"אנחנו חיים בתוך חניון טנקים, חושבים שגנבתי את האוטו"

אתם זוכרים את הימים היפים שהווייז השתגע ושלח אותנו לכל מיני יעדים אקזוטיים מעבר לגבול? אז כמה דקות לפני ההגעה לחניון המועצה האזורית אשכול, הטלפון שלי, שכבר "ביקר" בכמה נקודות במזרח התיכון, שוב מצא את עצמו בשדה התעופה בעמאן. כמה דקות אחר כך, בדיוק כשנכנסנו לחניון, כבר נשמע הבום הראשון – יציאה של סוללת ארטילריה ישראלית. הבומים האלו נהיו רעש רקע מוכר באזור בשנתיים האחרונות, כזה שהאוזניים המקומיות כבר רגילות להתעלם ממנו. אבל, להזכירכם, המלחמה הארוכה בתולדות ישראל כבר הסתיימה בראשית אוקטובר האחרון. טוב, לפחות על הנייר. הביקור באזור הוא סוג של מכונת זמן.

אנחנו בחניון של אשכול, כי שם קבענו לפגוש את אודי נקב, הרבש"ץ של קיבוץ חולית, כמעט-כמעט בקצה של מה שנהוג לכנות "העוטף". "אתה רואה את החושך שם, שבהמשך? זה חולית", אומר נקב כשאנחנו מתקרבים לקיבוצו, "היום אנחנו קיבוץ נטוש, מאוד נטוש".

חולית נפגע יותר מכל קיבוץ אחר בגוש הדרומי של העוטף: סיפורו מזכיר את מסכת ההפקרה המחרידה שעברה על ניר עוז, אבל "בקטנה". שלוש חוליות נוח'בה שונות תקפו את הקיבוץ בבוקר 7 באוקטובר – משלושה כיוונים שונים. מאז ועד היום גורלו של חולית לא שפר עליו, כפי שקרה בקיבוצים השכנים. וכך, בעוד שכניו בכרם שלום, בסופה ובניר יצחק שבו הביתה כבר לפני חודשים, חולית עדיין נטוש. שני הדברים שהכי בולטים כיום בקיבוץ: ניחוחות הבישולים של העובדים מתאילנד, מסרי לנקה ומסין, ובעיקר, יותר מכול – החושך. נקב הרבש"ץ לוקח אותנו לסיור רגלי לילי בשבילי הקיבוץ, אל תוך החשכה, עם האביזר ההכרחי ביותר היום בחולית: פנס.

"הצמידו מטען לדלת הממ"ד - ופרצו"

אנחנו מתחילים ב"שכונת המוות", השכונה הדרומית של הקיבוץ וזו שחטפה את המכה הקשה מכול – אבל זו שגם נמצאת כיום בשיא תנופת השיפוץ. שבילים אין כאן, כי בחולית החליטו לנצל את ההזדמנות ולחלק את חלקות הבתים מחדש ולסלול את השבילים בהתאם. כמה ימים קודם לכן ירד גשם, והפנס של נקב לא חזק מספיק. עכשיו צריך בעיקר להתפלל שלא לדרוך בבוץ.

נקב מוליך היישר לביתו של משה רידלר ז"ל, ממש מול הגדר ההיקפית. רידלר ז"ל, ניצול שואה, היה בן 91 כשהמחבלים פרצו פנימה ורצחו אותו, יחד עם המטפל הסיעודי פטרו בוסקו, אזרח מולדובה. "הבית שלידו היה הבית של לילי קייסמן, שגם היא נרצחה", מספר נקב. הבית ההוא כבר נהרס לאחרונה. "הבית שאחריו הוא הבית של שלומי ושחר מתיאס. גם הם נרצחו".

נקב – שהחליף זמן קצר אחרי הטבח את אבי קורין, הרבש"ץ הקודם, שנרצח בשלב מוקדם של היום ההוא – מתאר כיצד הגיעה חוליית מחבלי נוח'בה מדרום, חברה מול הבית של רידלר ז"ל ופעלה בחופשיות בשדרה הסמוכה. "הם הצמידו מטען לדלת הממ"ד והצליחו לחדור פנימה", הוא מתאר. "מהפיצוץ נהרגו רידלר והמטפל. עדיין אפשר לראות את הרסיסים שפגעו בקיר". נקב מכוון את הפנס כדי לראות את הקיר המחורר. הבית כבר עמוק בשיפוצים, אבל את השאריות מהפגיעה הקטלנית הזו טרם הסירו. כך גם בחלק גדול מבתי השכונה הזו – פסולת בנייה בחדר אחד ועדות לזוועה בזה שליד.

"השכנה כתבה שהיא נשרפת" | הטרגדיה הגדולה של הקיבוץ הקטן: מסלול הדמים של המתקפה בחולית

"הכול שרוף והרוס, כמו בסרט אימה": ביקור בבית שנפגע בצורה הקשה יותר בחולית

המחבלים רצחו אזרחים וכלבה, צוות שיצא מעזה הבחין בהם: תחקיר הקרב על סופה

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כשהמחבלים שוטטו בקיבוץ וגם עישנו נרגילה

"הכוחות הראשונים הגיעו לקיבוץ ב-13:55. מה עשו פה המחבלים כל כך הרבה שעות? אין לי מושג. אבל היה להם מספיק זמן לעשות הרבה דברים". נקב מעריך שלקיבוץ הגיעו בין 60 ל-80 מחבלים. "למזלה של חולית, הם לא הצליחו לפתוח את השער הצהוב כפי שהצליחו בהרבה קיבוצים. אם מישהו מהקיבוץ היה מגיע או יוצא ופותח את השער, היו פה מלא טויוטות. זה היה שונה לגמרי".

בשעות הראשונות הסתובבו המחבלים בקיבוץ בנחת. יש בחולית מי שטוען שראה אותם מבלים בפרק הזמן הזה, שנדמה כנצח, על הדשא, אוכלים, שותים, אפילו מעשנים נרגילה להנאתם. רק בשעות הצוהריים הגיע הצבא לחולית.

עד אז הצליחו המחבלים לרצוח 13 מתושבי המקום ולחטוף שישה מעובדי המשק, ובהם עובדי הרפת יוסף וחמזה א-זיאדנה, אב ובנו, שבהמשך התברר שנרצחו וגופותיהם הושבו ארצה. עאישה ובילאל, האחים של חמזה והילדים של יוסף, נחטפו והוחזרו. מכוניתו ההרוסה של יוסף עדיין נמצאת עד היום סמוך לרפת, שעוברת בימים אלה שיפוץ מקיף. נקב ממשיך ללכת היישר אל מרכז הקיבוץ, מאיר על חדר האוכל הנטוש – שהיה סגור עוד בטרם 7 באוקטובר.

סימני התקופה בחולית הם, בין היתר, נוכחות אינטנסיבית של חיות בר בין הבתים הנטושים. להקות של כלבים משוטטים שחצו את הגבול מעזה עדיין באזור ומהוות מטרד, בעיקר ברפת. בין הבתים שבהם אנחנו מסתובבים אפשר למצוא, בין היתר, נחשים "בגדלים מטורפים", כפי שמספר נקב. "לא היה דבר כזה מעולם. יש גם מלא קיפודים, מלא ארנבות".

"הפיצוצים מעל הראש שלנו"

בסופה, הקיבוץ הסמוך לחולית, המציאות שונה. שני הקיבוצים הם למעשה אחים תאומים שעלו על הקרקע במקביל בפתחת רפיח ועברו יחד למיקומם הנוכחי בראשית שנות ה-80, עם פינוי סיני. אבל היום לא יכול להיות הבדל גדול יותר בין שניהם. "התחילה הפסקת האש, אז אמרנו: 'טוב, תהיה לנו הפוגה קלה'. ולא – אנחנו ממשיכים לשמוע עוד ועוד פיצוצים לאורך היום", אומרת תום אורייה כהן, חברת סופה. ובנה הבכור, עמנואל בן ה-8, מוסיף: "זה עוד יותר חזק ממה שהיה לנו לפני (הפסקת האש). זה מרגיש שזה על הראש שלנו וזה קרוב יותר".

אנשי סופה חויבו לחזור לבתיהם אחרי שהממשלה הפסיקה את המימון למגורים החלופיים שלהם. וזה כשדווקא שם, בדרום העוטף, סמוך לגבול מצרים, חווים את עיקר פעילות צה"ל ברצועה, המתנהלת כעת בעיקר בגזרת רפיח. הפסקת האש, לפחות בחלק הזה של הגזרה, קיימת רק על הנייר: מעבר לגדר צה"ל עדיין פועל באינטנסיביות – אולי אפילו יותר מכפי שפעל לפני הפסקת האש.

"כל הזמן רעש הרקע שלנו הם פיצוצים עוצמתיים ויריות. כל הזמן", מספרת אורייה כהן. "פעם יריות, פעם פיצוצים. פעם יריות, פעם פיצוצים. וחוזר חלילה. העוצמה היא מטורפת. זה משוגע-משוגע לגמרי. אנחנו שומעים את הפיצוצים כאילו זה נוחת לנו על הבית, כאילו זה נוחת לנו בגינה, ברמה כזאת. החלונות שלנו עוד רגע מתפוצצים ונופלים עליי. הקיר כאילו מתפוצץ, וזה כך פשוט לאורך כל שעות היום. והלילה – הוא כמובן ללא שינה. יש לילות בחודש האחרון שאני לא ישנה בהם בכלל".

כמה ימים בלבד אחרי 7 באוקטובר התפרסם סרטון שצולם ממצלמת הגוף שנשא עליו אחד ממחבלי חמאס, ובו נראית כלבת לברדור שחורה ותמימה יוצאת לקראתו באופן ידידותי, משוכנעת שהינה הגיע עוד אורח שיוכל לפנק אותה בליטופים. אבל אז הפנה המחבל את קנה הרובה וירה בכלבה האומללה למוות. הכלבה, בוניטה שמה, הייתה הכלבה של משפחת כהן, שלא שהתה בקיבוץ ביום הארור ההוא. בקיץ, אחרי יותר משנה של מגורים ברמת גן – יחד עם כל הקיבוץ – גם הם חזרו.

"התחננו שעדיין

לא יחזירו אותנו"

"יצאנו לחפש בשש בבוקר לבדוק שלא נפל לנו רסיס בגינה", נזכר עמנואל הקטן בהתרחשות שקרתה רק כמה ימים קודם לכן. ואימו ממשיכה: "הפיצוץ היה חזק כל כך שבזמן ההתארגנות בבוקר הילדים התעקשו לצאת החוצה לוודא שזה לא נחת לנו בחצר, מרוב שהעוצמה הייתה חזקה".

"מרבית הפעילות עכשיו היא בדרום הרצועה. בעצם הבומים שאנחנו שומעים זה ממש מחוץ לבית. אני רואה את עזה... טוב, מה שנשאר ממנה לפחות", היא מתארת. "אנחנו רואים פיזית בעיניים את המבנים, עד כדי כך זה קרוב. אנחנו רואים את העשן שעולה אחרי פיצוצים לפעמים. אנחנו גם מרגישים את זה כאילו הפעילות היא פה. ואם זה פיצוץ מנהרות, אז בכלל. בגלל שזה מתחת לאדמה, אז הבום הרבה יותר עוצמתי והכול מסביב רועד".

"אני רוצה כן לסייג ולהגיד שאנחנו מאושרים שצה"ל עושה את העבודה שלו. אנחנו שמחים שהם מטפלים במה שצריך לטפל. והילדים מבינים שזה לא נגדנו, כל הפיצוצים שהם שומעים. הם מבינים שזה הצבא שלנו – הורס, פוגע במנהרות ופוגע בכל התשתיות של חמאס".

אז למה החזירו אתכם?
"זו השאלה הכי טובה, כי אנחנו התחננו על נפשותינו שעדיין לא יחזירו אותנו, אבל התעקשו בכל זאת. מה שנאמר לנו זה שאין איום קיומי, איום מיידי, ולכן אנחנו יכולים לחזור. זה העניין. יש פה קטע כאילו נחמד שמתעלמים ממנו: מה עם הקיום הנפשי שלנו? הבריאות הנפשית שלנו? אנחנו פשוט חיים כל שנייה של היום בדריכות תמידית. אני לא יודעת מאיפה הבום יבוא. מצאתי את עצמי אתמול בבוקר, כשהיו איזה שני בומים בעוצמה משוגעת והחלונות כמעט התפוצצו עליי, מסוככת בגוף שלי על התינוקת, כי הייתי בטוחה שהחלון כאילו מתפוצץ עכשיו עלינו. זה מכניס אותי להתקפי חרדה מאוד קשים. אני לא הפסקתי לבכות, לא הפסקתי, והילדים גם. זה להתעורר בלילות, זה בכי כמה פעם ביום, כמעט כל יום".

"אני יכולה להגיד לך שבעלי ישן עכשיו בצד השני של המיטה, כלומר ראש-זנב, כי הוא חושש שהחלון פשוט ייפול עליו. ברמה כזאת. כי הקופסה של התריס כבר נפלה אצלנו מההדף. אנחנו חוששים שהעוצמה תגרום לה ליפול פעם נוספת. יש עניין של בטיחות, שאני באמת מבוהלת ממנו – שלא יקרה משהו לבית, כי הוא מאוד ישן. ויש גם עניין של בהלה, שהיא מאוד גדולה כשזה כל פעם מגיע. זה מין דריכות מאוד-מאוד גדולה כל פעם מאיפה זה יבוא. מבחינת המדינה המלחמה נגמרה, וכל מה שמשתמע מכך הוא שאתם לא באיום קיומי - אפשר להוריד את העזרה שניתנת לכל אזרח ואזרח, וגם המודעות הציבורית לא קיימת. אנשים בהלם, שואלים אותנו, 'מה, זה עדיין אצלכם ככה? עדיין אתם שומעים דברים?'".

"אמרתי לבן שצרורות הירי זה כמו בפורטנייט"

בקיבוץ כיסופים, מעט יותר צפונה, המצב שונה: לא מעט בזכות לחץ של אנשי הקיבוץ, הם הצליחו להשיג ארכה נוספת לפינוי, כנראה לעוד שנה. אבל משפחת פבלובסקי החליטה בכל זאת לחזור בקיץ האחרון. והם לא היחידים: משפחות נוספות בכיסופים חזרו, כדי שהילדים יוכלו לחזור ללמוד בבתי הספר האזוריים שכבר חידשו את פעילותם.

"אני כל הזמן צוחקת על זה שמאז שחזרנו לקיבוץ, מצב ההיגיינה שלנו ירד פלאים, כי לפחות פעמיים בשבוע אין מים. אני לא יודעת למה, מנתקים לנו מים ומנתקים חשמל", מספרת ויקי פבלובסקי. "אין לנו שבילים, אנחנו הולכים בתוך החולות, חצי מהבתים עדיין הרוסים, וחצי עדיין עם סימנים של ירי. מסתובבים פה יותר חיילים מאשר תושבים. חזרנו עוד לפני שהתחילה הפסקת אש, באוגוסט. מדברים מאז אוקטובר על הפסקת אש, אבל יש כל הזמן פיצוצים ובעיקר יש ירי קל - ירי הרחקה כזה, ששומעים באופן קבוע. הפיצוצים הם בעיקר בלילה, אבל לפעמים יש הפתעות גם ביום. כנראה זו תהיה השגרה החדשה פה, פיצוצים במקום ציפורים".

"הבן שלנו צוק התחיל השנה כיתה א', וביום הראשון שיצאנו לבית הספר הייתי צריכה להסיע אותו. איך שאנחנו יוצאים מהדלת של הבית, ממש מעל הראש, אנחנו שומעים צרורות ירי מטורפים ושנינו נבהלנו. כדי להרגיע אותו אמרתי לו, 'מה, זה כלום, זה כמו משחק פורטנייט שאח שלך אביב משחק'. אני אומרת לו שאין מה להיבהל, ואז אנחנו מסתכלים ורואים מסוק יורד לכיווננו".

משפחת פבלובסקי – ההורים ויקי ואנדריי והילדים אביב, צוק ולירי – הגיעו לכיסופים במקרה. "זה היה המקום הראשון שמצאנו בו דירה להשכרה ביד 2", מספרת ויקי. "אני פשוט זכרתי מהשירות שלי את השם של המקום בתור 'המקום שכולם עוזבים ואף אחד לא רוצה לגור שם'". מאז, הם מספרים, הם התאהבו במקום: כל כך התאהבו עד שהחליטו לוותר על מגורים זמניים בעומר ולחזור לקיבוץ כמעט שומם, והרוס בחלקו.

"אנחנו גרים עכשיו באיזשהו בית זמני שקיבלנו מהקיבוץ, שהוא חצי בקיבוץ וחצי בתוך בסיס כיסופים. אנחנו ממש-ממש-ממש צמודים, אז אנחנו יותר רואים את החיילים ואת הטנקים ואת הנגמ"שים מאשר את האנשים שבקיבוץ. הילדים כל הזמן מנופפים לשלום לחיילים שעוברים", מסבירה ויקי. "כן, הם הביאו לנו פעם אחת ארטיק", מוסיף אביב, הבכור בן ה-9. ויקי מוסיפה: "חוץ מאנדריי, שלפעמים פורש כי נהיה לו צפוף, אנחנו ישנים באותה מיטה, פשוט. לפעמים גם דמבו הכלב מצטרף. הילדים פשוט מפחדים מכל הפיצוצים בלילה", ואביב מתרעם: "לא, אני... אני לא. אני עובר אליכם כי אני רוצה להיות איתך, אימא".

"זה לא ערפל, זה טנק שחולף"

"אנחנו פה כבר שלושה חודשים, אז נראה לנו טבעי מאוד שאתה הולך בשביל ופתאום יש פיצוץ, ואתה פשוט ממשיך הלאה. בהתחלה עוד היינו שומעים פיצוץ, ואז אמרתי לאנדריי, 'בוא נגיד "יש" כדי שהילדים לא ייבהלו'. עכשיו כשאנחנו שומעים פיצוץ, אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו רואים טנק שעובר ומכסה לנו את כל הבית באבק, והילדים מסתכלים בחלון ואומרים: 'אימא, תראי, ערפל'. אבל זה לא ערפל, זה פשוט טנק שחלף על פני הבית וכיסה את כל הבית בפודרה. בגדול, אנחנו חיים בתוך חניון של טנקים. יש רק גדר תיל ומאחוריה חונים טנקים, נגמ"שים ועוד כל מיני כלים שאני לא מכירה. אז אני נוסעת באוטו שחושבים שגנבתי אותו מהשטחים מרוב שהוא מטונף".

"חלק לא קטן מהקהילה עדיין חוששים לחזור", אומר אנדריי. "אנחנו חזרנו כי כיסופים זה המקום מבחינת הילדים שלנו להיות בו, לא משנה מה. פה, הקיבוץ זה המקום שלהם. והילדים מאוד מרוצים, אבל יש הרבה מאוד אי-ודאות לגבי העתיד ומה יקרה במקום הזה. גם עם הפסקת האש, עדיין חמאס נמצא מעבר לגדר, ובפועל לתחושתנו לא הרבה השתנה. מבחינתי כיסופים זה כמו אשדוד, כמו תל אביב, כמו חיפה – אין הבדל".

"בגלל שאנחנו רגילים כל כך לחיות את זה, שזה אבסורד, אתמול אני משכיבה את הילדים, כולם במיטה שלי ביחד", מספרת ויקי. "ממה הם נבהלים? יש פה חוץ מתרגיל של כיתת הכוננות יחד עם הצבא מחוץ לחלון שלנו, ואז הם שומעים: 'אש! אש! אש! אש! אש! אש! היתקלות!' וצעקות. והם נבהלים: 'מה זה, אימא? מה זה?' אומנם גם אבא בכוננות, רק שהתרגיל הוא מחוץ לחלון שלנו, בשעה שהילדים הולכים לישון. ואז אני צריכה להסביר להם שזה פשוט תרגיל שעושים כדי לשמור עלינו".

"זה היה הרצון של הילדים כל הזמן", מדגישה ויקי. "ואני גם כל הזמן בודקת שעדיין זה הרצון שלהם. אני שואלת אותם: 'אז איך בכיסופים?' צוק, שהוא בן 6, אמר לפני כמה זמן שזה המקום הכי טוב בעולם. הוא גם אמר שהוא ישכנע את אשתו לבוא לפה. אז למה בחרנו לחזור? כי כמה זמן אתה יכול להיות נווד בארץ? כמה זמן אתה יכול לעבור בהתחלה ממלון לעוד מלון, ואחר כך לקרווילה? שנתיים היינו נוודים. וגם עכשיו עוד לא הסתיימה הנוודות, כי אנחנו לא בבית שלנו. וכן, יש אנשים ששפטו אותנו, אפילו מחברי הקהילה שלנו. הייתה מישהי בקיבוץ שאמרה שאנחנו הורים לא אחראים. זה לא היה אפילו 'לא אחראים', זה היה יותר קשה. אבל זה הבית. ומישהו צריך לחיות פה. כי זה שלנו".

"זה כיף ומפחיד בו-זמנית"

"אני מפחד, לא קל לי, ואני לא מרגיש כל כך בבית", מצהיר לקראת סיום אביב הבן הבכור. "ממה אתה מפחד?" שואלת אימו. "שזה עוד פעם יקרה", עונה הבן ומתכוון לטבח ב-7 באוקטובר, שבו נרצחו 13 חברי כיסופים בטבח יחד עם שישה עובדים תאילנדים. עובד חיצוני של הקיבוץ נרצח יומיים לאחר מכן ברפת הקיבוץ בידי מחבל שנותר בשטח. גופתו של אחד הנרצחים, שלמה מנצור ז"ל בן ה-85, נחטפה. הוא היה החטוף המבוגר ביותר. "זה כיף ומפחיד בו-זמנית", מבהיר אביב את עמדתו בעניין החיים בקיבוץ. "ברור", מוסיפה אימו ומתארת כיצד נהפכו הילדים לחברים של כל החיילים והחיילות, עד כדי שכבר נוצר הווי משותף.

ובחולית, שבה התחלנו ובה גם נסיים, אין ילדים מבוהלים. למעשה צעיר ילדי הקיבוץ נכון לימים אלה הוא אסף בן ה-17, בן הזקונים של אודי הרבש"ץ ואשתו ליאור, שמספרת כיצד חזרו לקיבוץ באוקטובר בעקבות אודי, ששב כבר שנתיים קודם. עד שבוע לפני ביקורנו הם היו התא המשפחתי היחיד בקיבוץ. לו זה היה תלוי בהם, היו חוזרים עוד קודם. במשפחה שלושה אחים נוספים שכבר אינם מתגוררים בבית. אחד מהם, עומר, התגייס רק לפני שבועיים לגולני.

"אסף היה צריך להיות במסוגלות להיות באזור הזה בכלל כשיש פה מלחמה. היום למשל היה יחסית שקט. הוא היה צריך לקבל את ההחלטה הזו שהוא רוצה, ובקיץ הוא קיבל את ההחלטה", מספרת ליאור, המשמשת מנהלת החינוך בקיבוץ בימי שגרה. ואודי אומר: "אם לא היו לנו ילדים, היינו חוזרים מיד. ברגע שמערכת החינוך חזרה לעבוד כאן והחברים שלו חזרו לכאן, לו היה יותר קל לחזור".

איך הבית מתנהל כיחידה משפחתית? כמה אתם מרגישים את השוני לעומת מה שהיה לפני 7 באוקטובר?
"כן, אני נועלת את הדלת וסוגרת את התריסים. זה משהו שלא היה לפני זה. בחיים אני לא נועלת כלום. אבל מעבר לזה, ממש לא. אני רק אשב לסיגריה פה בחצר קדימה במקום להסתובב בחוץ, כי באמת אין פה חיים".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv