כבר היו סרטים על הוליווד, אבל "ג'יי קלי" הוא אחר

אוי, כמה שאהבתי את "ג'יי קלי". הוא החזיק אותי מרותק כשחקר לעומק דמות שטוחה לכאורה של כוכב קולנוע מזדקן (ג'ורג' קלוני), עשה אותי עצוב כשנגע בהשפעת הקריירה של הגיבור על הבנות שלו, ריגש אותי כשהציג את מערכת היחסים המורכבת עם המנהל/ חבר שלו (אדם סנדלר). וזה קטע, כי סרטו החדש של נואה באומבך ("חיים בין השורות", "סיפור נישואים") כאילו מתעסק בחומרים מוכרים לעייפה. הוא כאילו רק עוד סרט-על-הוליווד. אלא שכמעט כל הסרטים על עיר הסרטים נחלקים לחמש קטגוריות: סאטירה ("השחקן"), פרודיה ("רעם טרופי"), סיפור מוסר אפל ("שדרות סאנסט", "מה קרה לבייבי ג'יין") סיפור אמיתי ("גלויות מהחיים") וסיפור כאילו-אמיתי ("להיות ג'ון מלקוביץ'"). "ג'יי קלי" הוא משהו אחר: ניסיון להבין, באמת להבין, איך זה להיות כוכב קולנוע. לא שחקן מצליח; כוכב.

לריאיון של ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר ל-mako, לחצו כאן

את חוויית הכוכבות מיטיב לנסח המורה למשחק של הגיבור בסצנת פלאשבק שהיא בעיניי המפתח לסרט כולו: להיות כוכב זה להיות לא-עצמך פעמיים, הראשונה בתפקידים שאתה מגלם והשנייה בחיים שאתה מנהל. הוסיפו את הציטוט מאת המשוררת סילביה פלאת' שפותח את הסרט - "להיות עצמך זו אחריות גדולה, קל יותר להיות מישהו אחר או אף אחד" - וקיבלתם את "ג'יי קלי". סרט על גבר שכל כך הרבה זמן לא היה *הוא* שאין לו יותר מושג מי זה הוא, וכל זה קרה לו כי הוא רצה (ממש רצה, כפי שאומר קלי עצמו באותה סצנת מפתח) להיות כוכב. ואז המשאלה שלו התגשמה, ורק כשהוא כבר שוקל פרישה מתחיל קלי להבין שהמחיר היה להפוך לחרא של חבר, חרא של אבא וחרא של בנאדם. זה מה שנהיה ממך כשכל מי שאתה זה כוכב.

אז ג'ורג' קלוני הוא ג'יי קלי, ומפתה להסיק מהדמיון במצלול שהוא מגלם את עצמו. זה מן הסתם נכון, אבל רק במובן הזה שקלוני הוא אכן כוכב קולנוע כמו פעם, כלומר אדם מאוד מאוד מפורסם ולא רק שחקן שמשלמים לו מלא כסף, ואחד שהוא כזה במשך הרבה מאוד שנים. קלי גם חי טוב מאוד עם התהילה, מחירה ופירותיה עד שצץ חבר מהעבר (בילי קורדופ בתפקיד קטן ומצוין) שמזכיר לו שהוא גנב לו את החיים, ממש ככה. וקלי יודע שהוא בעצם הפך לכוכב שהחבר שלו היה אמור להיות, אז מכאן מתחיל מסע בזיכרון ובמצפון שמעמת אותו עם השיט של חייו - והו, כמה שיט הצטבר שם.

קלי חי עם בתו הצעירה (גרייס אדוארדס) שעומדת לעזוב את הבית לטובת לימודים בקולג', והמחשבה שהוא עומד לאבד אותה שולחת אותו למסע פיזי בעקבותיה כשהיא חורשת את אירופה ברכבת עם החבר'ה שלה. זה מציף את היחסים המקולקלים שלו עם אחותה הגדולה (ריילי קיאו הנפלאה תמיד), אבל המסע הוא בראש ובראשונה אתגר לפמליה של קלי, בדגש על היח"צנית (לורה דרן) ועל רון (סנדלר), שממילא תוהה מה הוא יותר בשביל קלי: מנהל או חבר. בהקשר הזה מגיע לבאומבך אקסטרה קרדיט, כי בדיוק כמו שהוא מטפל אחרת לגמרי בהוליווד, ככה הוא לוקח קונבנציה הוליוודית ספציפית - ה"ברומאנס", הרומן בין גברים - ולגמרי הופך אותו על הראש. כי בברומאנס יש לך תמיד שני גברים זרים/ שונים/ שונאים שמתחבבים זה על זה במורד הדרך, ואילו כאן יש לנו שני גברים סופר-קרובים שהדרך עושה להם משהו מאוד מאוד שונה.

תמיד אהבתי את נואה באומבך. את "חיים בין השורות" ואת "סיפור נישואים" האוטוביוגרפיים, את "פרנסס הא" שאשתו גרטה גרוויג הייתה התסריטאית והכוכבת שלו (גרוויק, אגב, מגלמת ב"ג'יי קלי" את אשתו של רון), את "סיפורי מאירוביץ'" שבו ביים לראשונה את סנדלר, את "גרינברג" שבו הוציא מבן סטילר את אחד התפקידים הגדולים בקריירה שלו. המעורבות של באומבך כתסריטאי ב"ברבי" של גרוויג ניתקה אותו כביכול מהקולנוע העצמאי אל העולמות שוברי הקופות, אבל הנה הוא עושה - אומנם בנטפליקס - סרט "גדול", הוליוודי וכאילו רחוק מהסגנון האישי שמזוהה אותו, ועדיין מצליח להעמיד יצירה עמוקה, כנה, נבונה.

במסע של קלי לנבכי הזיכרון משתמש באומבך בטריק של אינגמר ברגמן מ"תותי בר", שוודי אלן גנב ב"הרומן של עם אנני" וב"אבק כוכבים": אנחנו רואים את הגיבור פוסע לתוך זיכרונותיו, כאילו משמש צופה נוסף בפלאשבק. אני חושב שבאומבך לא חושש למחזר את הרעיון הזה בדיוק מהסיבה שהוא לא חושש לעשות "עוד סרט על הוליווד" (או, כאמור, עוד ברומאנס): יש לו משהו חדש להביא לשולחן, וזה ממש בסדר מבחינתו אם כבר אכלנו במסעדה הזאת.

סרטו החדש של באומבך ראוי להיות מוזכר בנשימה אחת עם הכותרים הנהדרים שהעליתי באוב בפתח הביקורת, כמה מהסרטים-על-סרטים הטובים ביותר שנעשו. "ג'יי קלי" מרוויח את זה בזכות הכנות יוצאת הדופן של הבמאי שלו וגם של הכוכב שלו, שבסופו של דבר מציגים לנו עסקה עם השטן שבה אנחנו הצופים מגלמים את הברנש עם הקלשון והקרניים: רציתם כוכבים גדולים מהחיים, גרסה מודרנית של אצולה מורמת מעם? קיבלתם.