בדרך כלל האוכלוסייה הבדואית מקבלת חשיפה רק כאשר בניה פוגעים או מבצעים פשיעה נגד החברה היהודית. אך הנפגעים העיקריים של הפשיעה הרחבה בחברה הבדואית הם התושבים הבדואיים עצמם, שחיים במתח ובחרדה מתמדת מפני האלימות ברחובות, ומשתוקקים לחיים שקטים ונטולי עבריינות. "האנשים ברהט חפצי חיים, הם רוצים להיות כמו כל ישראלי אחר", מספר בכאב מחמוד אלעמור, מנכ"ל החברה הכלכלית רהט.
"שקיעת המדבר" - החלק הראשון: הייאוש של חקלאי הדרום
"בעומר שומעים את הכדור, בתל שבע מקבלים את הכדור לראש"
חסן אבו סביתאן גר בביתו כבר 25 שנה, ובאחרונה השכונה שלו הוכשרה והמגורים בבית הפכו חוקיים. חסן קיבל בעלות על המגרש שבו הוא גר - אלא שבריונים בדואים שמו עין על הבית, והחליטו למרר את חייו. "אחרי חודש מהזכייה הם התחילו להפעיל לחץ. יש אחד שאמר שהוא רוצה 150 אלף שקל, יש אחד שאמר שהוא רוצה את כל המגרש. התחלנו לגדר את המגרש. איך שאני בא מתחיל לגדר מפריעים לנו, מתחיל בלגן, מכות, הפילו גם איזה קיר", הוא משתף.
"פעם אחת הילד שלי יצא וירו לו מעל הראש. יש את היריות בקיר עד היום", מוסיף חסן. "שרפו את הרכב שהיה פה. אם אני אתן לו כסף זה לא ייגמר. עשו לי מארב באור יום, איך שאני עוצר התחיל לירות. אחרי איזה חמישה-שישה כדורים נתקע לו האקדח. הפכו אותי לנכה. אני אעיד נגדו במשפט, יכול להיות שזה יעלה לי בחיים. אני חושב על זה כל יום, אבל אני חייב להעיד, חייב שיהיה משפט הוגן. בתל שבע רוב האוכלוסייה נפגעת מהפשיעה יותר מהיהודים. בעומר שומעים את הרעש של הכדור, בתל שבע מקבלים את הכדור לבית, לראש".
"אנחנו לא בנויים לגור אחד ליד השני"
כדי להבין לעומק את מקור הבעיות של החברה הבדואית, צריך להבין את השינוי התרבותי המשמעותי שמתחולל בה. מחברה של נוודים או נוודים-למחצה – עשרות אלפי בדואים עברו ליישובים עירוניים כמו רהט, לקייה ותל שבע. "החברה הזאת במנטליות ובמנהגים היא לא בנויה לגור אחד ליד השני. זה חדש הסיפור הזה - אנשים גרו גבעה מול גבעה", מסביר מחמוד אלעמור, מנכ"ל החברה הכלכלית רהט.
"הקרבה הזאת יוצרת גם מתחים. יש פה תחרות על משאבים, יש פה תחרות על ספייס. אני יכול להגיד לך שרוב האנשים הם אנשים טובים", הוא מוסיף. אלעמור מנסה גם להראות את הפנים האחרות של רהט, בה נבנה בשנים האחרונות בריכה ציבורית ראשונה במגזר הבדואי, ספרייה עירונית ראשונה, מרכז צעירים והיכל תרבות.
גם יוסף אבו ג'עפר, איש חינוך ופעיל חברתי, מסכים עם הטענה של אלעמור ותולה את עיקר הבעיות בחברה הבדואית בתרבות המשתנה ובצפיפות החדשה: "במעבר בין השבטיות הקלאסית לחיים המודרניים, איבדנו במערכת הזאת כמה ערכים. מעל 90% מסוגיות הסכסוך והאלימות והבלגן יוצאים מקטע של מגורים ומגרשים ומקומות בנייה. אין אצלנו יזמים שבונים דיור לרכישה, ואנחנו אומללים בגלל שאנחנו לא מצליחים להתפתח בצורה נורמלית".
"אני בטוח שהיהודים לא סובלים מהאלימות יותר ממני. אני סובל מאלימות, אני סובל מהזנחה, אני סובל מרמת חיים לא טובה. אני סובל, לא אתה. כמה חקלאי הדרום סובלים? גנבו להם כמה אבוקדו - לי הרסו את החיים! הגיע הזמן שאדם שיושב עכשיו בתל אביב וצופה בי כשאני מדבר אליו שיפסיק לחשוב עם הדעות הקדומות שלו. הבדואים הם חלק כמו כל השאר", אומר יוסף בלהט.
קרב יריות מול המצלמה
סאלח וסברייה אבו ג'עפר פתחו לפני שבע שנים אוהל אירוח בחצר ביתם. הם קיוו להפוך למרכז תיירותי שוקק של אוכל ותרבות בדואית. אבל אז הגיעו הקורונה, מבצע שומר חומות ודיווחים על האלימות בתוך החברה הבדואית - המיזם של בני הזוג מסבירי הפנים הלך וקרס. אך הריאיון עם הזוג הלבבי נקטע בפתאומיות שקולות של ירי פילחו את האוויר. ממש מעל למצלמות התפתח קרב יריות של שתי קבוצות צעירים – גג מול גג. חמושים ברובים, אקדחי זיקוקים ואבנים – קרב לאור יום, בדרום מדינת ישראל.
"יש מנהגים ותרבות בדואית שקשה להסביר אותם לצופה הישראלי, אבל אני מאוד מבקש ממך להפסיק לצלם", מבקש סלאח. "זה בגלל מצוקת דיור. הם רבים על חלקת אדמה". גם השייח'ים, שבעבר שלטו בחברה הבדואית ביד רמה, כבר לא מצליחים להשתלט על הדור הצעיר ולהשליט סדר.
"בעבר השייח' היה יכול להכריע סכסוכים, היום אנחנו לא מצליחים לפתור שום סכסוך", אומר בתסכול השייח' אל הוזייל. "האנשים עושים מה שבא להם, והילדים עושים מה שבא להם. חייבים לעשות סדר על מנת שנוכל לחיות".
