קרובים כל כך, רחוקים כל כך: בפרק האחרון של הפרויקט המיוחד "שקיעת המדבר" ששודר אמש (חמישי), שבמסגרתו שהינו 40 ימים במדבר, ניסינו להבין מה גרם לחברה הבדואית להתנתק כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית הכללית – ומה הבדואים חושבים על זה?
"שקיעת המדבר" - כל הפרקים
- "שקיעת המדבר" - החלק הראשון: הייאוש של חקלאי הדרום
- "שקיעת המדבר" - החלק השני: קרב יריות מול המצלמה
- "שקיעת המדבר" - החלק השלישי: איך מגדלים 60 ילדים?
אירועי שומר החומות יצרו סדק עמוק במבנה היחסים העדין שבין יהודים לערבים. גם צעירים מהחברה הבדואית לקחו חלק באלימות, במה שנראה אז כמו התפרצות של לאומנות פלסטינית אנטי-ישראלית. ד"ר סברי אל עוקבי, מנהל בית ספר ששירת בצה"ל, סיפר לנו על חייהם של הבדואים בישראל – ואולי גם גילה לנו מה הסיבה לנתק: "10% מבני החברה הבדואית מצטרפים לאקדמיה אחרי כיתה י"ב ול-70% אין תעסוקה. שואלים אותי למה הם מתפרעים ועושים בלאגן – זה העוני".
"הגשם בחורף הוא כמו יריות ב-M16 ובקיץ זה הופך לסאונה", תיאר סברי את החיים ב"פחונים" בכפרים הבלתי מוכרים, כשהוא עצמו חי בבית שמנותק מרשת החשמל והביוב. "אנחנו חיים כמו חיות. איך אני אשכנע את הילד הזה להיות אזרח טוב? לאהוב את המדינה? הוא צריך להרגיש שעושים משהו למענו".
בפרלמנט בקפה של באשה ברהט, שמענו מהיושבים על החיים כבדואים בישראל. "סבא שלי היה איש ליכוד ולי יש הרבה חברים יהודים. היהודים של פעם הם לא היהודים של היום. לפני עשר שנים, כשאמרתי ליהודי 'אני בדואי', הוא היה מחשיב אותי כנאמן ומחבק אותי", הסביר סולימאן אבו סגיר, ותיאר את הקשיים של אחותו להשתלב בחברה הישראלית בגלל קשיי השפה: "אחותי ברמה גבוהה, אבל אוניברסיטת בן גוריון לא קיבלה אותה. עכשיו היא לומדת בג'נין".
יאיר מעין, מנכ"ל רשות הבדואים, מנסה לתקן בשם המדינה את היחסים ולפתח את התשתיות: "כיום המגמה היא להעתיק את כפרי הפזורה הקטנים אל יישובים מוסדרים, ולתמרץ את התושבים להסכים לכך באמצעות מגרשים חינם. הכפרים הגדולים נשארים במקומם והם מחוברים לתשתיות".
יאיר סיפר גם על ההזנחה בתחום החינוך: "לצערי הרב, הילדים בבתי הספר לומדים מעט מאוד עברית ואין מספיק מורים ושעות לעברית. התוצאה היא שרוב הילדים לא דוברים את השפה. הם לא מחוברים לתרבות והם לא יוכלו להיקלט בשוק התעסוקה".
"אנחנו חיים כמו חיות. איך אני אשכנע את הילד הזה להיות אזרח טוב? לאהוב את המדינה?"
נקודה כואבת נוספת שהביאה ליחסים הרעועים בין הבדואים לחברה הישראלית היא סיפורו של הישאם א-סייד, ישראלי ממוצא בדואי הלוקה בנפשו, שלפני 7 חצה את הגדר לעזה ונשבה על ידי חמאס. "אנשים אומרים: 'אם הוא היה יהודי היו עושים כל מה שביכולתם כדי להחזיר אותו, אבל בגלל שזה בדואי זה לא מזיז לאף אחד'", אמר ד"ר סברי.
הבדואים קרובים תרבותית ולשונית לערבים ביהודה ושומרון ועזה, וכך רבים מהם נחשפים לתכנים נגד ישראל. כשהגענו לחפלה שאירח השיח' גדעון אבו סבית לכבוד הגעתו של שיח' ירדני, לא האמנו שנחשף לתכני הסתה קשים נגד מדינת ישראל. "כולנו ממוצא ערבי, פלסטין היא אדמה ערבית, ארץ האיסלאם. רק תרבות אחת תהיה - תרבות ערבית איסלאמית או תרבות יהודית מערבית", הצהיר השיח' הירדני פאיז א-טראד כשבקהל נמצאים עשרות בני אדם. "כל מי שמשתף פעולה עם ישראל, צריך לחדול ולהפסיק זאת".
השיח' גדעון, הקרוי על שם חברו היהודי של אביו, הוא הסמכות המשפטית הכי בכירה של החוק הבדואי בנגב. הוא אוהד ישראל, אך נמנע מלהפסיק את דבריו הקשים של עמיתו הירדני בגלל היותו מארח הערב. לאחר כמה ימים, אסרה שרת הפנים איילת שקד את כניסתו של השיח' המסית לישראל.
יש בדואים רבים שהצליחו לפרוץ את הדרך. אחלאם אבו קרן אבו גנם, אחות ודוקטורנטית באוניברסיטה העברית היא אחת מהם. היא גדלה בלקיה בבית בלי חשמל, ובמו ידיה בנתה קריירה בעולם הבריאות ובאקדמיה. היא השתלבה בחברה הישראלית, אפילו אוהבת אותה - אבל הזהות הפנימית שלה מורכבת. "השכלה היא הנשק, במיוחד לנשים, ככה אבא שלי ואימא שלי תמיד עודדו אותנו. אני מגדירה את עצמי כאישה בדואית, חלק מהעם הפלסטיני ואזרחית ישראלית", מספרת אחלאם על תחושת חוסר השייכות. "אתה צריך להוכיח את עצמך וכל פעם להוכיח מחדש שאתה נאמן".
לאחר שבילינו תקופה ממושכת בדרום, התחדדה ההבנה: למצב בנגב אין ולא יהיו פתרונות קסם מהירים, והוא מצריך תהליכים ממושכים שיאפשרו בסופו של דבר למדבר לזרוח.