"ארבע שנים ליטל באדמה, והוא עוד מעט יכול ללכת הביתה": המאבק של משפחת מלניק לצדק

ימים אחדים לפני שיגזור בית המשפט המחוזי בחיפה את דינו של אדוארד קצ'ורה, יושבת לודמילה מלניק בסלון ביתה באור עקיבא, מותשת מארבע שנות מאבק שאין להן סוף. הנכדה שהייתה לה כמו בת, ליטל יעל מלניק ז"ל, כבר ארבע שנים איננה בין החיים. האיש שהודה כי היה האחרון שהיה איתה בחיים ושקבר אותה באתר בנייה בקריית מוצקין זוכה מהרצח מחמת הספק והורשע רק בגרימת מוות ברשלנות ובעבירות מין וניצול יחסי תלות.

סבתא לודמילה לא מצליחה להשלים עם מינוח העבירות שקצ'ורה הורשע בהן. מבחינתה הסיפור פשוט הרבה יותר: "הוא רצח את ליטל שלי", היא אומרת שוב ושוב בשיחה עם מגזין N12. "הוא בן אדם רע, עבריין, מניפולטור. ארבע שנים ליטל באדמה והוא עוד מעט יכול ללכת הביתה. זה לא הגיוני, זה לא אפשרי", היא אומרת בכאב.

"הייתי בשוק. אין צדק במדינה שלנו"

באותו יום ראשון שבו הודיע בית המשפט כי הוא מזכה את קצ'ורה מעבירת הרצח ומרשיע אותו רק בגרימת מוות ברשלנות, לודמילה הרגישה שהקרקע נשמטת תחת רגליה. "אני הייתי בשוק", היא אומרת. "באמת הייתי בשוק. איך בן אדם שאשם במוות של הנכדה שלי יכול ללכת הביתה? רציתי לבכות, רציתי לצעוק, ולא יכולתי לעזור. ארבע שנים ליטל באדמה, והוא, האשם, יכול ללכת עכשיו הביתה. זה לא הגיוני".

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי קצ'ורה קבר את ליטל יעל באתר בנייה בקריית מוצקין בעודה בחיים ועזב את המקום. ארבע שנים לאחר חשיפת הפרשה המזעזעת הורשע קצ'ורה בגרימת מוות ברשלנות, בבעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי תלות והפרת הוראה חוקית, לאחר שהפר צו הרחקה שהוציאה נגדו לודמילה. אלא שמבחינתה, כל עוד המילה "רצח" נעדרת - אין צדק. "כל ארבע השנים חשבתי שהשופטים מבינים שהוא רצח", היא אומרת, "ופתאום אנחנו שומעים שהוא לא רוצח, שהוא בסדר, שהוא יכול ללכת הביתה. אין צדק לליטל שלי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"במקום לטפל בה, לעזור לה, הוא ניצל אותה"

ליטל יעל מלניק הייתה בת 17 כשפגשה לראשונה את אדוארד קצ'ורה, אז בן 49, בבית החולים הפסיכיאטרי שהייתה מאושפזת בו. הוא היה אח מוסמך במחלקה שטופלה בה. שם, היכן שהייתה אמורה לקבל טיפול מיטבי והגנה, התפתח ביניהם קשר אינטימי. קשר אסור.

לודמילה מתקשה עד היום להגיד את זה בקול: "הוא היה בגיל כמו של אבא שלה. בן 50. היא בת 17. במקום לטפל בה, לעזור לה, הוא ניצל אותה. רק בגלל זה הוא צריך לשבת בכלא, גם בלי כל מה שקרה אחר כך".

כשגילתה על הקשר, הבינה לודמילה שהמצב חמור. היא פנתה לעובדים סוציאליים, למשטרה, לעוד ועוד גורמים והצליחה להשיג צו הרחקה נגד קצ'ורה, בתקווה שזה יעצור את הקשר. "אני דפקתי על כל הדלתות", היא אומרת. "במשטרה, ברווחה, בבית המשפט. ביקשתי שיעזרו לי. עשיתי צו הרחקה, ביקשתי שיעצרו אותו. אף אחד לא פתח את הלב שלו, אף אחד לא עזר. היום אני חושבת שאם אפילו בן אדם אחד היה עוזר, אולי ליטל הייתה חיה".

למרות צו ההרחקה נמשך הקשר בין השניים. קצ'ורה הפר את ההוראה החוקית והמשיך לראות את ליטל. בסופו של דבר, בליל שבת 2 באוקטובר 2021, מצאה המשטרה את גופתה קבורה באתר בנייה בקריית מוצקין. מנתיחת הגופה עלה כי היא מתה משאיפת חול וחצץ. לא נמצאו סימני אלימות או מאבק.

"היום הכי נורא בחיים שלי"

אחרי כמעט ארבע שנים, לודמילה זוכרת לפרטי פרטים את היום שהבינה שמשהו רע מאוד קרה. "זה היה היום הכי נורא בחיים שלי", היא אומרת ועוצמת עיניים. היא פותחת אותן שוב ועיניה מתמלאות דמעות. "ליטל הייתה אמורה לחזור מהפנימייה והתקשרתי אליה", היא משחזרת וקולה חנוק. "שאלתי 'איפה את?'. היא ענתה שנסעה מתל אביב, שהכול בסדר. חיכיתי לה בבית, הכנתי את האוכל שהיא אוהבת. אחר כך היא כתבה לי הודעה: 'אני נוסעת למקום אחר לקחת דברים שלי, אל תדאגי, עוד מעט אני אבוא. אני אוהבת אותך'. זאת הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנה".

השעות נקפו. ליטל לא חזרה. "התקשרתי עוד ועוד, היא לא ענתה. כבר ידעתי בלב שלי איפה היא. איפה היא יכולה להיות? רק אצלו - אצל קצ'ורה. עובדת סוציאלית התקשרה מהפנימייה ושאלה אם היא כבר הגיעה הביתה. אמרתי שלא. היא אמרה לי שאתקשר למשטרה. בסופו של דבר התקשרתי בתשע בערב למשטרה, סיפרתי הכול, ביקשתי, בכיתי".

לדבריה, המשטרה ידעה שליטל אצל קצ'ורה בקריית מוצקין ושיש צו הרחקה, אך לא פעלה מהר מספיק. "אמרו לי, 'בסדר, גברת, סבלנות'. כמה אפשר סבלנות? כבר הייתה לי הרגשה שמשהו נורא קרה. אחר כך אמרו לי שהלכו לבית שלו ודפקו בדלת, והוא לא פתח. הוא היה שם. גם ליטל הייתה שם. הוא לא פתח, וכשהשוטרים הלכו הוא ברח עם ליטל. אחרי כמה שעות מצאו אותה קבורה באדמה".

בבוקר המוחרת הגיעו שוטרים לבית המשפחה באור עקיבא. "אמרו לי שאנחנו צריכים לנסוע לחיפה. לא הבנתי למה. אמרו שאין פה שוטר שיכול לדבר איתי", משחזרת לודמילה. "נסענו לחיפה. שם ישבנו בחדר עם חוקר, תומר. הוא שאל הכול ובסוף אמר: 'את יודעת שמצאו ילדה שמתה. זו יכולה להיות ליטל. את צריכה לראות אותה'. עלינו לאמבולנס. זיהיתי את ליטל שלי. אחר כך הוא שאל אותי, 'מי רצח אותה?' אמרתי לו, 'רק קצ'ורה. אין אף אחד אחר'".

המשפט שמסרב להיגמר

מאז אותו יום נורא נגררו לודמילה ובני משפחתה לאין-ספור דיונים בבית המשפט. "אין דיון אחד שלא היינו בו", היא אומרת. "מהארכת המעצר ועד להכרעת הדין, לפעמים זה היה ארבע פעמים בחודש. הוא יושב מולי (קצ'ורה) צוחק, מסתכל. אתה מבין שהלב מתפוצץ מזה". כתב האישום המקורי שהגישה פרקליטות מחוז חיפה ייחס לקצ'ורה רצח בנסיבות מחמירות, בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי תלות והפרת הוראה חוקית.

במהלך המשפט הציגה הפרקליטות בין היתר חוות דעת של רופא ריאות, שקבע כי ברגע שליטל שאפה חול וחצץ לריאות, גופה היה אמור להגיב באופן רפלקסיבי, לקום ולנסות להציל את עצמה, ומכך עולה שקצ'ורה הוא שמנע זאת ממנה. מנגד טענה ההגנה, ובבית המשפט התקבלה הגישה, כי קיימת אפשרות רפואית שהנשימה דרך הצינורית המאולתרת גרמה לעלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני בגופה, הכרתה התערפלה והיא שאפה חול וחצץ בטעות. השופטים קבעו כי חוות הדעת הזו משכנעת ומבוססת יותר מבחינה מדעית, וקבעו שיש ספק סביר בכוונה להמית. עם זאת, הם הדגישו כי אין בכך כדי להפחית מאחריותו למותה. לפי הכרעת הדין, קצ'ורה קבר את ליטל בעודה בחיים, נטש אותה במקום, ניצל את יחסי התלות והאמון שנוצרו בין אח למטופלת צעירה, והפר צו הרחקה מפורש.

הדקות שבהן הוקרן בבית המשפט תיעוד ממצלמות האבטחה באזור הזירה היו קשות ביותר. קצ'ורה טען שוב ושוב שבהיעדרו מהמקום, אחרי "טקס הקבורה" הראשון, חלפו שבע עד שמונה דקות. הסרטונים הראו כי בפועל חלפו כ-17 דקות, וכי הוא נע בין נקודות שונות בזירה והתכופף שוב ושוב. התביעה טענה כי באותן דקות הוא רצח את ליטל וטשטש ראיות. "בשבילי", אומרת לודמילה, "מספיק לראות שהוא עמד שם, הסתובב, ועזב אותה באדמה. זה מספיק. זה רצח", היא אומרת.

"הוא לא פוחד מכלום", מדגישה הסבתא. "לא אכפת לו שהיא בת 17, לא אכפת לו שיש צו הרחקה. הוא עושה מה שהוא רוצה. הוא רצח את ליטל ואת הנשמה שלה". במהלך הדיונים בבית המשפט, אומרת לודמילה, היא לא שמעה מקצ'ורה אפילו מילה אחת של חרטה. "מה פתאום סליחה?" היא אומרת. "הוא אמר שאנחנו אשמים. שליטל אשמה. שהוא לא עשה שום דבר. כל הזמן שקר, כל הזמן מניפולציות. גם השופטים אמרו לו בדיונים שהוא אומר שטויות, אבל בסוף הוא לא רוצח. איך זה יכול להיות?".

"אנחנו חיים ולא חיים"

לא רק מחיר נפשי גבה המשפט. לודמילה מתארת גם מחירים בריאותיים כבדים שבני המשפחה משלמים מאז מותה של ליטל יעל. "ארבע שנים אנחנו חיים ולא חיים. אני הולכת לישון וחושבת על ליטל. קמה בבוקר וחושבת על ליטל. אני לא ישנה בלילות, בוכה. לפני שנה היה לי התקף לב, עשו לי צנתור. לפני כמה חודשים גילו לי סרטן. לבעלי יש סוכרת. הכול מהלחץ, מהסטרס. גם הנכדה השנייה, רות, נפגעה. היא אומרת לי, 'סבתא, אני נוסעת באוטו, שומעת שיר על ליטל, מתחילה לבכות. רואה ילדה שמזכירה לי את ליטל, הלב נופל'. החיים שלנו מאוד מאוד קשים עכשיו".

לדברי לודמילה, התחושה המרכזית שמלווה את המשפחה היא אשמה. "אני כל הזמן מבקשת סליחה מליטל", היא אומרת בשקט. "אני חושבת שלא עשיתי הכול כמו שצריך. אולי הייתי צריכה לעשות עוד משהו. אבל אני יודעת שנלחמתי. הייתי במשטרה, ברווחה, בבית המשפט. ביקשתי עזרה. אף אחד לא עזר. היום אני אומרת לעצמי: אם מישהו היה פותח את הלב שלו ועוזר לי, אולי היא הייתה חיה".

כשמדברים עם לודמילה על ליטל, הטון שלה משתנה. הכאב נשאר, אבל לרגע מצטרף אליו גם חיוך נוגה של געגוע. "היא הייתה יפה", היא אומרת. "גם מבחוץ וגם מבפנים. מאוד חכמה. הרבה חברים היו לה. בלוויה אני חושבת שכל בית הספר היה שם, גם ילדים, גם מורים. באותו יום הייתי בשוק ולא ראיתי כלום, אבל אחר כך הסתכלתי באינטרנט וראיתי כמה אנשים באו". עוד היא מספרת שליטל אהבה ספרים. "היום ילדים לא אוהבים לקרוא, אבל היא כל הזמן קראה. בתיק שלה תמיד היה ספר. היא ידעה ארבע שפות. היא הייתה כמו פרח. אם הייתה כועסת לרגע, אחרי כמה דקות היא כבר צחקה".

"לפעמים אני חושבת שהייתה לי הרגשה שהיא לא תחיה הרבה זמן", מתוודה לודמילה בשקט. "היא רצתה ללמוד הכול, להספיק הכול. היא לא הספיקה. ליטל הייתה פרח, פרח שנבל מוקדם מדי". כשאני שואל אותה אם היא כועסת על המערכות שלא הצליחו להגן על ליטל, התשובה שלה ברורה: "בטח שאני כועסת. אני כועסת על המשטרה, על הפרקליטות, על השופטים. כמה פעמים הייתי במשטרה. עד שהכירו אותי, אמרו 'הינה סבתא של ליטל באה'. ביקשתי עזרה. אף אחד לא באמת עזר. עכשיו אני חושבת שאם מישהו היה עוזר, אולי היא הייתה עדיין חיה".

בין תקווה לייאוש

ביום ראשון יחזרו שוב לודמילה ומשפחתה לאולם בית המשפט המחוזי בחיפה. הפעם השופטים כבר לא יצטרכו להכריע באשמה, אלא לקבוע את העונש. על קצ'ורה כבר נקבע כי גרם למותה של ליטל ברשלנות, ניצל את יחסי התלות והמרות והפר צו הרחקה. השאלה היא כמה שנים יישב בכלא.

איזה עונש את רוצה שהוא יקבל? "את הכי חמור שיש", היא עונה בלי היסוס. "הכי גדול שאפשר. הוא בן אדם רע, עבריין, מניפולטור. הוא לא פוחד מכלום. מבחינתי הוא רצח. רק הוא. חוץ ממנו אף אחד לא יכול היה לעשות את זה". לודמילה מודעת לכך שקיימת אפשרות, גם אם לא מיידית, שקצ'ורה ישוחרר יום אחד. "אני לא יודעת אם אוכל לחיות עם זה", היא מודה. "אולי זה סוף החיים שלי. אני לא יכולה להאמין שהוא יכול ללכת הביתה, כשהנכדה שלי באדמה".

בכל זאת, לודמילה לא עוצרת בגזר הדין שיינתן בחיפה. "יש לי תקווה", היא אומרת, "שיהיה משפט בירושלים, בבית המשפט העליון. ששם יסתכלו על הכול, וייתנו לו מה שמגיע לו באמת. מגיע לו מאסר עולם. זה מה שמגיע לו על מה שהוא עשה לליטל".

מעבר לעונש, יש דבר אחד שחשוב מאוד ללודמילה, והוא השם של ליטל. "אני רוצה שכולם ידעו שליטל לא אשמה בכלום", היא אומרת. "היא הייתה ילדה. הוא היה אח במחלקה, בן 50. הוא מי שהיה צריך להגן עליה. במקום זה הוא ניצל אותה, קבר אותה באדמה". בסוף הריאיון חוזרת לודמילה למשפט אחד שמלווה אותה מאז אותו בוקר בחיפה. "מאז שאני יודעת שליטל נפטרה, אין לי חיים", היא אומרת. "הדבר היחיד שאני עוד יכולה לעשות בשבילה הוא להילחם שיהיה צדק. אומנם זה לא יחזיר אותה, אבל אולי זה ייתן קצת מנוחה לנשמה שלה. וגם לנו".

עו"ד אפרת נחמני-בר ועו"ד שרון זגגי-פנחס, המייצגות את משפחת מלניק, מסרו: "אין שיעור לייסורי המשפחה. תחילה נאלצה המשפחה להיאבק כדי שיוגש כתב אישום כנגד קצ'ורה. כעת מתברר שמאבקה לא תם. אין ולא יכול להיות שום מזור למשפחתה של ליטל יעל ז"ל מגזר הדין הקרב, כשברור שכעת שום תוצאה לא תשקף את האמת ולא תשיג צדק. עם זאת, הציפייה היא לגזר הדין המחמיר ביותר האפשרי על פי החוק.

"המחשבה שטעויות משפטיות מביאות לשחרורו הקרב של מי שהיה צריך לתת את הדין על מעשה אכזרי ולהישאר בכלא עד סוף ימיו אינה נותנת מנוח. היא צריכה להדאיג מאוד את הציבור כולו. מאבק המשפחה על הצדק נמשך. התוצאה הצודקת היחידה היא להגיש ערעור על הכרעת הדין ולתקן את העוול. לא רשלנות לפנינו אלא זדון ואכזריות מקפיאת דם של אדם שהיה צריך להיות מטפל ובמקום זאת ניצל נערה, פגע בה והביא למותה, לאובדן נפש רכה שחיפשה את דרכה בעולם".

תגובת עו"ד יניב מינור, המייצג את הנאשם אדוארד קצ'ורה: "בית המשפט קבע שהמדינה לא הוכיחה שקצ'ורה קבר את המנוחה ומנע ממנה לצאת. נקבע שיש תימוכין רבים לכך שלא רק שתזת המאשימה אינה מתיישבת עם הממצאים בשטח, אלא שישנם ממצאים רבים שדווקא תומכים בגרסת קצ'ורה, כפי שטען מהיום הראשון שהמנוחה ביקשה לבצע טקס 'לידה מחדש' וקצ'ורה עזר לה בכך. בטרם עזב את המקום היא התרוממה בחצי הגוף העליון, ואז בסיכום עימה הוא עזב את המקום. הוא אינו יודע ממה נגרם מותה.

"המנוחה שבה וכיסתה את פלג גופה העליון בידיה על מנת להמשיך את הטקס כשהיא לבדה. מותה היה יכול להיגרם ממספר סיבות תאונתיות, ובהן גם תזת הנאשם, שהוכחה באמצעות מומחה, ועל פיה היא נשמה בעצמה חול לריאותיה בעקבות הרעלת דו-תחמוצת הפחמן. גרימת המוות ברשלנות מתבטאת בכך שעזר לה בהבאת עזרים שאפשרו לה לבצע את הטקס ובכך שעזב אותה במקום בלא לוודא שיצאה ממנו בבטחה.

"קצ'ורה בכל הזדמנות, כולל בעת עדותו, הביע צער עמוק על מותה של המנוחה, כולל בשלב הטיעונים לעונש ומעל כל במה. הוא מצר על מותה וכואב אותו בכל יום. ההגנה טענה בשלב הטיעונים לעונש, בשים לב לעבירות שהורשע בהן ולכלל הנסיבות, שיש להסתפק בתקופת המעצר שריצה עד היום".