“יורים ומדברים”: המצב הזמני הקבוע של המזרח התיכון החדש

אנחנו כמעט חודש מאז חתימת מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן. בימים הראשונים שלאחר החתימה נדמה היה כי התחרות המרכזית בתקשורת הייתה מי יצייר את התמונה הקודרת ביותר. איראן, כך הסבירו רבים, עשתה לאמריקנים "שחמט": היא שרדה חודשים של מלחמה, שמרה על המשטר, הפכה את השליטה במצר הורמוז לנשק אסטרטגי חדש, קיבלה הבטחות לכספים ולהקלות, ולא נדרשה לפרק את תוכנית הגרעין, לוותר על מערך הטילים או להיפרד ממערך השלוחים שלה.

• זה לא טראמפ ונתניהו. זה הרבה יותר עמוק מזה | איל ציר כהן, פרשנות

הביקורת על המזכר הייתה בחלקה מוצדקת. הבעיה לא הייתה בעצם הביקורת, אלא בנחרצות שבה בתוך שעות הפך הסכם ביניים לפסק דין היסטורי: איראן ניצחה, ארצות הברית התקפלה והמערכה הסתיימה. אבל במזרח התיכון כדאי לעיתים להמתין מעט לפני שמכריזים על מנצחים ומפסידים, וחודש אחר כך התמונה כבר מורכבת הרבה יותר.

מה שאנחנו רואים היום הוא לא שלום, לא הפסקת אש במובנה הקלאסי וגם לא חזרה למלחמה הכוללת. אנחנו נכנסים לדפוס חדש של עימות, שאפשר להגדירו כ"יורים ומדברים": משא ומתן מתנהל במקביל להפעלת כוח, והפעלת הכוח עצמה הופכת לכלי בתוך המשא ומתן. הטעות היא לחשוב שמזכר ההבנות היה נקודת הסיום של המלחמה. ייתכן שהוא היה רק המעבר מן מלחמה הגדולה למלחמה המתמשכת.

ובתוך המציאות הזאת מתחולל שינוי מעניין וחשוב עוד יותר. המלחמה הא-סימטרית, שבמשך עשרות שנים שיחקה כמעט תמיד לטובתה של איראן, מתחילה להתהפך על ראשה. עד היום השתמשה איראן בא-סימטריה כדי לכפות על יריביה לשלם מחיר כבד על פעולות זולות יחסית. היא בנתה שלוחים, הפעילה טילים ורחפנים, השתמשה בכלי שיט קטנים, איימה על נתיבי סחר והכריחה את יריביה להחזיק מערכי הגנה יקרים מול איום זול, מבוזר וקשה לאיתור.

עכשיו, במצר הורמוז, אותה שיטה עצמה מתחילה לעבוד נגדה. כדי להחזיק במנוף שהשיגה, איראן נדרשת לנוכחות מתמשכת בשטח, ונוכחות כזאת גם חושפת אותה לפגיעה. הפרדוקס הזה עומד במרכז השלב החדש של המערכה. במקביל, נדמה כי דווקא איראן מתחילה ליפול קורבן לאותה תסמונת של ביטחון עצמי מופרז ויהירות אסטרטגית, שממנה סבלו המערב, ואנחנו בכלל זה, לא פעם בשנים האחרונות.

אז על מה בעצם המלחמה?

אם למישהו עוד היה ספק, היום הדברים ברורים הרבה יותר. מזכר ההבנות לא פירק את תוכנית הגרעין האיראנית ולא נועד לעשות זאת. הסוגיות הקשות באמת, ובראשן גורל החומר המועשר, עתיד מתקני הגרעין ומנגנון הפיקוח, נדחו למשא ומתן שאמור כנראה להתנהל בהמשך. במובן הזה, המזכר עסק בראש ובראשונה בצורך לפתוח מחדש את מצר הורמוז ולייצב את המערכת האזורית והכלכלית. ואלה אינן מטרות שוליות.

מדובר באינטרס כלכלי עולמי מהמעלה הראשונה, בעקרון, חופש השיט שהוא אחד מעקרונות היסוד של הסדר הבין-לאומי, בביטחון האנרגיה והמזון של עשרות מדינות, ובצורך לאפשר לשווקים להתייצב, למדינות לחדש מלאים שנשחקו במהלך חודשי המשבר ולכלכלה העולמית להימנע מזעזוע מתמשך. לכך מצטרפים, כמובן, גם השיקולים הפוליטיים הפנימיים של הנשיא טראמפ לקראת בחירות האמצע.

אבל דווקא כאן נמצא השינוי הגדול. המלחמה עם איראן כבר מזמן איננה רק מלחמה על מספר הצנטריפוגות או על כמות האורניום המועשר. היא הפכה למאבק על השליטה האזורית ועל כללי המשחק במזרח התיכון. ברגע שאיראן הפכה את מצר הורמוז לכלי כפייה אסטרטגי, הסוגיה הפסיקה להיות איראנית בלבד. היא הפכה לשאלה של מעמד אמריקני, חופש השיט, ביטחון אנרגטי, יציבות כלכלית והמאבק הבין-מעצמתי על הסדר העולמי. המשמעויות עבור ארצות הברית עלו בסדרי גודל, וכך גם הסיכונים.

הביקורת על מזכר ההבנות הייתה במידה רבה מובנת. היה בו פער גדול בין הציפיות שנבנו במהלך המלחמה לבין התוצאה המיידית. אחרי חודשים של לחימה, היו מי שציפו לכניעה איראנית, לפירוק תוכנית הגרעין, לחיסול איום הטילים ולסיום מערך השלוחים. כל זה לא קרה.

נוצר הרושם שאיראן הצליחה להחליף נשק אסטרטגי אחד באחר. אם הפצצה הגרעינית נותרה, לפי שעה, מחוץ להישג ידה, הרי שמצר הורמוז הפך בעיניה למעין נשק אסטרטגי חלופי, שבאמצעותו היא יכולה לאיים על הכלכלה העולמית, להעלות את מחיר הנפט, להפעיל לחץ על מדינות המפרץ ועל המערב ולגבות מחיר תמורת החזרת השקט. זו הייתה נקודת המוצא של רבות מהתחזיות הקודרות, אלא שלמי שהמתין מעט בסבלנות מתחילה להתגלות תמונה מורכבת יותר.

יש הבדל גדול בין ניצחון לבין אנחת רווחה. המשטר האיראני שרד את השלב הראשון של המלחמה, אבל הישרדות אינה שקולה להתאוששות, ובוודאי שאינה שקולה לניצחון. נדמה כי אחת הטעויות האיראניות הגדולות הייתה שהמשטר התחיל להתנהג כאילו עצם העובדה שלא קרס היא הוכחה לכך שניצח. וזה הבדל קריטי.

להפוך בעיה אסטרטגית לבעיה טקטית

בשבועות האחרונים השקיע פיקוד המרכז של ארצות הברית, בהובלת אדמירל בראד קופר, מאמץ בשינוי משוואת הורמוז. המטרה, כפי שניתן להבין מהתפתחות האירועים, הייתה להפוך בעיה שנתפסה כאסטרטגית וכמעט בלתי פתירה לבעיה צבאית וטקטית שניתן לנהל באמצעות כוח מוגבל יחסית.

תקופת ההפוגה אפשרה לאיראנים לחזור ולבסס את אחיזתם במרחב. לשם כך הם נדרשו להפעיל מכ"מים, תצפיות, כלי שיט, כוחות סיור, מערכי התערבות, תשתיות לוגיסטיות ומפקדות קדמיות. כל שליטה צבאית מחייבת נוכחות, וכל נוכחות מייצרת חתימה. במילים אחרות, כדי לשלוט במצר היה על האיראנים להוציא בהדרגה את הראש מתוך השריון.

אין צורך להניח שכל פרט במהלך הזה תוכנן מראש כדי להבין את התוצאה. ההפוגה יצרה הזדמנות מודיעינית ומבצעית: יכולות שהיו מוסתרות נחשפו, מערכים נפרסו ומטרות נבנו. האיראנים קיבלו תחושת ביטחון, החלו להוציא כוחות קדימה ולבסס אחיזה, ובכך יצרו בהדרגה תמונת מטרות רחבה הרבה יותר. בזמן הזה תנועת האוניות חזרה בהדרגה, מחירי הנפט ירדו מהשיאים והשוק החל להתייצב. המשא ומתן על תוכנית הגרעין אומנם התמהמה, אבל המאבק על יצירת מציאות חדשה במפרץ כבר החל.

הטעות האיראנית

כאן נכנסה לתמונה היהירות. האיראנים, ובמיוחד הגורמים הקיצוניים במערכת, החלו להתנהג כמי שסבורים שהמלחמה כבר הסתיימה ושמעמדם החדש הובטח. בכירים יצאו מהמחבוא, השיח הפך מתריס יותר והמסרים סביב הלווייתו של חמנאאי שידרו תחושת ניצחון, עמידה והתרסה.

במקביל נמשך הניסיון האיראני לקבע שליטה על נתיבי השיט, והיה ברור כי במוקדם או במאוחר תנסה טהראן להדק שוב את רצועת החנק סביב המצר. מבחינתה, השליטה במצר הפכה לנכס שאסור היה לאבד: לא רק מנוף מבצעי, אלא גם ההוכחה הפוליטית לכך שהמשטר שרד את המלחמה והצליח לכפות על המערב מציאות חדשה.

אלא שבינתיים העולם השתנה. איראן גילתה שהניסיון לבסס שליטה קבועה במצר מחייב אותה להחזיק בחוץ נכסים צבאיים שאפשר לפגוע בהם, וכאשר שוב הותקפו כלי שיט, התגובה האמריקנית הייתה מהירה ורחבה. העימות חזר כמעט מיד למישור הצבאי וארצות הברית תקפה מעל 300 מטרות צבאיות משמעותיות. התגובה האיראנית הייתה רפה. זהו בדיוק המלכוד החדש.

כשהא-סימטריה מתהפכת

במשך עשרות שנים הייתה איראן אלופת המלחמה הא-סימטרית. היא הכריחה את יריביה להשקיע מיליארדים כדי להתמודד עם מערכות זולות, מבוזרות וקשות לאיתור. היא פעלה באמצעות שלוחים, מיליציות, טילים, רחפנים וכלי שיט קטנים, ובנתה משוואה שבה לה היה זול לפגוע ולמערב היה יקר להגן.

במפרץ מתחילה להיווצר משוואה הפוכה. אמריקנים, בשלב זה, יכולים לעקוב אחר המערכים שנפרסו, לסמן ולפגוע בהם במכות דחוסות וממוקדות, בלי להידרש בהכרח לפתיחת מלחמה כוללת מחדש. האיראנים משקיעים זמן, כסף, כוח אדם ואמצעים בבנייה מחודשת, ואילו האמריקנים יכולים, בתוך שעות, להחזיר חלק משמעותי מהמאמץ הזה לאחור.

זו דילמה קשה לטהראן. האם להגיב בהסלמה כוללת ולהסתכן בחידוש מלחמה שאינה רוצה בה? האם לספוג? האם לבנות מחדש, בידיעה שגם ההתארגנות הבאה תהיה חשופה? והאם להפעיל מחדש את הנשק האסטרטגי של הורמוז ולגלות שבכל פעם שהיא מפעילה אותו היא חושפת עוד יכולות לפגיעה?

איראן רצתה להפוך את המצר לכלי שיכפה על העולם את רצונה, אבל היא עלולה לגלות שבכל פעם שהיא מנסה להפעיל את הכלי היא חושפת את עצמה לעוד מכה, ובכל פעם שהיא נמנעת מלהפעיל אותו היא מאבדת מעט מערכו. זהו המלכוד החדש שלה

זהו הפרדוקס החדש. איראן הפכה את הורמוז לנשק אסטרטגי, אבל כדי להחזיק בנשק הזה היא נאלצת לחשוף את עצמה. בכך, המלחמה הא-סימטרית שהייתה במשך שנים מקור כוחה מתחילה להפוך למקור חולשתה. לראשונה, דווקא הרצון האיראני לבסס את יתרונה הא-סימטרי עשוי להפוך את איראן לצד שנשחק מהר יותר.

הורמוז כבר לא יהיה אותו צוואר בקבוק

במקביל מתרחש תהליך עמוק יותר: מדינות המפרץ הבינו את הלקח. בחודשים האחרונים הואץ העיסוק בחלופות למצר הורמוז, ובהן הרחבת צינורות קיימים, בניית תשתיות חדשות, מסילות רכבת ונתיבי סחר יבשתיים. גם יוזמות רחבות יותר, ובהן מסדרונות אזוריים דוגמת IMEC, מקבלות פתאום משמעות אסטרטגית חדשה.

הפתרונות האלה לא ייבנו מחר בבוקר, וחלקם דורשים שנים והשקעות עתק, אבל ההחלטה האסטרטגית כבר התקבלה בתודעה: אסור לאפשר שוב למדינה אחת להחזיק את כלכלת המפרץ ואת הכלכלה העולמית כבנות ערובה של צוואר בקבוק אחד.

עבור ישראל זו עשויה להיות גם הזדמנות. ככל שנתיבי הסחר, האנרגיה והתשתיות יעברו יותר ויותר ביבשה, ישראל יכולה להפוך לחלק משמעותי ממערכת המעבר בין המפרץ, הים התיכון ואירופה. איראן אולי הוכיחה את עוצמתו של נשק הורמוז, אבל בכך היא גם האיצה את התהליך שיפחית לאורך זמן את ערכו. זו עוד אחת מהתוצאות הבלתי צפויות של המלחמה: איראן השתמשה במצר כדי להוכיח עד כמה העולם תלוי בו, ובכך שכנעה חלק גדול מהעולם עד כמה דחוף להשתחרר מן התלות הזאת.

גם הכסף עדיין לא הגיע

איראן מגלה בינתיים דבר נוסף: הבטחות כלכליות אינן שקולות לכסף בקופה. הכספים אינם משתחררים במהירות שציפתה לה, והיכולת האמריקנית להחזיר לחץ כלכלי נותרה משמעותית. צעדי לחץ יכולים לחזור במהירות, הסנקציות יכולות לשוב וטבעת החנק על המסחר האיראני יכולה להתהדק מחדש.

ההקלה הכלכלית איננה מתנה בלתי הפיכה אלא כלי שניתן לפתוח ולסגור בהתאם להתנהגות האיראנית, וזה מעמיד את טהראן בפני דילמה נוספת: האם להסתכן שוב במצור מלא על המצר? האם להחזיר את העולם לאותה נקודה שבה ארצות הברית תוכל להצדיק מחדש פעולה רחבה יותר? והאם להסתכן באובדן נוסף של תשתיות, יכולות ונכסים?

גם בתחום הגרעין מרחב הפעולה האיראני מוגבל יותר מכפי שנדמה. האתרים נמצאים תחת מעקב מתמיד, וכל פעילות חריגה עלולה להחזיר את ישראל או את ארצות הברית לפעולה. המחשבה על "ספרינט לגרעין", כאילו איראן יכולה פשוט להחליט בבוקר ולרוץ ללא הפרעה לעבר נשק גרעיני, אינה פשוטה במציאות של אחרי חודשים של מלחמה. אבל המשחק הזה עדיין נמצא במחצית הראשונה.

עכשיו נדרשת סבלנות אסטרטגית

במזרח התיכון יש נטייה למדוד הצלחה לפי עוצמת הפיצוץ. זו טעות. מדינות אינן תמיד נופלות תחת מטחי טילים. לעיתים הן נשחקות בשקט, נשברות מבפנים ומאבדות בהדרגה את היכולת הכלכלית, הצבאית והחברתית להחזיק את עצמן.

לאיראן יש עוד הרבה מאוד עם מה להתמודד. אחרי שתהלוכות ההלוויה יסתיימו וההמונים יחזרו לבתיהם, ההנהגה תישאר עם הכלכלה הקשה, התשתיות שנפגעו, הציבור המתוסכל, המיעוטים הממורמרים, הצבא שנשחק והבידוד המדיני. יש הבדל בין תמונות של המונים ברחובות לבין יציבות של מדינה, בין הפגנת כוח לבין כוח, ובין הישרדות של משטר לבין יכולתו לשקם את המדינה שהוא מנהל.

גם מתקפת החיוכים והדיפלומטיה של מדינות המפרץ כלפי איראן אינה צריכה לבלבל איש. אלה מדינות שמכירות היטב את כללי המשחק של האזור. הן יחייכו כשהדבר משרת אותן, ישמרו ערוצים פתוחים וימתינו בסבלנות להזדמנות להחזיר לאיראן. ובמזרח התיכון, יושבי המדבר יודעים להמתין. הם גם יודעים להגיש נקמה כמנה קרה.

אסור לשכוח את הגרעין

בתוך כל זה אסור לישראל להוריד את העיניים מהכדור. מצר הורמוז חשוב, חופש השיט חשוב והיציבות הכלכלית העולמית חשובה, אבל הסוגיה המרכזית מבחינת ישראל נשארה תוכנית הגרעין האיראנית. הורמוז היה המשבר המיידי. הגרעין הוא הבעיה האסטרטגית. אסור שהצלחה בניהול הראשון תאפשר לאיראן לברוח מהשני, וזה הסיכון הגדול עכשיו. איראן תנסה להמיר שקט במפרץ בזמן, והזמן הזה הוא בדיוק הנכס שאסור לתת לה בתחום הגרעין.

אסור לאפשר מצב שבו איראן נותנת לעולם שקט יחסי בהורמוז ובתמורה מקבלת חודשים ושנים של משא ומתן, הקלות, כסף והזדמנות לשקם יכולות. כל משא ומתן אמיתי חייב להתחיל בשאלות הקשות: מה גורלו של החומר המועשר? היכן הוא נמצא? האם הוא יוצא מאיראן? מה מתרחש באתרים שלא נבדקו? והאם הפקחים מקבלים גישה מלאה, מיידית ובלתי מוגבלת לכל אתר חשוד, ובראש ובראשונה להר המכוש?

דווקא עכשיו צריך לבחון את רצינותה של איראן באמצעות מעשים ולא באמצעות ניסוחים. אם היא אכן מבקשת מסלול חדש, היא צריכה להוכיח זאת במקום שבו הדבר כואב באמת, בוויתור על התשתית שמאפשרת לה לשמר אופציה לנשק גרעיני. אסור לאפשר לה לגרור את המשא ומתן חודשים ושנים, להרוויח כסף וזמן, לשקם יכולות ולחזור בסוף לאותה נקודה.

הלקח החשוב ביותר הוא שמזכר ביניים איננו תחליף להסדר אסטרטגי. שקט במצר אינו פירוק תוכנית גרעין, ירידה במחיר הנפט אינה פתרון לאיום האיראני, והפסקת אש איננה סוף המלחמה.

"יורים ומדברים"

אחרי כמעט ארבעה חודשים של לחימה משמעותית ושל הישגים רבים, נוצר במזרח התיכון מצב חדש. איראן עדיין מסוכנת, עדיין רדיקלית ועדיין מחזיקה ביכולות א-סימטריות משמעותיות, אבל היא גם פגועה, לחוצה ומוגבלת הרבה יותר מכפי שהייתה לפני המלחמה. כעת, בכל פעם שהיא מנסה להסלים "בקטן", היא מסתכנת באובדן נוסף של היכולות שבנתה.

האחיזה במצר הורמוז, שנראתה לפני חודש כמו שלל אסטרטגי אדיר, מתחילה להתגלות כנכס שקשה ויקר מאוד להחזיק בו. מיליארדי הדולרים שעליהם דובר עדיין אינם זורמים במהירות לקופתה, ארצות הברית נותרה באזור, מפעילה כוח ומבהירה כי היא מוכנה להחזיר את הלחץ, ובמקביל עיני ישראל והעולם עדיין נשואות אל תוכנית הגרעין. איראן רצתה להפוך את המצר לכלי שיכפה על העולם את רצונה, אבל היא עלולה לגלות שבכל פעם שהיא מנסה להפעיל את הכלי היא חושפת את עצמה לעוד מכה, ובכל פעם שהיא נמנעת מלהפעיל אותו היא מאבדת מעט מערכו. זהו המלכוד החדש שלה.

זו אינה תמונת ניצחון, אבל גם לא תמונת כניעה. זהו המזרח התיכון החדש: מקום שבו יורים ומדברים, תוקפים ונושאים ונותנים, מפסיקים ומחדשים. מצב זמני שהופך, כמעט תמיד, לקבוע, ובו כל צד מנסה לשפר את מצבו בין סבב לסבב. אלא שלראשונה אחרי שנים, ייתכן שהזמן אינו בהכרח עובד לטובת איראן.

ובתוך המציאות הזאת איראן נותרת כלואה בתוך הסתירה הגדולה ביותר שלה. כדי להשתקם היא זקוקה לפשרה, לפתיחות ולשקט, אבל המשטר שמנהל אותה נשען על רדיקליות, עימות ואידאולוגיה שאינה מאפשרת לו באמת להתפשר. בסופו של דבר, ייתכן שזו תהיה נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו: לא הטיל האחרון שייפול עליו ולא התקיפה הבאה, אלא חוסר היכולת שלו להשתנות.

>>> איל ציר כהן הוא לשעבר ראש אגף "תבל" במוסד