הזירה שקצין המשטרה הבכיר לא שוכח: "ראיתי את הידיים שלה מבצבצות מהחול בצורת איקס"

כשהגיעו חוקרי הזיהוי הפלילי לאתר הבנייה בקריית מוצקין – שבו נמצאה גופתה של ליטל יעל מלניק בת ה-17 – הדבר הראשון שקידם את פניהם היה מראה כפות ידיים המציצות מתוך החול. במבט ראשון היה קשה להבין מה מסתתר מתחת לאדמה. רק כשהחלו להתקרב, לתעד ולבחון כל גרגיר חול התבררה עוצמת הזוועה. סגן-ניצב עוזי נגר, כיום ראש ענף הזיהוי הפלילי במחוז חוף, היה שם. אומנם שנים חלפו, אבל הזירה האכזרית הזאת לא עזבה אותו מאז. גם אחרי קרוב לאלף זירות מוות הוא מתקשה לדבר על הרגע ההוא בלי לשוב אליו כאילו התרחש אתמול.

"אתה רואה את הידיים בצורה של איקס מבצבצות מהחול, ואתה לא מבין מה יש שם", הוא משחזר. "ואז אתה מתחיל להתחקות אחר כל הראיות. היה שם צינור שנתן לה לנשום, ואתה לא מבין בהתחלה למה יש צינור פלסטיק, למה יש כלי חפירה ומה קרה שם. זה אחד האירועים הקשים שנתקלתי בהם. זה תיק שאתה לוקח איתך לכל החיים". באותה זירה, עוד לפני שמסר החשוד אדוארד קצ'ורה את גרסתו, כבר החלו סנ"צ נגר, חוקרי הזירה והמעבדה הניידת לבנות את התרחיש מתוך הממצאים. הם חיפשו עקבות נעליים בחול, אספו חפצים שהיו פזורים במקום וניסו להבין מי נגע במה.

שנים לאחר מכן, בספטמבר 2025, הורשע קצ'ורה בגרימת מותה של ליטל יעל מלניק ז"ל ברשלנות, בניצול יחסי תלות והפרת צו הרחקה ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בלבד. בית המשפט קבע כי המדינה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כוונה להמית. בתגובה הגישה הפרקליטות ערעור לבית המשפט העליון בדרישה שיחמיר את העונש, והדיון נקבע למרץ.

אבל אצל סנ"צ נגר המראה עצמו נותר צרוב בזיכרון ובלתי פתור בנפש. "את התסריט בנינו כבר במקום", הוא נזכר. "אבל בסופו של דבר אתה חייב לבחון את מכלול הראיות ולראות שהוא באמת מתיישב עם הזירה. חשודים נותנים גרסאות, עורכי הדין הפליליים מאוד מתוחכמים, ואתה צריך לשכנע את הפרקליט שמה שיש לך חזק. הפרקליט לא משתכנע אם אין לו ביטחון בראיות".

זהו עולמו של סנ"צ עוזי נגר. עולם שבו כתם כמעט בלתי נראה, טביעת אצבע חלקית, תרמיל שהוזז ממקומו או טיפת דם אחת יכולים יחד או לחוד להיות ההבדל בין תיק שנשאר בלתי פתור ובין חשוד שמועמד לדין. סנ"צ נגר משרת במשטרה כ-30 שנה, כמעט 20 מהן בתחום הזיהוי הפלילי. הוא היה חוקר, ראש צוות ואיש מעקב טכני, יצא לקצונה והוביל צוותי זיהוי במחוזות צפון וחוף. כיום הוא ראש ענף הזיהוי הפלילי במחוז חוף, שמשתרע מחדרה בדרום ועד לראש הנקרה בצפון, והוא מי שנכנס לזירות הקשות והמורכבות ביותר באזור. "אנחנו אלה שצריכים לקבוע אם מדובר במוות טבעי, בהתאבדות או ברצח", מסביר סנ"צ נגר. "לא תמיד יש מצלמות אבטחה ואף אחד לא מספר לך מה קרה. אתה צריך להבין מה עשה החשוד בזירה, איפה הוא נגע ואיפה הזירה נגעה בו".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

זירה שנשטפה, תרמילים נלקחו

בשנים האחרונות הפכה מלאכת הזיהוי הפלילי בזירות הרצח בחברה הערבית למאבק מורכב במיוחד. סנ"צ נגר מספר כי לא אחת מגיעים אנשיו לזירות, ומתברר שהן שובשו במכוון. "חלק מהמוצגים הוזזו, חלק מהתרמילים נלקחו, חלק מהזירות נשטפו", הוא אומר. "אין שיתוף פעולה, וברוב המקרים אתה גם מרגיש עוינות בשטח".

הקצין מדגיש כי "בעבודת הזיהוי אתה אובייקטיבי. לא משנה לי מי הקורבן ומי החשוד, אני רוצה להביא את הראיות האיכותיות ביותר". גם כאשר נמצאות בזירה טביעות אצבע או דגימות DNA, לא תמיד מתקבל מיד שם של חשוד. אם האדם לא מופיע במאגרי המשטרה, הראיה נשמרת וממתינה. לעיתים הגילוי מגיע רק חודשים או שנים מאוחר יותר, כאשר אותו אדם נדגם בעקבות עבירה אחרת ועולה התאמה.

הראיות הפורנזיות הן רק חוליה אחת בשרשרת. בחברה שבה עדים חוששים לדבר, מצלמות נעלמות וזירות משובשות, גם ממצא איכותי לא תמיד מספיק להגשת כתב אישום. סנ"צ נגר מדגיש כי תפקיד היחידה הוא להעניק לגוף החוקר את התמונה המדויקת ביותר, אך ההכרעה עוברת בהמשך לפרקליטות ולבתי המשפט. "אני יודע מה טיב הראיות ומה האיכות שלהן, אבל אני לא יכול לטפל בכל השרשרת", הוא מבהיר. "יש יחידה חוקרת, פרקליטות ובתי משפט. התפקיד שלי הוא להכשיר את האנשים לעבוד באיכות הכי גבוהה שאפשר ולהביא את הראיה המושלמת בזמן הקצר ביותר".

אחת החקירות שממחישות את המאבק הזה היא רצח מוחמד מחאמיד מאום אל-פחם. על פי המשטרה, הזירה נשטפה ונעשו ניסיונות להעלים ממנה ראיות – אך חוקרי המז"פ הצליחו לאתר את הרכב ששימש את החשודים ברצח, להפיק ממנו ממצאים ולקשור בין הנשק לרכב ולזירה. בסופו של התהליך גובשה תשתית ראייתית נגד שלושה חשודים. "היו שם הרבה גילויים והרבה חשודים", משתף נגר. "לאחר פענוח התיק הגיעו הוריו של מחאמיד לתחנת המשטרה באום אל-פחם והודו לאנשי הזיהוי הפלילי".

"עברייני נטפליקס"

גם העבריינים השתנו. הם מכירים מצלמות אבטחה, יודעים שטביעת אצבע עלולה להסגיר אותם, משתמשים בכפפות, מחליפים כלי רכב, שורפים מכוניות מילוט ומנסים לנקות זירות. סנ"צ נגר מכנה אותם בחצי חיוך "עברייני נטפליקס" – אותו דור שלמד את שפת הזיהוי הפלילי מסדרות טלוויזיה ומסיפורים שעוברים בין עבריינים.

אלא שבמציאות יש כמובן טעויות. "הידע עובר מפה לאוזן ויש כנופיות שיודעות את העבודה", הוא מסביר. "אבל גם הן טועות. בסופו של דבר אנחנו מחפשים את המעידות. החשודים בלחץ ולא תמיד מבצעים את העבודה בצורה מושלמת. לנו יש שהות אחרונה בזירה. במקרה אחד ניסה פורץ לנקות זירה באמצעות כלור כדי להשמיד את הממצאים. במהלך הניקוי הוא נחתך, ובלי שהבחין בכך השאיר אחריו טיפת דם. החומר שנועד למחוק את עקבותיו הפך למעשה לחלק מהראיה שהסגירה אותו".

"במקרה אחר, בתחילת דרכי", מספר קצין המשטרה, "פעל בחיפה פורץ שנהג לכתוב 'ספיידרמן' בדירות שפרץ אליהן. חשבנו בהתחלה שהוא משתלשל בין קומות בבניינים גבוהים, אך לבסוף התברר שהוא נכנס בדרך פשוטה הרבה יותר. במשך זמן מה הצליח לחמוק, עד שעשה טעות. זה משחק של חתול ועכבר", אומר סנ"צ נגר. "אין זירה שדומה לזירה הקודמת. לכל אחת יש מאפיינים אחרים ותוואי שטח אחר. אסור להגיע ולהגיד, 'אני כבר מכיר זירה בכפר הזה'. צריך להגיע בראש פתוח ולנסות לפצח כל זירה מחדש".

הגופה שאיש לא חיפש

באוגוסט 2023 הוזעק סנ"צ נגר לדירה ברחוב החלוץ בשכונת הדר בחיפה. בעלי הדירה החליט לשפץ אותה לאחר שאחד הדיירים מת. בחדר השינה עמדה מיטה על גבי במת בטון שהייתה לא מוכרת לבעלים. כשהפועלים החלו לשבור את המשטח, הם גילו דבר שלא היה שייך לחומרי הבנייה. "שמתי על הידיים שתי שכבות של כפפות", משחזר סנ"צ נגר, "הכנסתי את היד לפתח שנפער בבטון ומיששתי את מה שנראה כמו גולגולת בתוך עיסה. אמרתי להם: חבר'ה, יש לנו פה רצח".

בפרשה, שזכתה בטעות לכינוי "הגופה בקיר", העלתה החקירה חשד כי אחד משני השותפים לדירה רצח את האחר, הטמין את גופתו בבטון והמשיך בחייו. אלא שהחשוד עצמו מת ימים ספורים לפני גילוי הגופה, והתיק הסתיים ללא העמדה לדין. יותר מהאופן שבו הוסתרה הגופה, סנ"צ נגר נחרד מהעובדה שאיש לא דיווח על היעלמות הקורבן. אדם נרצח, נקבר בחדר השינה, ונמחק מהחברה בלי שאיש יחפש אחריו. "יש אנשים שקופים", הוא אומר. "בן אדם מת ואף אחד לא חיפש אותו. הוא פשוט התאדה מהחברה וזהו. אלה מקרים שבהם אדם רוצח, קובר את הקורבן ולא משאיר זכר ממנו".

עבודת הזיהוי הפלילי החזירה לאותו אדם את שמו, גם אם מאוחר מדי. מבחינת נגר, זהו אחד היסודות העמוקים בשליחות המקצועית: לוודא שגם מי שחי בשולי החברה לא ייעלם כאילו מעולם לא היה כאן.

הצדק הכפול של הזיהוי הפלילי

אחד התיקים שמהם נגר חש סיפוק מיוחד החל בתקיפתה המינית של אישה מבוגרת שנהגה להאכיל חתולים בקריית ים. החשוד הראשון נעצר לאחר שנמצא בסביבה וענה על התיאור הכללי שמסרה הקורבן. היא אף סברה שזיהתה אותו.

אלא שהזירה סיפרה סיפור אחר. בדיקות DNA וטביעות אצבע שללו את מעורבותו של העצור והובילו את חוקרי המז"פ לאדם אחר. החשוד הראשון שוחרר, והאנס האמיתי אותר, נעצר ולבסוף הורשע. "עשינו כאן שני דברים", מתגאה נגר. "גם הבאנו את החשוד האמיתי לדין וגם שחררנו אדם חף מפשע. זה מבחינתי דבר חשוב מאוד".

דווקא בעבודה המזוהה בציבור עם לכידת עבריינים, נגר מדגיש כי תפקידה של ראיה פורנזית אינו להרשיע בכל מחיר – כי אם לחשוף את האמת. לעיתים היא מצביעה על האדם שביצע את העבירה, לעיתים היא מוכיחה שהאדם שישב בחדר החקירות לא היה שם כלל. "זו תחושת סיפוק עילאית", הוא אומר. "האישה הזאת יכולה להיות סבתא של כל אחד מאיתנו. מי שפגע בה חייב להיות מאחורי סורג ובריח, כי הוא עלול לפגוע באישה או נערה אחרת. אבל באותה נשימה היה חשוב לנו לשחרר את מי שלא עשה את זה".

"הגענו למחנה מוות"

במשך שנים התאמנו חוקרי הזיהוי הפלילי לתרחיש של תחנת ריכוז חללים. הם למדו על אסונות רבי-נפגעים בעולם, בחנו לקחים מפיגועי 11 בספטמבר ותרגלו באמצעות בובות והדמיות. ב-7 באוקטובר 2023 התברר כמה המרחק בין תרגיל למציאות יכול להיות בלתי נתפס.

סנ"צ נגר חזר זמן קצר לפני 7 באוקטובר מאילת. בשבת בלילה כבר מצא עצמו מפעיל צוותים מהמחוז שיצאו למחנה שורה, סמוך לרמלה. הם עבדו יום ולילה, בשלוש משמרות, במה שנראה לדבריו כמו פס ייצור של זיהוי חללים. המשימה הייתה ברורה – להעניק שם לכל קורבן, לתת למשפחות תשובה ולאפשר להביא את הנרצחים לקבורה. אבל שום תרגיל לא הכין אותם למה שפגשו שם. "ראינו מצגות על אירועים בעולם, אבל כשאתה מגיע לשם, אתה מגיע למחנה מוות", משחזר סנ"צ נגר. "אתה מוביל צוותים ואסור לך להישבר. אתה צריך להאמין במשימה, לשלוח את האנשים ולהיות איתם שם בלי להניד עפעף. כמפקד, גררתי את זה איתי כדי שאף אחד מהאנשים לא יישבר".

בתוך המכולות והחדרים הסגורים המתינו מאות גופות. חלקן שרופות, אחרות מפוחמות או במצב שהקשה מאוד את זיהוין. מזג האוויר עדיין היה חם. הריחות, הוא מספר, דבקו בבגדים, בעור ובמיוחד בזיכרון. חוקרי המז"פ נדרשו להפשיט את הגופות, לחפש סימנים מזהים, להפיק טביעות אצבע ודגימות DNA כשהתאפשר ולאסוף בזהירות את החפצים האישיים שנמצאו עליהן. "זה היה מראה של מאות גופות וריחות איומים", הוא אומר. "לקחת כל גופה, להפשיט אותה, לאסוף את החפצים האישיים. זאת הייתה עבודה נוראית. לא חלמתי שבקדנציה שלי דבר כזה יקרה. זה משהו שאי אפשר להתנתק ממנו".

הריחות משם נשארו איתו זמן רב, וכך גם הדברים שראה. בזמן אמת אנשי היחידה כמעט שלא אפשרו לעצמם לעכל. "היינו במצב טיסה. פשוט לעבוד", הוא אומר. "לא התעסקנו יותר מדי בנפש. התעסקנו במה שצריך לעשות, במשימה הלאומית". ההתפרקות הגיעה מאוחר יותר, ולא אצל כולם באותו זמן. חוקרי זירה שנחשבו לאנשי מקצוע מהשורה הראשונה החלו לקרוס בזה אחר זה. לדבריו, שמונה מהם עזבו את המערך בעקבות פוסט-טראומה קשה. חלקם נאלצו לעבור אשפוזים וטיפולים ממושכים.

סנ"צ נגר מספר כי ליווה אותם בהליך הרפואי ובהליך הפרישה, ושהיו בהם גם חברים קרובים. "הם התפרקו בזה אחר זה", הוא אומר בכאב. "אלה היו חוקרי זירה מהמעלה הראשונה, אנשי מקצוע שייקח שנים להחזיר את היכולת שלהם. לא האמנתי שנאבד אותם ככה".

באותם ימים הוא פיקד על כ-40 שוטרים. לדבריו, גם מי שנבחר לתפקיד לאחר בדיקות שנועדו לוודא חוסן נפשי, לא באמת היה יכול להתכונן לזה. "שום דבר לא יכול להכין אדם לדבר כזה", הוא אומר. "מי שלא עבד בתוך התאים במחנה שורה לא יבין את זה בחיים. זה משהו שהלב והעין לא יכולים להכיל". המחיר המקצועי מורגש ביחידה עד היום. הכשרתו של חוקר זירה מיומן נמשכת שלוש שנים לפחות, והידע שנצבר במשך עשרות שנים אינו ניתן להחלפה מהירה. כדי להתמודד עם העומס הקים נגר כבר בזמן המלחמה מערך מתנדבים המורכב מגמלאי הזיהוי הפלילי – אנשי מקצוע שפרשו חזרו למדים ולמעבדות, וסייעו בזיהוי החללים.

גם בזמן שעבדו במחנה שורה, הפשיעה לא עצרה. סנ"צ נגר זוכר כיצד סיים משמרת בדרום, נסע צפונה ובשתיים בלילה ירד מכביש 6 לעבר ואדי עארה כדי לטפל בזירת רצח באום אל-פחם. "הרציחות נמשכו", הוא אומר. "חזרנו משורה, טיפלנו בזירה והמשכנו לעבוד. לא הייתה הפוגה".

הזירות שלא מגיעות לכותרות

לאורך השנים טיפל סנ"צ נגר בכמעט אלף זירות מוות. לצד תיקי הרצח המוכרים ישנן גם זירות שלא מגיעות למהדורות החדשות. התאבדויות של חיילים, צעירים, הורים וקצינים. לדבריו, מאז 7 באוקטובר מורגשת עלייה במספר מעשי ההתאבדות שאנשיו נדרשים לטפל בתוצאותיהם. בכל זירה כזו מוטלת על חוקרי המז"פ אחריות משולשת: לוודא שאין מדובר ברצח שבוים כהתאבדות, שלא היה אדם נוסף במקום ושאיש לא שידל את המנוח לפגוע בעצמו. רק לאחר שנשלל החשד הפלילי, נותר האדם שמאחורי מקרה האובדנות, וסיפור החיים שנקטע.

אחת הזירות שנחרטו בזיכרון של נגר הייתה של בכיר שנמצא ללא רוח חיים ברכבו בשעת לילה מאוחרת. במהלך הטיפול בזירה שמע סנ"צ נגר את סיפורו ואת האסון המשפחתי שקדם למותו. "אלה מקרים שאתה לוקח איתך", הוא אומר. "אתה רואה אנשים מכל שכבות החברה שהגיעו למצב שבו הנפש כבר לא יכולה להכיל עוד. כשאתה יוצא משם נשאר הסיפור. זה הפסיפס של החברה שלנו".

"בעבודה שלנו אתה רואה רוב הזמן את הרע", הוא מודה. "הדבר הטוב הוא הצדק. במחנה שורה הצלחנו להביא קורבנות לקבורה ולתת מזור למשפחות. הצלחנו להגיע למצב שאין אלמונים. לא כל אדם יודע להפיק טביעת אצבע מגופה שהייתה יומיים בשמש או DNA מגופה שרופה. זה שילוב של ניסיון, ידע והון אנושי מיוחד".

"המראות נצרבים במוח, הם לא הולכים"

לאורך הדרך שעשה נגע נגר גם בכמה מהתיקים הפליליים המדוברים בישראל. בתקופת הכשרתו במטה הארצי תיעד את מכנסיה של תאיר ראדה ואת עקבות הנעל שנמצאו עליהם. בהמשך השתתף בעבודה על תיק הרצח של שלי דדון, חקירה אינטנסיבית שנמשכה לדבריו מסביב לשעון במשך שבועות. אבל מכל התיקים והזירות, טבח שמחת תורה הוא מבחינתו קו השבר. "היו הרבה אירועים פליליים, פיגועים ורציחות בתוך המשפחה", הוא אומר. "כולם משאירים חותם. אבל החותם הכי עמוק שנשאר בנו הוא 7 באוקטובר. אין לזה אח ורע".

כעת מנסה הקצין לבנות מחדש את היחידה שאיבדה שמונה מאנשיה, להכשיר דור חדש ולהחדיר בו את אותה קפדנות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. "חוקר זירה אחד יכול, בעבודה יסודית, לעשות עבודה של צוותי בילוש שלמים", הוא אומר על התפקיד המאתגר.

סנ"צ עוזי נגר משרת בשורות משטרת ישראל כבר 30 שנה, קרוב לשני שלישים מהן בזיהוי הפלילי, ועדיין מגדיר את העבודה כשליחות. "אי אפשר לעבוד במקצוע הזה אם אתה לא מאמין בו. אי אפשר להישאר בו שנים ולדעת שאתה אומנם נפגע, אבל שיש לזה בסוף משמעות", הוא אומר. לדבריו, המחיר הנפשי הוא חלק בלתי נפרד מהמקצוע. "המראות נצרבים במוח, הם לא הולכים", הוא מבהיר. "אנחנו הולכים לישון עם זה, אנחנו נשארים עם זה".

המחיר שגבו השנים האחרונות מלווה אותו ואת הצוות שלו. "רוב האנשים שנשארו פה הם פגועים, הם מתמודדי נפש, אבל עדיין הם רואים את הזיהוי הפלילי כבית שלהם, חרף כל מה שעברנו", הוא אומר. מבחינתו, זו הסיבה שאי אפשר להתייחס לזירה כאל עוד תיק. "אנחנו לא יכולים ללכת לישון בלי שאנחנו יודעים שעשינו הכול. בכל זירה אתה תמיד חושב שאתה צריך לעשות יותר. אנחנו שליחי הציבור והאמונה הזאת היא שמחזיקה אותנו אחרי הזירות הקשות ביותר".