זה לא טראמפ ונתניהו. זה הרבה יותר עמוק מזה

קשה לומר משהו חיובי על מזכר ההבנות שנחתם עם איראן. אין בו פירוק של תוכנית הגרעין, אין בו כניעה איראנית, ואין בו בשורה שתאפשר, למי שראה במערכה האחרונה הזדמנות חד-פעמית לשנות מן היסוד את המציאות האסטרטגית במזרח התיכון, לחוש סיפוק. במובן הזה, תחושת האכזבה המלווה את הדיון הציבורי בישראל מובנת לחלוטין.

אלא שהדיון הציבורי סביב מזכר ההבנות סובל מבעיה נוספת. הוא מתנהל לעיתים קרובות כאילו מדובר בעיקר בעימות אישי או פוליטי בין ירושלים לוושינגטון, בין נתניהו לטראמפ, או בין ממשלות בעלות העדפות שונות גרידא. זו קריאה לא מספיק מעמיקה של המצב.

המחלוקת הנוכחית איננה נובעת בראש ובראשונה מיחסים אישיים, מגחמה פוליטית או משינוי פתאומי בעמדתה של ארצות הברית כלפי ישראל. היא נובעת מפער עמוק יותר, כזה שמלווה את היחסים בין מדינות קטנות למעצמות גדולות לאורך ההיסטוריה.

ישראל וארצות הברית מסתכלות על אותה מציאות, רואות במידה רבה את אותם איומים, אך מפרשות אותם דרך שתי עדשות אסטרטגיות שונות לחלוטין. ישראל מסתכלת על המזרח התיכון מתוך המזרח התיכון. ארצות הברית מסתכלת עליו מתוך מערכת עולמית רחבה בהרבה.

כדי להבין את מזכר ההבנות, צריך להבין קודם את הפער הזה. כדאי אולי להתחיל בשאלה אחרת: האם האכזבה נובעת מתוכנו של ההסכם, או מהפער בין מה שקיווינו שיקרה לבין מה שהיה סביר שיקרה מלכתחילה?

בחודשים האחרונים הלכה והתגבשה בישראל ציפייה רחבה שלפיה הלחץ הצבאי, הכלכלי והמדיני על איראן יוביל לשורה של תוצאות דרמטיות. היו שקיוו לקריסת המשטר, אחרים ציפו למרד עממי או להפיכה פנימית, ורבים האמינו כי בסופו של התהליך תיאלץ איראן לקבל תנאי כניעה מדיניים שיביאו לפירוק מוחלט של תוכנית הגרעין שלה. ככל שהמערכה התקדמה, האפשרויות הללו חדלו להיות בעיני חלק מהציבור תרחישים אפשריים בלבד והפכו כמעט לתוצאה צפויה.

זו בדיוק הסיבה לכך שהתגובה למזכר ההבנות כה חריפה. לא משום שהוא עמום במיוחד, אלא משום שהוא רחוק מאוד מן התמונה שרבים בנו לעצמם לגבי האופן שבו אמורה הייתה המערכה להסתיים. בעוד שבישראל עסקו בשאלה כיצד ניתן להביא את איראן לנקודת שבירה חדשה, בוושינגטון החלו לעסוק יותר ויותר בשאלה כיצד מסיימים את המשבר מבלי לייצר משבר גדול ממנו.

מבחינת ההנהגה האמריקנית, הסוגיה האיראנית מעולם לא עמדה לבדה. היא הייתה כרוכה ביציבות שוק האנרגיה, בחופש השיט במפרץ, במחירי המזון, במצב הכלכלה העולמית, במערכת היחסים עם מדינות המפרץ ובשורה ארוכה של אינטרסים גלובליים נוספים. ככל שהמשבר התמשך, כך הלכה וגברה התחושה בוושינגטון כי גם אם הלחץ על איראן מייצר הישגים חשובים, הוא מתחיל במקביל לייצר סיכונים שהולכים וגדלים.

מכאן נובע גם אחד ממוקדי אי-ההבנה המרכזיים בדיון הציבורי בישראל. רבים מנתחים את מזכר ההבנות כאילו מדובר בראש ובראשונה בהסכם גרעין. בפועל, מדובר בעיקר בהסכם שנועד לייצב מערכת בין-לאומית שהחלה להיכנס לסחרור.

פרדוקס הניצחון: כשקריסת האויב הופכת לאיום

אחת הסיבות לכך שרבים בישראל התאכזבו מן המערכה היא הפער בין היכולות הצבאיות שלנו שנחשפו במהלכה לבין האופן שבו נעשה בהן שימוש. היו מי שסברו כי אם כבר התקבלה ההחלטה להפעיל כוח צבאי חסר תקדים, נכון היה להרחיב את הפגיעה הרבה מעבר לתוכנית הגרעין ולנכסים הצבאיים, ולכוון גם אל מוקדי הכוח הכלכליים והתשתיתיים שעליהם נשען המשטר האיראני.

מנקודת מבט זו, דווקא פגיעה ממושכת במגזר האנרגיה, בתשתיות המדינה ובמקורות ההכנסה המרכזיים של המשטר הייתה עשויה לערער את יכולתו להשתקם, להעמיק את הקרע בינו לבין הציבור ולהאיץ תהליכים של שינוי פנימי. ייתכן שזו הייתה הדרך היחידה להפוך הישג צבאי מרשים לשינוי אסטרטגי עמוק ומתמשך. אלא שהשאלה איננה רק מה ניתן היה לעשות, אלא גם מה המחיר שוושינגטון הייתה מוכנה לשלם עבורו.

גם כאן התגלתה אחת מנקודות המתח המרכזיות בין התפיסה הישראלית לבין זו האמריקנית. הניסיון המצטבר של העשורים האחרונים לימד את וושינגטון שלא כל קריסה של אויב היא בהכרח ניצחון. עיראק, לוב ואפגניסטן המחישו כיצד התמוטטות שלטונית עלולה להפוך במהירות למשבר אזורי רחב היקף, כזה שמחייב שנים ארוכות של מעורבות חיצונית, השקעת משאבים וניהול מתמשך של חוסר יציבות.

במובן הזה, החשש האמריקני איננו רק מפני יכולת ההיזק של איראן, אלא גם מפני תוצאותיה האפשריות של חולשתה.

זהו אולי אחד הפרדוקסים הגדולים של המלחמות המודרניות. המערב מבקש להכריע אויבים שאינם מציבים לעצמם כמעט שום מגבלה מוסרית, משפטית או הומניטרית, ובו בזמן מטיל על עצמו מגבלות מחמירות יותר ויותר. לעיתים נדמה שהמגבלות הללו מקשות על השגת הכרעה. מנגד, הניסיון ההיסטורי מלמד שהסרתן עלולה ליצור כאוס שמחירו האסטרטגי גבוה מן התועלת שבניצחון עצמו.

כדי להבין עד הסוף את ההיגיון הזה, צריך להסתכל הרבה מעבר לאיראן.

חלק גדול מן הדיון בישראל מניח שהסוגיה האיראנית נמצאת במרכז החשיבה האסטרטגית האמריקנית. אלא שמנקודת מבטה של ארצות הברית, איראן היא רק חלק מתמונה רחבה הרבה יותר.

היסטוריונים נוטים להתמקד ברגעי השיא של עלייתן ונפילתן של אימפריות, אך במקרים רבים השחיקה מתחילה הרבה לפני רגע הקריסה. היא מתחילה כאשר מעצמה מצליחה לפתור עוד משבר מקומי ועוד משבר, אך מתקשה לזהות שהאתגר האמיתי מתפתח במקום אחר.

כך קרה לבריטניה בראשית המאה העשרים. היא לא התמוטטה משום שנכשלה בסכסוך אחד או משום שהפסידה בקרב בודד. ברוב הזירות היא דווקא הצליחה. היא שמרה על נתיבי הסחר, הגנה על האינטרסים שלה וניהלה אימפריה עצומה. אך בעוד לונדון עסקה בניהול המשברים של ההווה, מוקדי הכוח של העתיד עברו בהדרגה אל הכלכלה האמריקנית ואל התיעוש הגרמני.

אפילו הניסיון האמריקני עצמו הותיר צלקת עמוקה. המלחמות בעיראק ובאפגניסטן הסתיימו ללא איום קיומי על ארצות הברית, אך הן המחישו עד כמה קל להיכנס למערכה ועד כמה קשה לצאת ממנה. עשרות שנים של השקעת משאבים, תשומת לב לאומית ומעורבות פוליטית הותירו חותם עמוק על החשיבה האסטרטגית בוושינגטון. מנקודת מבט זו, השאלה היא מהו המחיר ארוך הטווח של הניצחון, ומה יידרש כדי לנהל את המציאות שתיווצר אחריו. זהו בדיוק הפחד שמלווה כיום חלק גדל והולך ממקבלי ההחלטות בארצות הברית, שהעיסוק הבלתי פוסק באיראן ובמזרח התיכון יהפוך להסחת דעת אסטרטגית.

ארה"ב עדיין מצולקת מהמזרח התיכון

מבחינת ישראל, איראן היא איום אסטרטגי מן המעלה הראשונה. אך מבחינת ארצות הברית, גם אם איראן מסוכנת, היא איננה האתגר שיקבע את מאזן הכוחות של המאה ה-21. האתגרים האסטרטגיים הללו נמצאים במקום אחר: בתחרות עם סין, במרוץ לבינה מלאכותית, במחשוב קוונטי, באנרגיה, בשרשראות אספקה ובטכנולוגיות שיקבעו את מבנה הכוח העולמי בעשורים הבאים.

כאן בדיוק מתחיל הפער בין ירושלים לוושינגטון.

מבחינת ישראל, השאלה המרכזית היא אם נוצרה הזדמנות היסטורית להפיל את המשטר האיראני, או לכל הפחות לקרב באופן אמיתי את נפילתו. מבחינת ארצות הברית, השאלה היא מה המחיר של מיצוי ההזדמנות הזאת.

לכן, גם כאשר הופעל לחץ צבאי חסר תקדים על איראן, האמריקנים הציבו לעצמם גבולות ברורים. הם לא היו מוכנים להיגרר למצב שבו הדרך להפלתו תוביל להרס נרחב של המדינה עצמה, לקריסה של מוסדותיה או למעורבות אמריקנית ממושכת בשיקום תוצאות המלחמה. מנקודת מבט ישראלית, המגבלות הללו צמצמו את הפוטנציאל של המערכה. מנקודת מבט אמריקנית, הן היו חלק בלתי נפרד ממנה.

החשיבות של לבנון לארה"ב

לבנון היא מקרה שונה לחלוטין. בעוד שבאיראן הוויכוח נסוב על השאלה כיצד להתמודד עם המשטר עצמו ומה המחיר הראוי לשלם כדי להביא לשינוי פוליטי עמוק, בלבנון היעד האמריקני שונה בתכלית. מבחינת וושינגטון, חיזבאללה הוא הבעיה. המדינה הלבנונית היא חלק מן הפתרון. מנקודת המבט הישראלית, חולשתו של חיזבאללה והיחלשותו של הציר האיראני בלבנון יצרו הזדמנות נדירה לשינוי עמוק במערכת הפוליטית הלבנונית. יש בישראל מי שסבורים כי רק זעזוע של הסדר הקיים יאפשר ללבנון להשתחרר בהדרגה מן האחיזה האיראנית ולבנות מציאות חדשה.

אלא שוושינגטון רואה כיום בלבנון גם סיפור הצלחה שברירי שאסור לאבד. לראשונה אחרי שנים רבות מכהנים בביירות נשיא וראש ממשלה הנתפסים במערב כפרגמטיים, ממלכתיים ופתוחים לשיתוף פעולה עם ארצות הברית ועם אירופה. מבחינת וושינגטון, הממשלה הלבנונית הנוכחית איננה חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון.

מכאן גם נובע חלק מן הלחץ האמריקני להגביל את היקף האש הישראלית בביירות ואת הפגיעה במוסדות המדינה הלבנונית. מבחינת ישראל, פגיעה רחבה יותר עשויה הייתה להאיץ את שחיקת חיזבאללה ואת פירוק הסדר הפוליטי שאפשר לו לשגשג. מבחינת ארצות הברית, אותה פעולה בדיוק עלולה הייתה לערער את הממשלה הלבנונית בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר לשיתוף פעולה עם המערב שקמה מזה שנים רבות.

מה שנראה בירושלים כהרחבת הלחץ על חיזבאללה, עלול להיראות בוושינגטון כפגיעה בגוף היחיד שאמור לנהל את לבנון ביום שאחרי היחלשותו או אפילו התמוטטותו של חיזבאללה.

הזיכרון של עיראק לאחר 2003 ושל אפגניסטן עדיין נוכח מאוד בחשיבה האמריקנית. במילים אחרות, בעוד שבישראל יש מי שרואים בקריסת הסדר הישן תנאי הכרחי להופעתו של סדר חדש, האמריקנים חוששים לעיתים שהקריסה עצמה תהפוך לאירוע המרכזי, ושהסדר החדש כלל לא יגיע. מבחינתם, אין די בשאלה כיצד מחלישים אויב. יש לשאול גם מי ימלא את החלל שייווצר אחריו, ומה יהיה המחיר של אותו חלל.

לכן, כאשר ישראלים רבים שואלים מדוע ארצות הברית לא הלכה רחוק יותר מול איראן, מדוע לא הפעילה לחץ נוסף ומדוע לא ניצלה את ההזדמנות כדי לערער באופן עמוק יותר את יציבות המשטר, חלק מן האמריקנים שואלים שאלה אחרת לגמרי: האם זהו באמת ניצחון, אם בסופו של דבר ארצות הברית מוצאת את עצמה מנהלת את תוצאות הקריסה במשך עשרים השנים הבאות?

זהו אולי ההסבר החשוב ביותר להבנת מזכר ההבנות.

האמריקנים לא משלים את עצמם שהבעיה האיראנית נפתרה. סביר להניח שרבים מהם מעריכים שהיא כלל אינה ניתנת לפתרון בעת הזו. הם מכירים היטב את דפוסי ההונאה, ההתחמקות וההפרות של המשטר האיראני. הם אינם נאיביים יותר מאיתנו. השאלה שמעסיקה אותם היא אחרת: כיצד מונעים מן הסוגיה האיראנית להפוך לעוד פרויקט אין-סופי שימשוך את ארצות הברית עמוק יותר לתוך המזרח התיכון, בזמן שהמאבק על עתידה כמעצמת-העל המובילה בעולם מתנהל בזירות אחרות. ישראל שואלת כיצד ניתן לנצל את הישגי המערכה כדי להרחיק ככל האפשר את האיום האיראני. ארצות הברית שואלת כיצד ניתן למנוע מן האיום האיראני להסיט אותה מן האתגרים שיקבעו את פני המאה כולה.

מבחן הזמן

ייתכן בהחלט שהאמריקנים טועים. ייתכן גם שאנחנו טועים. ייתכן שבעוד כמה שנים יתברר שהזהירות האמריקנית הייתה מוצדקת, וייתכן שיתברר שהיא החמיצה הזדמנות היסטורית. זהו ויכוח לגיטימי וחשוב. אבל לפני שנמהר להסביר את מזכר ההבנות באמצעות חולשה, נאיביות, עייפות אמריקנית או סכסוך אישי בין מנהיגים, כדאי להבין שהמחלוקת הנוכחית עמוקה הרבה יותר.

לא האמריקנים ולא טראמפ "התהפכו" על ישראל. אין ספק שהם היו רוצים לראות איראן אחרת ואף מייחלים לנפילת המשטר. אולם, מבחינתם השאלה היא מה המחיר הכרוך בהשגתו ומה יהיו תוצאותיה של קריסה אפשרית. הם בוחנים את איראן דרך מערכת שיקולים רחבה בהרבה, המושפעת מלקחי עיראק ואפגניסטן, מהתחרות עם סין ומהחשש מפני שחיקה אסטרטגית ארוכת טווח. אפשר לחלוק על מסקנותיהם, אך קשה להבין את המדיניות האמריקנית אם מפרשים אותה רק במונחים של אגו, כעס או יחסים אישיים.

בסופו של דבר, הוויכוח סביב מזכר ההבנות איננו רק ויכוח על איראן. הוא איננו רק ויכוח על לבנון. והוא בוודאי איננו רק ויכוח בין טראמפ לנתניהו. זהו ויכוח על האופן שבו מדינה אזורית ומעצמה עולמית מבינות את העולם, את סדרי העדיפויות שלהן ואת משמעותה של הצלחה אסטרטגית.

ככל שנבין טוב יותר את הפער הזה, כך נוכל לנהל את המחלוקות עם בעלת הברית החשובה ביותר שלנו בצורה מפוכחת יותר, לקבל החלטות טובות יותר, ואולי גם לכייל מחדש חלק מן התסכול והאכזבה שמלווים את הדיון הציבורי בימים אלה.

בסופו של דבר, המטרה של ישראל איננה להסכים עם כל החלטה אמריקנית. המטרה היא להבין את ההיגיון שמניע אותה. משום שרק כאשר מבינים נכון את נקודת המבט של בעל ברית, ניתן גם לחלוק עליו באופן אפקטיבי, להשפיע עליו, ולמנוע ממחלוקת אסטרטגית להפוך שלא לצורך למשבר ביחסים שיסב קורת רוח רבה לאויבינו.

>>> איל ציר כהן הוא ראש אגף "תבל" במוסד לשעבר