"לפני שנים היה לי השכל לעשות מנעול פנימי לממ"ד", נזכרת רוני לוי מקיבוץ חולית בנס הפרטי שלה מהשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. "הייתי מתחת למיטה ואז שמעתי את המחבלים מדברים ליד החלון שלי ואני אומרת לעצמי שאני לא מאמינה באמת שזה קורה, אני מרגישה שאני נמצאת באיזה סרט אימה. וכך הייתי שעות מתחת למיטה והתחלתי בתפילות 'שמע ישראל'.
"פתאום שמעתי בום ענק"
"קלטתי שהשארתי את האור דלוק. אז הם בטוח יידעו שאני כאן ויבואו ישר, ייכנסו לממ"ד ויקרה משהו. ופתאום שמעתי בום, בום ענק והוא פוצץ לי את הבית. וכך גם נפל החשמל. כנראה קיבלתי עזרה מההשגחה העליונה. התחלתי לשמוע איך הם שורפים ושוברים הכול, וברגע הזה הם זרקו את הרימון", משחזרת רוני. "ואני שומעת תוך כדי שהם נכנסו והתחילו כבר לשרוף את הבית, אני שומעת את ההליכה שלהם בתוך הבית, וכשהם מגיעים לממ"ד אני כבר נפרדת מהאחיות שלי. אמרתי להן 'אני אוהבת אתכן, ביי'.
"אבל משום מה הם לא נגעו בדלת של הממ"ד", היא ממשיכה לספר. "מה שהם עשו, הם הבעירו כל מיני דברים, אני לא יודעת מה, ופשוט הלכו. באיזשהו שלב העשן התחיל לחלחל פנימה לממ"ד, זה היה עשן מאוד מאוד, מאוד, מאוד סמיך".
"כשהבנתי שהם הלכו ואני עדיין מתחת למיטה לבושה בפיג'מה, הבנתי שנשאר לי רק להציל את עצמי, לכאן הם לא יחזרו", ממשיכה רוני לספר. "ניסיתי לצאת מתחת למיטה אבל הייתי דבוקה לרצפה בגלל העשן. גם התחלתי להרגיש איך הוא נכנס לי לתוך הגרון ואני כבר מתחילה לשלוח לכולם הודעות 'הצילו, אני נחנקת, אני נחנקת'".
"ממש לא ידעתי מה לעשות. אני בהלם מכוחות ההישרדות שהיו לי באותו הרגע, אני בהלם מעצמי. קיפלתי את עצמי מתחת למיטה והרמתי את המיטה עם כל הגב שלי. קמתי בשקט בשקט, בתנועות מאוד מאוד שקטות. קמתי ופתחתי את החלון. נשמתי אוויר מבחוץ ותוך כדי אני מבינה שהמחבלים לא יבואו, אבל גם מבינה שאני צריכה להסתדר לבד".
"בשעה תשע בבוקר כיתת הכוננות מגיעה וקראו לי, אבל לא עניתי בהתחלה", מתארת רוני את רגעי ההצלה שלה. "הייתה לי מין תחושה שאולי המחבלים יודעים שמות, אז לא כדאי לענות מיד. עד שיהודה לב, איש כיתת הכוננות שלנו הגיע אליי עד הממ"ד. פתחתי את הדלת, הוא הרים אותי והוציא אותי מהדלת הראשית של הבית. אני מסתכלת ואני לא מאמינה לאיפה אני יוצאת". לב פינה את לוי אל ביתו, הנמצא בסמוך. שם שהתה איתו ועם אשתו עד שבצוהריים פונו על ידי כוח של חיילי שלדג.
"הכול נשרף ומלא פיח"
ביתה של לוי נחשב לבית שנפגע בצורה הקשה ביותר מבין כל בתי חולית. למעשה היחיד שלא נותר ממנו ולו פינה אחת ראויה למגורי אדם. במאה הימים שחלפו מאז נמנעה רוני מלשוב לקיבוץ ולראות במו עיניה. רק בשבוע שעבר, היא משתפת, הצליחה לאזור את האומץ הדרוש ולאתר חבר קיבוץ שיתלווה אליה, בכדי שלא תחווה את המפגש עם מה שנותר מהבית לבדה. כל מה שנותר בידיעתה כל העת הזו - פרט למעט המידע שהגיע מהחברים שהגיעו לבקר בקיבוץ המפונה - הוא מה שראו עיניה בזמן הקצר שבו חלפה בסלון השרוף על זרועותיו של השכן יהודה לב.
"נכנסתי להיסטריה שאין דברים כאלו. אני מסתכלת ורואה שאין כלום בבית. הכול מרוסק שם, אבק. האפר של כל הדברים על הרצפה וגם קירות שנהרסו", היא מתארת את אשר ראו עיניה.
"זה היה הבית הכי מהמם שיכולתי לעשות לעצמי, אני רווקה בת 47 ועשיתי לעצמי פינה שכל מי שנכנס אליי הביתה פשוט נהנה מכל רגע. אנשים לא היו רוצים לצאת", היא מספרת. "עכשיו אין כלום בבית. הייתה פינת אוכל, אין אותה יותר. ואין סלון ואין חדרים. הכול נשרף ומלא פיח. אתה נכנס לבית שחור, אתה נכנס לחורבן. אתה נכנס למקום הרוס, הרוס, הרוס. הרוס, כמו שרואים בכל סרט אימה".
"רוב האנשים שנכנסו לשם יצאו בוכים, זה מה שהם סיפרו לי. שאלתי מה הולך שם אבל אני נורא חוששת. יש לי את הפיק ברכיים ללכת לשם. אני מפחדת לחזור לרגע הזה של אותו יום ולראות איך התנהלו שם העניינים. אמרו שאין מה להציל שם, הבית זה חורבן שאין כמותו ולא להאמין שיצאתי משם בחיים".
השואב הרובוטי שרד
מה שבכל זאת הצליחה לוי להציל מהבית החרב הוא חנוכיית מתכת שניתנה לה על ידי הוריה שנפטרו לפני שנים. מזכרת רגשית שנמצאה בין ההריסות כשהיא שחורה מפיח. חברי חולית שחזרו לבקר בקיבוץ ומצאו את החנוכייה השיבו אותה ללוי, שגם השתמשה בה בחנוכה האחרון בביתה הזמני אשר בקיבוץ עין גדי, לשם פונו תושבי חולית. ומה בכל זאת עוד נותר תקין? "צוחקים עליי שהדבר היחיד שנשאר זה השואב הרובוטי. אומרים לי, 'לפחות יש משהו שינקה לך את הבית'", אומרת לוי המשועשעת.
"כל אחד בקיבוץ בדרך כלל מקבל בית סטנדרט. קיבוץ זה הכול בתים די דומים", אומרת לוי. "אבל אני כן טרחתי לשפץ את שלי לפי האופי שלי. אז הם ניסו לקחת לי את האושר שלי. אבל אני יכולה להגיד לך שאת זה הם לא הצליחו לקחת. כי אני אבנה את האושר שלי. אני בן אדם מאושר. אני שמחה שאני יצאתי בחיים. יכולים לקחת לי הכול - אבל את הדברים האלה הם לא ייקחו לי. הם לא ניצחו אותי".
"בוא נגיד שכל יום הייתי מרימה לחיים לחיי האושר. הייתי מאושרת בבית שלי", מציינת רוני בגעגוע. "בית יפה ונעים עם אנרגיות טובות, תמיד נקי ותמיד בהרגשה של שמחה. כשהיו מתארחים אצלי חברים הם היו אומרים 'אנחנו באים לצימר של רוני'. לקראת הבית החדש שאני אקבל, אני מנסה לשחזר מהראש שלי לפי התמונות איך הבית הבא ייראה. ואני רוצה שהוא יראה בדיוק ככה".
תושבי חולית צפויים לעזוב בשבועות הקרובים את עין גדי ולהתפצל. עיקר הקיבוץ יעבור למגורים זמניים שהוכשרו עבורם בקיבוץ רביבים. לסיום היא מבקשת להדגיש שהיא תחזור לקיבוץ, לחולית, אבל בחרה לעבור ל"תחנת ביניים" כדי לעבד את מה שעברה עם עצמה, במנותק מהקהילה. "זה יעזור לכל בנאדם עם הנפש שלו, ולעבור משהו בתוך תוכי ולחזור מוכנה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv