החקלאי שי דרומי זוכה היום על סמך החוק אשר חוקק לאחר המקרה שבעתיו הועמד לדין ואשר חקיקתו הייתה תגובה ישירה למקרה עצמו. בצדק כינתה דעת הקהל את החוק המדובר "חוק דרומי".
לפחות מדברי שניים מהשופטים (השופטת ברקאי שזיכתה והשופט ואגו שתמך בהרשעה בדעת המיעוט) ברור כי אילו היה דרומי נידון על פי החוק שהיה תקף ביום ביצוע המעשה שלו הוא היה מורשע. אלא שהחוק קובע שדין המקל עם הנאשם יחול אף אם חוקק לאחר המעשה.
החוק החדש כלל מספר שינויים משמעותיים מהדין שהיה נהוג לפניו: ראשית, יש בו התייחסות מיוחדת להגנה עצמית בבית המגורים, בית העסק או המשק של המתגונן. שנית, במקום פעולה "סבירה", מסתפק החוק בפעולה שאיננה "בלתי סבירה בעליל". שלישית, נשמטה מהחוק הדרישה שהופיעה בדין הישן של קיום "סכנה מוחשית" לחייו, לגופו או לרכושו של המתגונן.
חובת הנסיגה
בית המשפט המחוזי מפרש שינויים אלה כשוללים אף את "חובת הנסיגה" שהדין הקודם קבע: אדם איננו חייב לסגת מביתו שלו. נראה שבית המשפט נתן לחוק את המשמעות שמנסחיו ביקשו לתת לו.
מנקודת ראות אקדמית, פסק הדין ראוי לציון בזכות השימוש המוצלח שהוא עושה במקורות המשפט העברי, אך הוא מאכזב מעט באופן שבו הוא מטפל בתיאוריה המשפטית והחוץ-משפטית הרלבנטית.
תיאוריות עכשוויות
בית המשפט מצטט לאורך שני עמודים את הפילוסוף ג'והן לוק כבסיס תיאורטי לדיני ההגנה העצמית, ומתעלם כמעט לחלוטין ממאות הפילוסופים ואנשי מדע המדינה שפיתחו תיאוריה ענפה בתחום זה במאות השנים שלאחר לוק.
ניתן היה להלום פסק דין נטול תיאוריה, כזה המתבסס על פסיקה מקומית או משפט השוואתי בלבד. אולם לטעמי מוטב לוותר כליל על דיון תיאורטי המתחיל ונגמר בתיאוריה שנוסחה במאה ה-17, בתקופה שבה לא היה שיטור יעיל וההגנה האפקטיבית היחידה של הפרט הייתה שימוש עצמי בכח, ולמעלה ממאתיים שנה לפני שמקס ובר הגדיר "מדינה" כ"רשות בעלת מונופולין על שימוש לגיטימי באלימות".
ד"ר קרן שפירא-אטינגר היא מומחית למשפט פלילי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן
כתבות נוספות בנושא: