הסירוב של היועמ"שית - והדרישה: מה מבקשים שופטי נתניהו להשיג?

תחילה הייתה זו הצעה של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים לקיים מפגש ישיר עם היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, בנוגע להמשך ניהול משפט נתניהו. היועצת סירבה להתייצב. באמצעות התובעת יהודית תירוש הובהר כי צוות הפרקליטים המנהל את המשפט מורכב מבעלי תפקידים בכירים ומנוסים, המוסמכים לפעול מטעמה, מעדכנים אותה באופן שוטף בנעשה באולם ומעבירים אליה את הערות השופטים.

• למרות התנגדותה: השופטים במשפט נתניהו הורו ליועמ"שית להתייצב לדיון

לגישתה של היועמ"שית, התייצבותה האישית, שעה שהתביעה מיוצגת באמצעות בכירי הפרקליטות, אינה תואמת את סדרי העבודה המקובלים במערכת התביעה. עם זאת, הודגש כי דלתם של היועצת ופרקליט המדינה פתוחה לשיח ישיר בנוגע להסדר אפשרי.

אלא שעתה השתנתה התמונה. לפי החלטתם, השופטים לא הסתפקו בתשובתה והורו לה להתייצב לדיון בעניין המשך ניהול המשפט. זהו מעבר בעל משמעות משפטית ומוסדית עמוקה: מהזמנה שניתן להסתייג ממנה להוראה שיפוטית שמחייבת התייחסות מסוג אחר לחלוטין. השאלה המרכזית אינה עוד מדוע היועצת אינה מעוניינת להגיע, אלא מדוע סברו השופטים שנוכחותה האישית נחוצה עד כדי מתן הוראה מחייבת, ומה ניתן ללמוד מכך על האופן שבו הם רואים את המשך המשפט.

מה עומד מאחורי החלטת השופטים?

להערכתי, אין לראות בהחלטה צעד דיוני שגרתי ואף לא תגובה של עלבון מוסדי לסירובה של היועצת המשפטית לממשלה. סביר יותר שמדובר בהחלטה הנובעת מהצטברותם של קשיים ושאלות שההרכב מבקש לברר עם מי שנושאת באחריות העליונה להמשך ניהול התביעה.

המשפט מתנהל שנים ארוכות. במהלכו התעוררו שאלות הנוגעות להתנהלות החקירות, לתשתית הראייתית ולהחלטות שהתקבלו בשלבים מוקדמים. לכך נוספה עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, אשר עוררה שאלות נוספות באשר לפעולות חקירה, לאישורים שניתנו ולהיקף המידע שהיה בפני הגורמים המוסמכים.

חשובה לא פחות העובדה שההרכב כבר הצביע בעבר, יותר מפעם אחת, על קשיים ראייתיים בהוכחת עבירת השוחד בתיק 4000. אף שאין בהערות אלה משום הכרעה, מדובר באיתות שיפוטי חשוב שהתביעה אינה יכולה להתעלם ממנו.

בנסיבות אלה, ניתן להעריך שהשופטים מבקשים לברר שאלה רחבה יותר: אם מכלול ההתפתחויות במשפט הובא לבחינה עדכנית ומעמיקה בדרג המוסמך לקבל החלטות עקרוניות, ואם המשך ניהול האישומים במתכונתם הנוכחית עדיין מוצדק מבחינה ראייתית וציבורית.

מדוע אין השופטים מסתפקים בפרקליטים?

לדעתי, כאן טמון עיקר משמעותה של ההוראה. אין סיבה להניח שהשופטים מטילים ספק ביושרם או במקצועיותם של נציגי התביעה. אולם, יש הבדל מהותי בין פרקליט המנהל את התיק ומגן על העמדה שהתגבשה לבין בעלת הסמכות העליונה, שבכוחה להורות על בחינה מחודשת של אותה עמדה.

השופטים עשויים לסבור כי לאחר שנים של התדיינות, ולאחר שהשמיעו את הערותיהם, הגיע השלב שבו אין די בהעברת מסרים באמצעות הדרג המייצג. נדרש דיאלוג בלתי אמצעי עם מי שבסמכותה להכריע אם להמשיך בניהול האישומים, לצמצמם או לבחון אפשרויות אחרות לסיום ההליך.

יש גם משמעות לכך שהשופטים הבהירו כי שקלו את המהלך מיוזמתם, עוד בטרם הועלתה בקשת הסנגורים. עובדה זו מחזקת את האפשרות שמדובר ביוזמה שיפוטית עצמאית הנובעת מהתרשמות ההרכב, ולא בהיענות לבקשת ההגנה בלבד.

האם מדובר באיתות על משבר אמון?

לא בהכרח, ומוקדם לקבוע זאת. עם זאת, קשה להתעלם מהמשמעות המצטברת של הדברים. כאשר הרכב שופטים מבקש תחילה לקיים שיח ישיר עם היועצת המשפטית לממשלה, ולאחר שנמסרת תשובה שלילית מוצא לנכון להורות על התייצבותה, אפשר להבין מכך כי בעיניו קיים עניין מהותי שטרם קיבל מענה מספק. ייתכן שהשופטים מבקשים לוודא שהיועצת עצמה מודעת למלוא עוצמתם של הקשיים שהתגלו. ייתכן שהם מבקשים לשמוע ממנה מדוע התביעה ממשיכה לדבוק בעמדתה, למרות ההערות שהושמעו. אפשר גם שהם מבקשים לפתוח פתח לבחינה מחודשת של המשך המשפט, מבלי להכתיב מראש את תוצאתה.

אין פירוש הדבר שהשופטים כבר גיבשו עמדה סופית ביחס לאישומים. אולם, עצם הדרישה למעורבות אישית של היועצת מלמדת, להערכתי, שההרכב מייחס לבירור חשיבות החורגת מהניהול השוטף של הדיונים.

היועצת המשפטית לממשלה נהנית מעצמאות מקצועית רחבה, ובדין כך. שופטים אינם רשאים להורות לתביעה לחזור בה מאישום רק משום שהם סבורים שסיכויי הרשעתו נמוכים. שיקול הדעת המקצועי בעניין זה מסור בראש ובראשונה לתביעה, כפוף לסמכויות בית המשפט להכריע בדין. אולם, עצמאות מקצועית אינה משמיעה פטור ממתן הסברים או מהתייחסות להחלטות שיפוטיות.

משניתנת הוראת התייצבות מחייבת, דרך המלך היא לקיימה או לפעול לביטולה או לעיכוב ביצועה באמצעים המשפטיים המתאימים. נימוק המבוסס על סדרי העבודה הפנימיים של הפרקליטות, גם אם יש בו ממש, אינו יכול כשלעצמו לגבור על הוראה שיפוטית תקפה.

עם זאת, ראוי להזכיר כי חיוב ראש מערכת התביעה להתייצב אישית לשיח מקצועי הוא מהלך חריג ביותר, המעורר גם שאלות בדבר מקור הסמכות והיקפה. ניתן היה לבחון חלופות, ובהן דרישה לעמדה כתובה ומנומקת מטעמה. אלא שייתכן שדווקא נסיבותיו החריגות של המשפט, משכו, אופיין של הסוגיות שהתעוררו והצורך בתשובות ישירות מצד בעלת הסמכות העליונה, הם שהביאו את השופטים למסקנה כי החלופות אינן מספקות עוד.

ומה צפוי לקרות עכשיו?

להערכתי, חרף המתיחות שנוצרה, אין הכרח שההתפתחות תוביל לעימות מוסדי חריף. האפשרות הראשונה, ולטעמי הסבירה מבחינה מוסדית, היא שהיועצת תבחר להתייצב, תוך הבהרה שאין בהתייצבותה משום הסכמה להתערבות שיפוטית בשיקול דעת התביעה. בדרך זו תוכל להציג את עמדתה, להשיב לשאלות ולהבהיר כי כל הערות ההרכב נשקלות בדרג המקצועי הבכיר ביותר.

אפשרות שנייה היא שהיועצת תבקש מבית המשפט לשקול מחדש את הוראתו, תציע חלופה להתייצבות אישית או תנקוט הליך השגה מתאים ככל שהדין מאפשר זאת. דרך זו תעמיד במוקד הדיון את שאלת הסמכות ולא את עצם הסירוב.

האפשרות השלישית היא שהמפגש יתקיים ויביא לבחינה מחודשת של היקף האישומים, ובמיוחד של אישום השוחד בתיק 4000. אין הכרח שהתוצאה תהיה חזרה מאישום או הסדר טיעון. ייתכן בהחלט שהתביעה תוסיף לדבוק בעמדתה, אך תידרש להציג ביתר פירוט את השיקולים העומדים בבסיסה.

דווקא האפשרות האחרונה עשויה להיות בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית ניכרת. גם החלטה שלא לשנות דבר מקבלת משמעות אחרת כאשר ברור שהתקבלה לאחר בחינה מחודשת ומעמיקה של הנתונים והקשיים שהתגלו במהלך המשפט.

סוף דבר

הוראת ההתייצבות, ככל שניתנה במתכונת שעליה דווח, אינה מלמדת בהכרח שהשופטים איבדו את אמונם בתביעה, ובוודאי שאינה מבשרת על תוצאת המשפט. אולם, יש בה כדי להעיד שההרכב אינו מסתפק עוד בדיאלוג המתנהל באמצעות נציגי הפרקליטות, ומבקש לערב ישירות את הדרג הנושא באחריות העליונה להחלטות הנוגעות להמשך ההליך.

בעיניי, זהו עיקרו של המהלך. השופטים אינם מבקשים בהכרח להחליף את שיקול דעתה של היועצת, אלא להביא לכך שהיא עצמה תעמיד אותו לבחינה ישירה, אל מול הקשיים והתהיות שהתגבשו במהלך שנות המשפט. בסופו של דבר, המבחן אינו בשאלה אם היועצת תאמץ את השקפת השופטים, אלא אם יתקיים בירור ענייני, כן וממצה של האפשרויות העומדות בפני התביעה.

• זימון היועמ"שית? מה באמת עומד על הפרק במשפט נתניהו

בית המשפט אינו מנהל את התביעה, אך גם התביעה אינה מתנהלת בחלל ריק, המנותק מהתרשמותו של בית המשפט. עצמאותה המקצועית של התביעה וחובתה לתת דין וחשבון אינן עקרונות סותרים. הן משלימות זו את זו. המבחן האמיתי של מערכת משפט בוגרת אינו בהכרעה מי מן הרשויות גברה על חברתה, אלא ביכולתן לקיים דיאלוג מקצועי, גם כאשר הוא קשה, נוקב ובלתי נוח, מתוך מחויבות משותפת לעשיית משפט צדק.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים