דוד שמירון, בן דודו של בנימין נתניהו), החלו המינויים הפוליטיים לחלחל למטה. מנכ"ל דומיננטי כמו פרופסור זאב רוטשטיין הוחלף, ובמקומו מונה מנכ"ל שלצידו הוצב אריאל בר און, איש "צעירי הליכוד" המקורב ליאיר נתניהו. המינויים הגיעו עד למטבח של בית החולים, שם ניסיון לפטר את אחיינו של אריה דרעי הסתיים בפיטוריו של הסמנכ"ל שניסה לבצע את המהלך.

המנוע שמאחורי השיטה: הפריימריז

למה זה קורה? התשובה נעוצה בשיטת הבחירות המקדימות - הפריימריז. כדי להיבחר, פוליטיקאים זקוקים לקבלני קולות שיכולים לגייס עבורם אלפי מצביעים. "זה מקור השיטה", מסביר מזרחי. "אתה צריך למנות אנשים שקשורים לקבלני הקולות כדי שבבוא היום הם יצביעו לך. זאת הסיבה שרואים שרים מגיעים לכל חתונה וברית בנתיבות או באילת בזמן מלחמה - הם חייבים להראות נוכחות ולהחזיר טובות".

בימים אלה נשמעים קולות בליכוד הקוראים לביטול הפריימריז ומעבר לוועדה מסדרת. "החלטה כזו יכולה להשמיד שיטה שלמה", טוען מזרחי. "אם אין פריימריז, לפוליטיקאי אין יותר טעם להתחנף לקבלני הקולות או למנות את המקורבים שלהם. לכן חברי כנסת כמו דוד ביטן או חיים כץ נלחמים בנתניהו בעניין הזה - הוא פשוט גומר להם את העסק".

בסופו של דבר, המחיר של תעשיית הג'ובים משולם על ידי כולנו. כשאנשים מתמנים בזכות קרבה לשלטון ולא בזכות כישורים, השירות הציבורי נשחק. "זה שירות ציבורי גרוע בתחבורה, בחינוך ובביטחון", מסכם מזרחי. "אנשים איכותיים עוזבים את המערכת כי הם רואים שהקידום תלוי במידת החנפנות לשר. בסופו של דבר המדינה הופכת פחות טובה, והיא פשוט תימס על כולנו".