איראן לא קרסה, אבל גם לא ניצחה

צריך לומר את זה עכשיו בפשטות: המצב הנוכחי עדיין איננו מציאות ביטחונית חדשה. הוא גם לא כישלון. הוא חלון. הלחץ הצבאי שהופעל על איראן יצר הזדמנות מדינית, אבל עדיין לא שינה לבדו את המציאות האסטרטגית. יש הפוגה זמנית ושברירית, יש ירידה מסוימת במתח המיידי, ויש ערוץ שיחות. אין עדיין הסדר יציב, אין עדיין תשובה ברורה לשאלות הליבה, ובוודאי שאין עדיין הכרעה.

זה בדיוק הרגע שבו צריך להיזהר משתי טעויות הפוכות. הראשונה היא להתלהב מוקדם מדי ולדמיין שכבר נוצרה כאן מציאות חדשה. השנייה היא להתייאש מהר מדי ולפרש את עצם העובדה שאיראן מחזיקה מעמד כהוכחה לכך שידה על העליונה. שתי המסקנות האלה שגויות. איראן עשתה עד עכשיו בדיוק את מה שסביר היה לצפות ממנה לעשות. היא ספגה, התכנסה, ניסתה לשרוד, ופעלה לפי ההיגיון המוכר של משטר שמבקש לעבור את המהלומה, לקנות זמן, ולחזור למלחמת התשה בתנאים מעט טובים יותר מבחינתו. זה לא סימן לניצחון איראני, אבל גם לא סיבה להניח שהשאלה האסטרטגית כבר הוכרעה.

עכשיו שלב ההכרעה המדינית

מכאן והלאה, הכדור עובר מן המישור הצבאי אל המישור המדיני. עם זאת, הכוח לא איבד מחשיבותו. להפך. זה אומר שהצלחת המהלך כולו תלויה עכשיו ביכולת לתרגם את ההישג הצבאי להסדר מדויק, ולא לתת לו להתמסמס בתוך רעש, הצהרות, ספינים ודיווחים סותרים. חשוב לזכור: לא כל מה שחשוב מפורסם, ולא כל מה שמפורסם מדויק, וחלק מן הסתירות בתקשורת עשויות לנבוע משיקולים פוליטיים או מעצם ניהול המשא ומתן. לכן, זהו רגע שמחייב סבלנות, שיקול דעת, וזהירות מפני מסקנות נמהרות.

אם יש לקח אחד שחייב לעמוד במרכז המהלך המדיני, הוא זה: אסור לתת למשא ומתן להתפזר על פני יותר מדי נושאים. ליבת ההסדרה חייבת להיות הגרעין, ובתוך הגרעין, החומר המועשר. אפשר להתווכח על נוסחאות, על לוחות זמנים, על סנקציות, על מנגנוני פיקוח, ואפילו על שאלת הזכות העקרונית של איראן להעשיר. אבל, בסופו של דבר, כל הסדר שלא נותן תשובה ברורה לשאלה מה יעלה בגורל החומר המועשר, יהיה הסדר חלש. זאת מפני שהוא ישאיר בידי איראן את הנכס הרגיש ביותר שלה, את מרכיב הליבה של אופציית הסף.

זו הסיבה שהמבחן המעשי חייב להיות פשוט: כמה חומר מועשר נותר בידי איראן, באיזו רמה, היכן הוא מוחזק, מי מפקח עליו, ומה מבטיח שהוא אכן הוצא, דולל, נוטרל או הוכפף לפיקוח אמין. בלי תשובות טובות לשאלות הללו, מוקדם מאוד לדבר על "הצלחה היסטורית". כרגע לציבור אין תשובה שקופה וברורה בנקודה הזאת. זה ציר ההכרעה של כל ההסדר.

בהקשר הזה עולה גם המודל האמירותי. הסכם 123 בין ארצות הברית לאיחוד האמירויות נחשב שנים למודל זהב בתחום אי-ההפצה: ויתור מרצון על יכולות העשרה ועיבוד מחדש בשטח המדינה, בתמורה לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי וללגיטימציה בין-לאומית. במובן הזה, אם החומר המועשר יוצא מאיראן, ואם איראן מקבלת על עצמה מגבלות מעשיות, אמינות ופיקוח על מימוש ההעשרה בשטחה, אפשר לראות במודל הזה נקודת ייחוס מסוימת. אבל חשוב להדגיש: מבחינת ישראל, זה איננו יכול להיות בהכרח מודל היעד או נקודת הסיום של המשא ומתן. בשל מצבה הייחודי של איראן, היקף התשתית שכבר צברה, והניסיון שנצבר מולה, ייתכן מאוד שנדרש הסדר חזק, הדוק ומחמיר יותר. צריך גם לומר ביושר: איראן איננה איחוד אמירויות. האמירויות קיבלו את המגבלות מראש, לפני שהקימו תשתית עצמאית. איראן כבר מחזיקה תשתית, מלאי, והיסטוריה ארוכה של עימות סביב שאלת הסף הגרעיני. לכן, המודל הזה יכול לשמש השראה מסוימת, אבל לא תבנית שאפשר להעתיק כלשונה.

במקביל, אסור לתת להפוגה הזאת לייצר תקדים מסוכן בזירה הימית. מצר הורמוז אינו יכול להפוך למרחב שבו איראן מכתיבה סדרי עולם חדשים, לא באמצעות חסימה ישירה, ולא באמצעות ניסיון למסד שליטה, פיקוח או גביית אגרות מעבר. עצם הרעיון הזה, שכבר עלה בדיווחים האחרונים, הוא בעייתי מאוד גם משפטית וגם אסטרטגית. אם העולם יתרגל לכך שבכל משבר איראן יכולה להפוך נתיב ימי בין-לאומי למנוף סחיטה, התקדים הזה יחיה הרבה אחרי שהמערכה הנוכחית תסתיים. לכן, הקרנת הכוח האמריקנית באזור היא לא רק אמצעי לחץ על איראן במשא ומתן, אלא גם קו הגנה חיוני על עקרון חופש השיט ועל הסדר הבין-לאומי עצמו.

זה בדיוק המקום שבו נבחנת עכשיו וושינגטון. דווקא בזמן הפוגה, אסור שארצות הברית תיראה כמי שמיהרה להחליף כוח בפשרה, מבלי לשמר איום אמין. במשטרים מהסוג האיראני, משא ומתן שאיננו מגובה בהבנה ברורה שהצד השני מוכן גם לחזור ולהפעיל כוח, עלול להפוך לטכניקה של משיכת זמן. לכן, המשך הקרנת הכוח האמריקנית באזור הוא תנאי לרצינות המהלך המדיני, לא מכשול בפניו. אם ארצות הברית וישראל לא ישמרו נכונות אמינה לחזור ולהכות, איראן עלולה לנצל את הזמן הזה כדי להתארגן מחדש, לייצב משילות, ולחזור בהדרגה למלחמת התשה.

זה שאיראן החזיקה מעמד - לא אומר שידה על העליונה

כאן חשוב גם לתאם ציפיות מול הציבור. הלחץ הצבאי לא יכול היה להיות אין-סופי מלכתחילה. גם לא הייתה סיבה לצפות מראש ל"תמונת ניצחון" נקייה, חדה וחד-משמעית. במלחמות בנות זמננו, ובוודאי במערכות מול מדינות גדולות ומשטרים עמידים, תמונות כאלה כמעט אינן מתקיימות, ואם הן מופיעות לרגע, הן לא תמיד עומדות במבחן הזמן. למערכה הזאת היו מראש מגבלות ברורות. לא דובר על כניסה קרקעית, לא הוצבה שאיפה להפלת משטר בכוח ישיר, והיה ברור שהכוח נועד לשרת יעד מדיני ולא להחליף אותו. לכן, מי שציפה שהפעלת הכוח לבדה תייצר הכרעה מלאה, ציפה למשהו שלא באמת היה על השולחן. ההזדמנות האמיתית תמיד הייתה מצויה במפגש שבין לחץ צבאי חד לבין מהלך מדיני מדויק.

גם שאלת לבנון לא יכולה להיעלם מהדיון. ייתכן שבטווח הקצר יש היגיון לא לערבב את הזירה הלבנונית בתוך הסכם הגרעין עצמו, כדי שלא להעמיס עוד משתנים על שולחן מורכב גם כך. אבל בטווח הארוך קשה לראות כיצד מתקבל הסדר שמחזיק באמת, אם איראן שומרת לעצמה מנוף חיצוני של לחץ דרך חיזבאללה או דרך אפשרות להבעיר מחדש את הצפון. לכן, ייתכן שלבנון לא חייבת להופיע באותו מסמך, אבל היא כן חייבת להיות חלק מן הארכיטקטורה הרחבה יותר של כל הסדר. אחרת, נקבל הבנה גרעינית חלקית, אבל לא יציבות אזורית אמיתית.

השורה התחתונה פשוטה: איראן לא קרסה, אבל גם לא ניצחה. היא עשתה בדיוק את מה שהיה צפוי שתעשה, והחזיקה מעמד. אני סבור שיותר נכון היה אילו ההפוגה הזאת הייתה מגיעה רק אחרי תקיפה בת כמה ימים על תשתיות האנרגיה של איראן, גם כדי להאט את יכולת השיקום שלה וגם כדי להגיע למשא ומתן עם מנוף חזק יותר ואיום מוחשי יותר.

עכשיו השאלה היא אם ארצות הברית וישראל יידעו לעשות את המהלך הבא. אם הן יצליחו לתרגם את ההישג הצבאי להסדר שמרחיק את החומר המועשר, מונע תקדים מסוכן בהורמוז, מבוסס על פיקוח אמין, ומשמר אופציה אמינה לחזור ולהפעיל כוח, אפשר יהיה לומר שנוצרה כאן מציאות חדשה. אם לא, השבועיים האלה עלולים להתברר לא כפתח להסדרה, אלא כפסק זמן שאיראן ניצלה כדי להתארגן מחדש ולהחזיר את המערכה כולה למסלול של שחיקה.