כל אחד מאיתנו רוצה לברוח מתישהו מהמציאות. אולי בשביל זה הומצאה הטלוויזיה: במקום לשלוח הודעה לאקס, גשי לנטפליקס ופתחי פרק של "חברים"; במקום להיזכר באהוב שהלך לעולמו, פתח פרק של "צער גידול בנות". אבל מה אפשר לעשות כשהמציאות, בחוצפתה הרבה, מתעקשת להיכנס דרך הסדקים הכי קטנים באשליה שנמלטנו אליה? נדמה שצריך להיות גיבורת-על עוצמתית במיוחד כדי להיזכר ולהתמודד עם העובדה שמחוץ למסך יש גם עולם אמיתי. ושהוא נוטה להיות מבאס ברמות. ובזה בדיוק עסקה הסדרה הכי מדוברת של החודשיים האחרונים, "וונדה-וויז'ן".
"וונדה-וויז'ן" היא הניסיון הטלוויזיוני השלישי מבית היקום הקולנועי של מארוול (קדמו לה "סוכני שילד" וכן סדרות גיבורי העל של נטפליקס ומארוול, בהם "ג'סיקה ג'ונס" ו"דרדוויל"), אך הראשון בשיתוף פעולה מובהק עם דיסני, ומדובר בהצלחה מסחררת לכל הדעות. המבקרים היללו, עיני המעריצים נצצו, והיא באיזשהו שלב הייתה מבוקשת מספיק כדי להקריס את השרתים של שירות הסטרימינג דיסני פלוס. זה הגיוני, כי כמעט כל מה שקורה ביקום של מארוול הופך להצלחה מסחררת, אבל גם מפתיע לטובה, כי "וונדה-וויז'ן" לא הייתה (רוב הזמן) סדרת גיבורי-על סטנדרטית.
היא כן נראתה כמו סיטקום ישן, אבל לא כזה שמספר על עקרת בית נאמנה ובעלה הדביל, אלא על וונדה מקסימוף (הידועה גם בתור "מכשפת השני" עבור יודעי ח"ן) ואהובה, הרובוט ויז'ן. כל פרק היה הומאז' לקומדיה טלוויזיונית מעשור אחר: בפרק הראשון, שמדמה את שנות ה-50, וונדה נדרשת להכין ארוחת ערב חגיגית לחברים מהמשרד של ויז'ן; בשני (שנות השישים), היא כבר מעזה ללבוש מכנסיים ובשלישי, בשנות השבעים, הסדרה מואילה בטובה לעבור משחור-לבן לצבע. העלילה האמיתית, על עולם בדיוני שוונדה בראה לעצמה כמפלט מטראומת מותו של ויז'ן אהובה ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף", מתגלה מבין החריצים והסדקים בעלילת הסיטקום הקלאסי.
לאט ובהדרגה הבנו שלא מדובר בהומאז' קליל לתחילת ימי הטלוויזיה בכיכובם של רובוט ומכשפה, אלא חקר דמות שבוחר לפתח את אחת מדמויות המשנה הכי "מוזנחות" של מארוול, בטח בכל הנוגע לזמן מסך. בתוך כך, "וונדה-וויז'ן" סיפרה גם על האסקפיזם שמארוול עצמם מתמחים בו כבר עשור: זה שמסייע לכל מי שחי חיים בלתי נסבלים לבלות כמה שעות בעולם צבעוני, מצחיק ומבדר הרבה יותר מזה שאנחנו מכירים. אז איך סדרה שנראית כמו ניסוי של טרנטינו בז'אנרים ותולדות הטלוויזיה הופכת למה שפורבס מגדירים בתור הסדרה המדוברת בעולם? ובכן, היא פשוט הייתה טובה מאוד.
ערכי הפקה זה ממש אחלה, ובתקציב של יותר מ-200 מיליון דולר, "וונדה-וויז'ן" הייתה אחת מסדרות הטלוויזיה היקרות בתולדות המדיום - וזה ניכר בכל סצנה שלה. אבל יותר מכל פיצוץ מרונדר היטב, היא הזכירה את מה שמארוול מוכיחה לנו רוב הזמן; סיפור טוב ודמויות מעניינות הם לפעמים כל מה שמבדיל בין שובר קופות שטחי ומהנה לבין יצירה שנשארת עם הצופה גם בסוף הפרק. "וונדה-וויז'ן" הפליאה אמנם בשחזור תקופתי מהמם, אבל בבסיסה, היא סיפרה סיפור מרגש, חכם ולא מאוד גדול. זו הייתה מעשייה על אישה צעירה שלא מודעת למלוא כוחה, שנאלצת להתמודד עם כל מה שאנושי ומבאס - מביקור לא צפוי של קולגה דרך התאהבות וחיזור, גידול ילדים ועד מוות. והמעשייה הזו סופרה עם תצוגות משחק מצוינות, וכתיבה ובימוי שסומכים על כך שהצופה מסוגל וצריך לחשוב על מה שהוא רואה.
אליזבת אולסן קיבלה הזדמנות לככב בתוצר מהסוג שבז'אנר גיבורי העל לא רואים ממנו כמעט בכלל. הסדרה נתנה לה את האפשרות להעמיק בדמות כמו שמעט מאוד יצירות בז'אנר איפשרו, והיא בראה ב"וונדה-ויז'ן" את אחת מגיבורות העל המשכנעות והעגולות ביותר שראינו. זה גם לא היה רק סיפור של טוב מול רע, של גיבורה מול נבל שצוחק צחוק מרושע (אם כי היה בה בהחלט גם מזה), אלא טיפול פסיכולוגי על-טבעי וחוצה ז'אנרים, שלאורך תשעה פרקים הזכיר שהגבול בין קולנוע לטלוויזיה נהיה לא רלוונטי לחלוטין. אולסן בונה דמות סיטקומית במיומנות של מקצוענית, רק כדי לערער אותה לאט-לאט ולחשוף מתחתיה את אחת מגיבורות העל החזקות והמפחידות שראינו - בלי לוותר על אמפתיה - והתפקיד הזה הפך אותה רשמית מ"אחותן של התאומות אולסן" לכוכבת.
זה לא אומר שמי שבא ל"וונדה-וויז'ן" בשביל סדרה מפוצצת באנדרנלין ואקשן לא יקבל את מבוקשו, כן? אבל זה אומר שהוא יקבל את מבוקשו רק אחרי שהפסיכולוגיה של הדמות של וונדה תבוסס סופית. עד אז, תצטרכו לשבת מול קבוצת שחקנים מוכשרים שנהנים עם המדיום ככל שמרשים להם, ומדגדגים אותו במקום שבו שהוא רגיש. לצידה של אולסן מופיע פול בטאני, שאמנם מוצלח בתפקידו, אבל פערי הגיל בינו לבין מושא אהבתו מטרידים במידה מסוימת; טיונה פריס, שחקנית מוכשרת שעד כה התמקצעה בעיקר בסרטי איכות נישתיים ("הסיפור של רחוב ביל", "אנשים לבנים יקרים") וב"וונדה-וויז'ן" מביאה ליקום הקולנועי של מארוול דמות חדשה ומרגשת; והאס הגדול של הסדרה: קתרין האן.
התפקיד של אגנס - השכנה החטטנית של הזוג - שם סופית גם את האן על מפת הכוכבים בזכות ממים בכיכובה, סרטוני הערצה ביוטיוב ושאר ירקות. ועל זה יש לומר: בוקר טוב, אינטרנט, עכשיו באים? האן עובדת כבר יותר מעשרים שנה ונעה במומחיות מתפקידים קומיים מבריקים ("אמהות רעות", "מחלקת גנים ונוף") לדרמטיים ומלאי ניואנסים ("חיים פרטיים" בנטפליקס, "גברת פלטשר" ב-HBO), והתפקיד שלה ב"וונדה-וויז'ן" הוא פסגה חדשה, פשוט משום הפופולריות שהסדרה זוכה לה. האן מאמצת בחדווה קצת יותר מדי נלהבת את כללי המשחק הסיטקומי, מצמידה את הקלפים לחזה בשעה שהיא מעמידה פנים שאין לה בכלל קלפים. וכשתפקידה האמיתי בעלילה מתברר, היא אחראית גם לכמה מהרגעים המרשימים ביותר בסדרה בפרט, וביקום הקולנועי של מארוול בכלל.
המחויבות הזו למוסכמות של היקום הקולנועי של מארוול היא גם מה שחיבל קצת ל"וונדה-ויז'ן". הרי זה מה שסדרה או סרט טובים צריכים להציע: סיפור מסופר היטב בהשתתפותם של שחקנים מוצלחים, וזה מה שקרה לאורך רוב הסדרה, אך לא בכולה. ודווקא כש"וונדה-ויז'ן" עברה מעולם הסיטקומים שוונדה טוותה עבור עצמה אל העולם האמיתי - חלה בה ירידת מתח מסוימת. כבר ראינו כשרות עימותים כאלה בין נבלים וגיבורים בסרטים של מארוול, עם הרבה אפקטים ותכניות מפורטות שמוסברות לצופים כדי שלא ילכו לאיבוד. מה שלא ראינו בכלל עד כה הם סיטקומים קריפיים על התמודדות לקויה עם טראומה, וחבל שבסופו של דבר, זה לא היה הכיוון העיקרי של הסדרה.
"וונדה-וויז'ן" התקיימה רוב הזמן על התפר הזה שבין הנפלא והגנרי, וגם כמעשיית מארוול סטנדרטית היא הייתה מהנה, בסך הכל; היא הציגה את העולם שאחרי "סוף המשחק", הכינה ביעילות את הקרקע להמשך היקום הקולנועי של מארוול ונתנה לקט דנינגס ("מרוששות") הזדמנות להזכיר כמה כיף איתה כשהיא עושה צחוקים. אבל היא גם הזכירה לנו כמה זה נחמד כשסומכים על האינטליגנציה שלנו ועדיין דואגים לבדר אותנו, ונתנה לנו לעשות בעצמנו את הקישורים בין העלילה שעל פני השטח לתהליכים הרגשיים המורכבים שעברו על גיבוריה. זאת הייתה טלוויזיה מצוינת שדיברה על כוחה של טלוויזיה; סיפור טוב על הצורך שלנו בסיפורים. וכל זה לא היה מתאפשר בלי השחקניות הנהדרות שלקחו את הקונספט הקשה לפיצוח של "וונדה-וויז'ן" והפכו אותה לאחד האירועים הטלוויזיוניים המשמחים והשלמים של השנים האחרונות. העובדה שכולם שם גיבורי על היא רק בונוס.