כולם רזים עכשיו

כן, הבנו, אריאנה גרנדה רזה. כולנו ראינו את התמונות מפרמיירת הסרט "מרשעת: חלק 2", שבו היא מגלמת את עצם הבריח של המכשפה גלינדה. את המראה הכמוש היא חולקת עם חברות קאסט אחרות, במיוחד סינתיה אריבו שאיתה - כך רומזים לנו בטיקטוק אנשים מעורבים רגשית יתר על המידה - היא חולקת מערכת יחסים רעילה. האם סט הסרט הפך לסוג של כת רזון מפחידה? אולי, נחכה לדוקו בנטפליקס בנושא. אבל מה שבטוח זה שהשידפון של גרנדה והרכילות במסווה של דאגה שמקיפה אותה, הם חלק מתופעה רחבה יותר. הרבה יותר. פשוט איתרע מזלה להיות הגוף שעליו הציבור מתאמן בדיון המחודש הזה.

הדיבור בשלל כתבות ופודקאסטים שמלווים את עליית זריקות ההרזיה, הוא שהעולם כולו בתהליך התכווצות. לפי הנתונים הזמינים, זה לא ממש נכון. המגמה היא עדיין של השמנה, החלק שרזה יותר הוא פשוט זה שאנחנו רואים - עולם הבידור. וזה הגיוני, תרופות ההרזיה עדיין מאוד יקרות ולכן חלוקת העולם (המערבי) לרזון עשיר ולעוני שמן תישמר לעת עתה. אבל שחקניות ושחקנים, זמרות, בטח שדוגמניות - כולם רזו. מאוד. בתצוגות האופנה הגדולות כמעט שלא ניתן לראות יותר דוגמניות פלאס-סייז, והן גם מדווחות שאין להן עבודה יותר. כוכבות כמו איימי שומר, אופרה וליזו רזו בעזרת אוזמפיק, גם אילון מאסק, קלי קלרקסון וקלי אוסבורן. כל הקרדשיאניות רזו באופן כללי, אם כי מכחישות שימוש בתרופה. כל מי שהייתה רזה עוד לפני כן, פשוט הפכה לרזה יותר.

השילוב של זריקות הרזייה עם הקאמבק של אופנת שנות ה-90 והאלפיים, שהתאפיינו בג'ינסים נמוכים, מראה נערי, תרבות רשת "פרו אנה" והרואין שיק, הובילו לכך שהאופנה חזרה למראה מאוד צר ושדוף. בהתאם, קמעונאים ומותגים מדווחים על ביקוש למידות קטנות יותר בקרב נערות.

אבל! זה לא באמת טור על אוזמפיק וגם לא על שובו של הרזון, אלא על התחושה שעידן דימוי הגוף החיובי נגמר. כבר יותר מעשור וחצי מנסה תנועת הבודי פוזיטיב לפרק את מודל היופי הצר והקשיח ולקדם מרחב שכולל מבני גוף מגוונים, לכמה רגעים אפילו היה נדמה שהצליחה. פתאום ראינו בקמפיינים ובתצוגות ובטלוויזיה גופים מלאים וגדולים, גם מחוץ לפרסומות של "דאב". ויותר מזה - ראינו לראשונה גם בעלי מוגבלויות, זקנים, מצולקים ומה לא, תחת המסר שבהכל יש יופי, שמותר לנו להיות מי שאנחנו ולאהוב את זה.

איזה רעיון יפה ואיזו מחשבה חומלת שגם ניסתה לברוא מציאות משופרת - דוגמניות פלאס סייז על שערי מגזינים, קמפיינים ללא ריטוש, דוגמניות ללא איפור, מותגים שמגדילים טווחי מידות - לרגע היה נדמה שמונחי היופי באמת משתנים ושהעולם הולך לכיוון של קבלה ואהבה ואנושיות. אבל זהו, חברים, האירוע הסתיים. אפשר לחזור לזירו, סיגריות ושנאה עצמית. כלומר, נקווה שלא, או לפחות לא לגמרי, אבל יכול להיות ששוב מדובר במקרה של אידאולוגיה שקרסה אל מול המציאות. כי אפשר לדבר על אהבה וקבלה עצמית עד מחר, אבל ברגע שנשים וגברים קיבלו הזדמנות להיות רזים, הם לקחו אותה. 

כמובן שיש עוד גורמים וקשרים ששזורים וסבוכים כאן. עליית השמרנות, למשל. הרי קמפיין אופנה אינקלוסיבי זה גם פרוגרס ו-woke. ברגע שטראמפ חזר לשלטון והמשטרים ברחבי העולם צועדים אל עבר עתיד שמרני ודתי יותר, ניכרת גם ריאקציה למודלים קודמים. לא פלא שהקמפיין שתפס את תשומת הלב היה לאמריקן איגל, כי הוא הראשון שבא ואמר ישירות: בואו נפסיק להעמיד פנים, כולכן רוצות את הגנים של סידני סוויני.

ויכול להיות שבודי פוזיטיב אף פעם לא היה יותר מטרנד שיווקי מוצלח? כזה שמותגים אימצו באופן קוסמטי כדי להיראות פרוגרסיביים ונטשו ברגע שהריחו שינוי פוליטי? כי בסוף, הבודי פוזיטיב דרש מאנשים לאהוב את כל סוגי הגוף, אבל במציאות האמיתית, החברה תמיד תגמלה רק סוג אחד - את הסוג הקטן. לא פלא שכשהתגלה פתרון טכני זמין למשקל עודף, הבחירה ברזון הפכה לקלה יותר מהבחירה בקבלה עצמית.

בסוף, הכוחות החברתיים תמיד חזקים יותר, בגלל זה תמיד בראיונות עם נשים מלאות הן מדברות על כמה שהן שלמות עם עצמן - ואז הן מרזות. זה לא משנה אם זאת אדל או נטע ברזילי או ליזו, בסוף כולן עוברות תחת אותו מכבש. ואחרי ההרזיה הן אומרות בראיונות שהן לא עשו את זה בשביל המראה אלא כדי להרגיש בריאות. כן, ברור.

טוב, כל זה יצא קצת מדכדך, אז ננסה לסיים בנימה אופטימית. בסוף, גם אם האנושות כולה תהיה רזה וחטובה ובפיק שבאוזמפיק, נמצא משהו אחר לשנוא בעצמנו. כי זה אף פעם לא היה על גוף, אלא על תודעה. הבודי פוזיטיב שינה את האופן שבו נשים מדברות זו עם זו וזו על זו, את האופן שבו אנחנו מחנכות ומחנכים ילדים ואת איך שחמלה עצמית נראית. ואולי, כשנהיה מוכנים, הוא יופיע שוב. בכל זירה שבה נזדקק לו.