איפה הכי כואב? שני הגושים מצאו את נקודות התורפה של היריב

ימים ספורים לקראת הבחירות, ושני הגושים עוטים את כפפות האגרוף, מחדדים מסרים ומכוונים את המכה לבטן הרכה של היריב. בליכוד זיהו את החשש של מצביעי גוש השינוי מהישענות על המפלגות הערביות, והפכו את הנושא למסר מרכזי במיוחד: 62% מהפרסומים בשבוע האחרון עסקו בו. מנגד, גוש השינוי לוחץ על נקודת התורפה של נתניהו - השותפות עם החרדים וסוגיית הגיוס - ומחבר אותה למחדל 7 באוקטובר. ניתוח המסרים של N12 וסקופר חושף את הטקטיקות של שני המחנות בקרב האחרון על הקולות.

מערכת הבחירות מגיעה לקו הסיום. כמעט. וכמו בכל רגע הכרעה, גם הפעם קשה להתחמק מהקלישאות מעולם הספורט: הישורת האחרונה, המאני טיים, הקרב על כל נקודה והניסיון להנחית נוקאאוט ברגע האחרון. אלא שבמקרה הזה, הקלישאות דווקא מתארות היטב את מה שמתרחש בדפי המסרים של המפלגות. קו נכון, מסר מדויק ולחיצה על הבטן הרכה של היריב אולי כבר לא יעבירו מנדטים מגוש לגוש, אבל בהחלט עשויים להשפיע על התנועה בתוך הגושים, ובעיקר על המוטיבציה של הבוחרים לצאת לקלפי או להישאר בבית.

ואם כבר התמסרנו למטאפורות מעולם הספורט, אז מצד אחד של הזירה ניצבות מפלגות האופוזיציה. הן נלחמות בשתי חזיתות במקביל: זו בזו על הקולות בתוך הגוש, ומול בנימין נתניהו ושותפיו. בפינה הנגדית ניצב נתניהו, שגם לו נותרו שני אתגרים: לדחוק מהמרוץ את וינטר ואת המפלגות החרדיות הקטנות, ובמקביל לבלום את זליגת הקולות לצד השני. המטרה היא להחזיר את תומכי הימין הביתה, או לכל הפחות לגרום למצביעי המרכז-ימין לחשוב פעמיים לפני שייתנו את קולם לגוש השינוי. מבחינת נתניהו, אם הם לא חוזרים אליו, מוטב לפחות שלא יעברו ליריב.

בפינה הימנית: נתניהו מכוון למפלגות הערביות

בחודשיים האחרונים ניסה הליכוד להחזיר את סדר היום הביטחוני למרכז מערכת הבחירות, בהצלחה מוגבלת, ובמקביל לקבע את הדילמה הבינארית של "ימין או פלסטין". במוקד הקמפיין עומדת שוב ושוב אותה טענה: גוש השינוי לא יוכל להקים ממשלה בלי להישען על המפלגות הערביות.

בגוש השינוי מבינים את הטקטיקה הליכודית ומנסים להדוף את הטענה. אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, יאיר לפיד וגדי איזנקוט הבהירו כי הישענות על המפלגות הערביות אינה עומדת על הפרק. בנט התייחס השבוע לסוגיית הרכבת הממשלה בוועידת העוטף ואמר: "עבאס היה שותף נהדר לממשלה, לא פוסל אותו כי הוא ערבי, אבל נקים ממשלה על בסיס מפלגות ציוניות בלבד". ליברמן נקט עמדה נחרצת אף יותר והצהיר: "אנחנו נקים קואליציה המורכבת ממפלגות ציוניות בלבד. בלי רע"ם, בלי המשותפת, בלי ש"ס ובלי יהדות התורה".

בימים האחרונים נשאלתי כמה וכמה פעמים לגבי ממשלת אחדות לאומית. עמדתנו חדה וברורה: אנחנו נקים קואליציה המורכבת ממפלגות ציוניות בלבד. בלי רע״מ, בלי המשותפת, בלי ש״ס ובלי יהדות התורה. הליכוד בלי נתניהו יכול להיות שותף משמעותי. עם נתניהו - שיתהפך העולם לא נשב בשום מצב. לא נתמוך בשום ממשלת מיעוט, גם לא בממשלת מיעוט לתקופת מעבר. אני מאמין שנגיע לרוב מוצק בבחירות הקרובות, למרות הסקרים. וחוץ מזה, אני מכיר כמה ח״כים מתוך הליכוד שמבינים את גודל השעה, מבינים שביבי הפך אותם לקבלני משנה של גולדקנופף ודרעי, ולכן יהיו מוכנים להשלים את המניין ולהצטרף לקואליציה ציונית.

— אביגדור ליברמן (@AvigdorLiberman) October 15, 2026

אותו מסר, חבטות חזקות יותר: המיקוד של קמפיין הליכוד

אבל נתניהו לא מתכוון להחליף אסטרטגיה דווקא בסיבוב האחרון. להפך: הוא מגביר את קצב החבטות, וכולן מכוונות לאותה נקודה. בשבוע האחרון זינק שיעור פרסומי הליכוד שבהם מופיעות המילים "ערבים" ו"פלסטין" ל-62%. לשם השוואה, ביולי הופיעו המונחים ב-12% בלבד מהפרסומים, באוגוסט ב-32%, בספטמבר ב-17% ובתחילת אוקטובר ב-18% בלבד.

וינטר רצה להיות קרוב לנתניהו. עכשיו הוא מואשם בסיוע לעבאס

באוקטובר נוספו לקמפיין גם מטרות חדשות. עופר וינטר, למשל, כבר זוכה לכינוי "בנט 2", בין היתר משום שבמפלגתו לא פוסלים את איזנקוט. וככל שווינטר מתבצר בהחלטתו להישאר במרוץ עד הסוף, כך מחריפה המתקפה עליו מצד הליכוד. וכך, וינטר, שניסה להיצמד ככל האפשר לנתניהו, מוצא את עצמו מואשם בסיוע דווקא למנסור עבאס.

הבטן הרכה של גוש נתניהו: החרדים, השתמטות והנטל על המשרתים

בפינה השנייה של הזירה, גוש השינוי מכוון לבטן הרכה של נתניהו: השותפים החרדים וסוגיית הגיוס. ובעוד הליכוד מנסה להצמיד לאופוזיציה את המפלגות הערביות, באופוזיציה לא צריכים להתאמץ במיוחד כדי להצמיד לנתניהו את החרדים. השותפים שלו מספקים את החומרים בעצמם: דרעי מדבר על "עשרות מיליארדים לחרדים אחרי הבחירות", ובכירי יהדות התורה דורשים לקדם את חוק הפטור מגיוס עוד לפני השבעת הממשלה, כתנאי להמשך השותפות.

מבחינת האופוזיציה, אלה מסרים שפוגשים סוגיה רגישה גם בקרב חלק מתומכי נתניהו. נתניהו מנסה להדוף את זה השבוע, כך למשל, טען השבוע ב"קול ברמה" שיחזור לחקיקת הגיוס רגע אחרי הבחירות אם יוכל.

המיקוד בסוגיית הגיוס עשוי להניב לאופוזיציה רווח כפול. ראשית, הוא מציע לקהל מצביעים שחוק אחרי שלוש שנות מלחמה סיבה קונקרטית לצאת מהבית ולהגיע לקלפי: לשנות את סדרי העדיפויות, את חלוקת התקציבים ואת מוקדי הכוח. בניגוד להבטחות בחירות מעורפלות, סוגיית הגיוס מציבה מחלוקת ברורה ושינוי מדיניות שאפשר להצביע עליו. מבחינת האופוזיציה, זה בדיוק החיבור שהיא מבקשת לייצר בין ההצבעה בקלפי לבין האפשרות לשינוי מוחשי ביום שאחרי.

הרווח השני, והלא פחות משמעותי, הוא היכולת ללחוץ על נקודה רגישה גם בתוך הבייס של נתניהו. סוגיית הגיוס אינה מעוררת מחלוקת רק בין הקואליציה לאופוזיציה, אלא גם בתוך מחנה הימין עצמו. כך מנסה האופוזיציה להפוך את אחת הסוגיות המזוהות ביותר עם המאבק בנתניהו למוקד של אי-נוחות גם בקרב תומכיו.

שלוש חזיתות, מטרה אחת: כתב האישום הפוליטי של גוש השינוי

ככל שהבחירות מתקרבות, המפלגות הציוניות בגוש השינוי, ובייחוד מפלגות המרכז-ימין, מגבירות את העיסוק בסוגיית הגיוס והחרדים. ניתוח הפרסומים של האופוזיציה העוסקים בנתניהו, בממשלה ובשותפיה חושף את שינוי הדגשים: שיעור הפרסומים העוסקים בחרדים ובהשתמטות זינק מ-18% לאורך הקמפיין ל-27% בשבוע האחרון. במקביל, טבח 7 באוקטובר ממשיך לתפוס מקום מרכזי בשיח (33%), בעוד שהעיסוק בפרשת קטארגייט הוכפל ואף יותר מכך, מ-5% ל-11%.

הסיפור אינו רק העלייה במספרים, אלא החיבור ביניהם. בשבוע האחרון האופוזיציה כורכת יחד שלוש סוגיות: מחדל 7 באוקטובר, החרדים וההשתמטות, וקטארגייט לכדי כתב אישום פוליטי אחד נגד נתניהו, שבמרכזו שאלת האחריות וסדרי העדיפויות של ממשלתו. כך, איזנקוט מכנה את הממשלה "ממשלת המשתמטים של נתניהו" ו"ממשלת נמות ולא נתגייס", ואילו ליברמן משתמש בביטויים כמו "ראש ממשלת טבח אוקטובר" ו"שר ההשתמטות דרעי".

אבל גם בתוך גוש השינוי, לא כולם נלחמים באותם כלים. דווקא בנט, שהפך את סוגיית הגיוס לאחד מדגלי הקמפיין שלו כבר ביולי, אז עסקו בה 50% מפרסומיו, הוריד השבוע את הרגל מהגז בהקשר הזה: רק 11% מהפרסומים שלו עסקו בנושא, בעוד 25% הוקדשו לשכנוע מתלבטים.

ליברמן, לעומתו, דווקא העלה הילוך: העיסוק בגיוס זינק מ-25% בשאר אוקטובר ל-40% בשבוע האחרון. במקביל, 36% מפרסומיו עסקו ב-7 באוקטובר, לצד המסר החוזר שלו: "הזהרתי". אצל ישר! הגיוס ו-7 באוקטובר ממשיכים להוביל את הקמפיין, ואילו הדמוקרטים מתמקדים בעיקר ב-7 באוקטובר ובסוגיות של דמוקרטיה ומשטר.

כך או כך, בשני המחנות מבינים שבשלב הזה של המרוץ, כשכמעט אין תנועה בין הגושים, הקרב עובר לזירה אחרת: אחוזי ההצבעה. כל צד ינסה לשכנע את תומכיו שהניצחון נמצא במרחק נגיעה, ושהכול תלוי בהם. וגם אם אף אחד מהגושים לא יגיע ל-61 מנדטים, למרחק של כל אחד מהם מהיעד תהיה משמעות גדולה ביום שאחרי. כך שבסיבוב האחרון הזה, לא בטוח שמי שינחית את המכה החזקה ביותר הוא שיכריע את הקרב. אולי זה יהיה דווקא מי שיצליח להביא יותר מצביעים לקלפי.

לטורים הקודמים בפרויקט של "מה המסר":

"נשק הבחירות" החדש של נתניהו – והפער לעומת העובדות

בלי רטבים בטוסט: המלחמה של הפוליטיקאים על הדור הצעיר

אם נתניהו ימין – למה הוא מפחד להשתמש במילה הזאת?

מה קרה לקמפיין האנטי-ביבי של איזנקוט?