"מרשעת: חלק 2" מפעים כמעט כמו קודמו

אחרי כמעט 20 שנה על הבמות וסטטוס של קלאסיקת ענק, "מרשעת" הגיע בנובמבר אשתקד סוף סוף למסך הגדול כשהוא סוחב על הגב לא רק ציפיות - אלא דור של מעריצים שחיכו לו שנים. ההגעה לאקרנים לוותה בחששות מוצדקות, אבל "מרשעת" לא הסתפק רק בעמידה בציפיות, אלא זכה לעיבוד קולנועי מבריק. ג'ון מ. צ'ו הבין את גודל האירוע ולקח את העולם של עוץ למקום צבעוני, סוחף ומדויק, כזה שמאפשר לאלפבה וגלינדה להיות הרבה יותר מדמויות - להרגיש חיות באמת. סינתיה אריבו סיפקה תצוגת משחק אדירה, אריאנה גרנדה השתיקה את כל אלה שהרימו גבה כששמעו על ליהוקה, והביצוע ל-Defying Gravity הפך לרגע שמזכיר למה בכלל הולכים לקולנוע.

השבוע מגיע לאקרנים "מרשעת: חלק 2", שמבוסס למעשה על המערכה השנייה במחזמר המפורסם. אלפבה (אריבו), שכבר מוכרת רשמית כ"מכשפה המרשעת מהמערב", חיה עמוק ביערות עוץ וממשיכה להילחם בשלטונו של הקוסם (ג'ף גולדבלום) בתקווה לחשוף את האמת על הדיכוי של חיות עוץ. גלינדה (גרנדה), בהובלת מאדאם מוריבל (מישל יאו), הופכת במקביל לגיבורה הרשמית של עוז: היא גרה בארמון בעיר הברקת, נהנית מהתהילה ומתכוננת לחתונה עם הנסיך פיירו (ג'ונתן ביילי). אבל דווקא כשהמעמד שלה מתחזק, הדברים מסתבכים. הקשר עם פיירו עולה על שרטון והניסיונות שלה לתווך בין אלפבה לקוסם לא ממש עובד - מה שמאלץ אותה (ואת וכל עוץ) לבחור צד.

אם בחלק הראשון ג'ון מ. צ'ו הוכיח שאפשר לעבד מחזמר קלאסי לקולנוע בלי לאבד את הלב שלו, בחלק השני הוא כבר מתמודד עם אתגר הרבה יותר קשה: להביא את החלק המורכב יותר של הסיפור למסך ולהפוך אותו לקולנוע מרגש, מפעים ומוצלח. צ'או לא מסתפק בשחזור ההצלחה - אלא מביא חזון גדול, אפל ובוגר יותר. עוץ הופכת ממקום קסום למקום מורכב, מלא במתח, רגש ופוליטיקה. התוצאה היא חוויה קולנועית צבעונית, מהפנטת וסוחפת שכמעט בלתי אפשרי שלא להיסחף אחריה.

אחד הדברים שעובדים היטב בחלק השני הוא דמותה אלפבה. סינתיה אריבו נכנסה לנעליים ענקיות, אבל סיפקה הופעה מצוינת. אם בחלק הראשון היא ניסתה רק למצוא את מקומה, כאן היא כבר חיה עם המחיר של הבחירות שלה: יותר בודדה, יותר כועסת, אבל גם יותר בטוחה בדרך שלה. אריבו מצליחה להראות את שני הצדדים - הסמל המרדני, ומאידך האדם שרק רוצה שיראו אותו.

אבל אם החלק הראשון היה קודם כל ההצגה של אריבו, בחלק השני הבמה שייכת לגמרי לגרנדה. גלינדה מתפתחת לדמות שמבינה את הכוח שלה וגם את המחיר שמגיע איתו, ובעיקר מתבגרת. בעוד שבסרט הראשון גרנדה הצטיינה ברגעים הקומיים, כאן היא זורחת כשחקנית דרמטית עם עומק שלא ראינו ממנה עד היום, ומספקת תצוגה שמצדיקה לפחות מועמדות לאוסקר.

ועדיין - "מרשעת: חלק 2" הוא מקרה קלאסי של שלם שגדול מסך חלקיו. הכימיה של אריבו וגרנדה פשוט מחזיקה את הסרט. החברות של אלפבה וגלינדה לא מרגישה מאולצת ומוצגת כקשר אמיתי ואותנטי, על כל המרוכבות של חברות עמוקה, ואי אפשר שלא להזדהות עם שתיהן.

לצדן, שאר הדמויות מקבלות מקום - במיוחד ג'ונתן ביילי שעושה עבודה נהדרת בתור פיירו וג'ף גולדבלום בתור הקוסם - שמצליח לגנוב סצנות למרות זמן מסך לא גדול. אבל בסופו של דבר, זה סרט שמבוסס בעיקר על שתי שחקניות אדירות שמובילות את הסיפור בביטחון, ומוכיחות שהלב של "מרשעת" נמצא בקשר האנושי - הרבה לפני האפקטים.

מה שפחות עובד מהסרט הראשון הוא השירים. זה לא שהכוראוגרפיה לא מוצלחת ושהביצועים הווקאליים לא מדהימים (יש הברקות כמו As Long as You're Mine), אבל את השיא, הן הקולנועי והן המוזיקלי - עברנו כבר בסרט הקודם עם Defyining Gravity. שני השירים שנכתבו במיוחד לסרט, No Place Like Home, The Girl in the Bubble, לא ממש מוסיפים לו הרבה, מלבד קריצה ברורה של השני ל"קוסם מארץ עוץ".

אגב, הקשר לקוסם לא מסתיים כאן - שכן בסרט מופיעים גם דורותי, איש הפח, הדחליל והאריה הפחדן - אם כי הם רחוקים מלתפוס את מרכז הבמה. זה מהלך שעובד טוב בעיקר כי הוא לא מנסה להשתלט על הסרט, אלא להזכיר שהוא חלק מסיפור גדול יותר.

הסרט פחות עובד במקומות שבהם הוא מנסה להיות פוליטי. הקוסם מוצג כמעין מנהיג שקר שמחזיק את הציבור באשליה עם אלגוריה די שקופה לדמות כמו טראמפ (או ביבי, אם אתם ישראלים). הבעיה היא שזה לא רק לא מקורי, אלא גם מרגיש כבר טרחני ומוכר מדי מהקולנוע של השנים האחרונות, ולא מוסיף שום דבר מעניין לסרט.

בסופו של דבר, "מרשעת: חלק 2" לא רק סוגר סיפור - הוא מחדד את הנושאים שעמדו במרכז שלו מההתחלה: חברות, בחירה ואומץ להיות מי שאתה. צ'ו מצליח לעטוף את כל זה בקולנוע מרהיב, אבל מה שנשאר אחרי הקרדיטים הוא לא רק הספקטל - אלא שתי דמויות שגדלו מול העיניים שלנו, ושיחד יצרו אחת מהחברויות הכי מרתקות שנראו על המסך זה זמן רב. הרבה לפני האפקטים והשירים - זה סרט שמאמין בכוח האנושי שלו, ובימי קולנוע של נוסטלגיה אינסופית ורימייקים בלי נשמה, יש בזה משהו מרגש באמת.