ישראל כבר לא אותה ישראל | 1,000 ימים למלחמה - הפרשנויות

דנה ויס

ברגע אחד התנפץ לנו כל העולם. פגשנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה - ודקה אחר כך, כשהתעשתנו, ישראל כבר לא הייתה אותה ישראל.

תפיסת הביטחון עד עכשיו נבנתה על מלחמות קצרות ככל שניתן, מלחמות של אין ברירה ועם גיבוי בין-לאומי. אבל הדוקטרינה השתנתה: עכשיו אנחנו מנהלים כבר 1,000 ימים מערכה שלא עונה על אף אחת מההגדרות האלה, עם 7 זירות פתוחות, רצועות ביטחון ועם תפיסה שאומרת שגם מול איראן אפשר לנהל את מדיניות הסבבים, אפילו לבד, בלי ארה"ב. זו תפיסה חדשה שאנחנו לא יודעים מה המשמעות שלה, כי לרגע לא עצרנו לתחקר לעומק, לא לחפש אשמים. וכך ישראל נמצאת עכשיו מבודדת בעולם, למעט הישענות על חלק ספציפי אחד בתוך החברה האמריקאית.

לאורך הדרך שחקנו את נושא ערך חיי האדם - קודם במאבק למען החטופים ועכשיו במספרים של נופלים שלא יכולנו לדמיין. במקביל, אנחנו רואים את ההשתמטות ההמונית שאותה מקדמים בכנסת, במקום את השוויון בנטל. יש כאן מהלך מואץ לשנות את ערכי היסוד של המדינה. אלה הדברים שעומדים עכשיו לבחירות.

1,000 ימים למלחמה - פרויקט מיוחד:
ההישגים והאיומים שנשארו: תמונת המצב של המלחמה הרב-זירתית
המהפך ביחס העולם לישראל - והמדינות שהפתיעו לטובה

ניר דבורי

ישראל יכולה ללמוד מ-1,000 הימים שחלפו את מגבלות הכוח. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מלחמות ארוכות. צבא הסדיר והמילואים נשחק, מלאי התחמושת מוגבל, יכולת ייצור התחמושת מוגבלת והצבא צריך אורך נשימה כדי לטפל בריבוי הגזרות. חזק ככל שיהיה, המהלך הצבאי אינו עומד בפני עצמו - בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן.

לכן צריך להקפיד שאת המהלכים הצבאיים ישלימו מהלכים מדיניים שיסגרו את הזירות. לשאוף להגיע להסכמים מדיניים. וזה כמובן כרוך באסטרטגיה: להחליט לאן רוצים להגיע, לקבוע יעדים ברי השגה ולחתור אליהם.

כשזה לא קורה, מדינת ישראל והחברה הישראלית נפגעות: בזירה הפנימית יש קושי להחזיק לאורך זמן ובזירה הבין-לאומית הלגיטימציה של ישראל נפגעת. ההבנה הזו צריכה להיות בפני מקבלי ההחלטות בכל מקום, לכל יעד שאליו ילכו.

אוהד חמו

מלחמת 7 באוקטובר מספקת לנו שתי תובעות עומק - על השכונה ועלינו. לגבי המזרח התיכון, ראוי לזכור שכדאי להטות אוזן ולהקשיב טוב לאויבנו. חולשה איננה באה בחשבון במקום הזה. ובאותה נשימה: לא הכול פה הומוגני. בעולם הערבי ישנם בני ברית ושותפים חשובים שחלקם, כמו איחוד האמירויות, רואים עין בעין את המציאות איתנו.

הלקח השני נוגע לחברה הישראלית: גם אם האיום החיצוני הביא לאחדות קצרת מועד, יש כאן כוחות שממשיכים לפלג את החברה שלנו ולשסות בין השבטים שמרכיבים אותה. ואם יש פה איום קיומי אמיתי - זה האיום.

ערד ניר

קשה להיזכר ביום ה-1,000 באמפתיה הרבה שהרעיפו אומות העולם על מדינת ישראל מיד אחרי הטבח הנורא. במצעד המנהיגים שהגיעו לכאן כדי להזדהות ולהציע עזרה. עמנואל מקרון עמד לצידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והציע להילחם יחד בטרור. רג'פ טאיפ ארדואן התקשר מטורקיה לנשיא יצחק הרצוג כדי להשתתף באבל הנורא.

אלא שאחרי שהתעשתנו והחזרנו מכה שערה, ראינו בשני מיליון האזרחים ברצועת עזה מקשה אחת. כולם היו בעינינו חמאס. פוליטיקאים מופקרים הציעו הצעות מופקרות. גנרלים מתוסכלים הפכו נקמנים. מפקדים העלימו עין. חיילים העלו כל דבר לרשתות החברתיות - וישראל חטפה מכל מקום בעולם.

האסון ההומניטרי שפוקד גם בימים אלה את שני מיליון האזרחים שכלואים ברצועת עזה בלי יכולת לבחור משהו אחר רודף אותנו עד בתי הדין בהאג. כמה קיוו כאן לכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן במקום ג'ו ביידן, והינה לקראת היום ה-1,000 למלחמה הארורה גם הוא מאבד את הסבלנות. הנשיא טראמפ קשוב לדעת הקהל וגם הוא מבין שבמאה ה-21 אי אפשר להסתמך רק על כוח.

גיא ורון

1,000 ימים של לחימה, והגליל מסיים שתי מלחמות במצב שברירי. השאלה המרכזית בצפון כבר אינה רק איפה יעבור קו ההגנה הבא אלא איך מחזירים לחיים חבל ארץ שלם שנמצא בהמתנה מתמשכת. החודשים האחרונים המחישו עד כמה הפער בין המציאות בגליל לבין תפיסתה במרכז הארץ הפך בלתי נסבל. בזמן שבישראל הרשמית דיברו על "הפסקת אש", תושבי הגליל המשיכו לחיות תחת פיצוצים, התרעות, מסוקי קרב ותחושת אי ודאות בלתי פוסקת. הורים חששו לשלוח ילדים למסגרות, עסקים עמדו ריקים והחיים עצמם הוקפאו.

הנתונים שהציג השבוע מרכז הידע האזורי של תל חי צריכים להדליק נורה אדומה בירושלים: 85% מצעירי הגליל עזבו את האזור במהלך המלחמה, יותר ממחציתם מדווחים על פגיעה בחוסן הנפשי ו-53% מציינים שהצורך הדחוף ביותר עבורם הוא תעסוקה ופיתוח קריירה. 84% מהעסקים באזור נפגעו במחזור השנתי וקרוב למחציתם שקלו לסגור או לעבור למקום אחר. גם החקלאות, עמוד השדרה של הגליל, סופגת פגיעה קשה.

אלו אינם רק נתונים כלכליים. זהו סיפור של חוסן חברתי שנשחק. סדר העדיפויות של תושבי הצפון ברור: לפני עוד דיון ביטחוני הם מבקשים להחזיר את החיים עצמם: עבודה, חינוך, קהילה ושירותים. בלי שיקום חברתי וכלכלי - גם הביטחון לא יחזיק לאורך זמן. 65% מהצעירים עדיין רוצים לחזור ולחיות כאן. זו הבעת אמון יוצאת דופן. אבל אמון אינו משאב בלתי מוגבל.

תמיר סטיינמן

גם 1,000 ימים שחלפו ו-1,000 שנים נוספות לא יסירו את את כתמי הדם שנותרו על המיטה שבה נרצחו מחובקים יניב זוהר, אשתו יסמין והבנות קשת ותכלת בביתם שבקיבוץ נחל עוז שראיתי אחרי מותם. הם גם לא ייבשו את הדמעות של כרמל אבא של רועי מקיבוץ כפר עזה שיצא מהבית לצלם בשמיים את מי שיהפכו להיות הרוצחים שלו ושל אשתו סמדר.

הם לא יטשטשו את הכאב של קורן ושי, בניו של גיל תעסה, שחזו באביהם מגונן עליהם ונרצח במושב נתיב העשרה. יותר מ-1,200 מאחינו ומאחיותינו סיימו את חייהם באכזריות ביום ההוא. רבים נוספים נפלו מאז הסערה, נשטפו באדוות שלא מפסיקות להכות בעוצמה בחוף. הותרו לפרסום, נכתבו בדפי ההיסטוריה, נפרמו מחיינו לתמיד.

שום מכבסת מילים לא תסיר את כתמי האשם ממדיהם של המפקדים שכשלו, שום איפור לא יסיר את אות הקין מעל מצחם של הפוליטיקאים שהפקירו. 7 באוקטובר הוא יום שלא ייגמר, כמו קו שמפריד וחוצה בין ישראל ההיא וזו שהפכנו להיות. אנחנו עדיין מחכים לתשובות. לוועדת חקירה ממלכתית, לאשמים שייענשו, למסקנות שיניעו את התיקון, לימים של אחדות בינינו, ללילה אחד של שינה. ושנתעורר. 1,000 ימים אחרי אין סימני קריאה, רק תהיות ושאלה אחת שנותרה באוויר - מי אנחנו ביום שאחרי?

דפנה ליאל

טבח 7 באוקטובר - 1,000 ימים חלפו מאז היום הנורא ההוא. מאז שאזרחים ישראלים נטבחו בביתם, נחטפו, ונשחטו בזמן שרקדו במסיבה. אף אחד מאיתנו לא ישכח את המשפחות שנמחו מעל פני האדמה, את הרוע הטהור שבו ילדים נשחטו בפני הוריהם, ולהפך, וחלק הועבר בשידור חי מהניידים של המחבלים. 1,000 ימים מאז שאלפי ישראלים התחננו לעזרה, ואיש לא בא במשך שעות.

טבח 7 באוקטובר חשף ליקויים, תפיסה מעוותת וניהול כושל בכל ההיבטים - בראש ובראשונה בצבא ובמערכת הביטחון אבל גם בקבינט ובדרג המדיני, במשרדי הממשלה ובמערך החירום. ישראל זכתה לשיחת השכמה נדירה שזימנה אותה לטפל בקרע בחברה, ולטפל בריקבון שפשע בגופי המדינה.

90% מאזרחי המדינה דרשו ועדת חקירה ממלכתית בשבועות שאחרי הטבח. אלא הממשלה, שבמשמרת שלה קרה האסון, פעלה באופן אקטיבי לעשות דה-לגיטימציה לנשיא העליון כדי שתוכל לטעון שצריך ועדה "אחרת" והנושא שנוי במחלוקת. אף שהמלחמה בעזה הסתיימה מזמן, דבר לא נחקר. כמעט שלוש שנים חלפו וכלום לא נחקר, וגם אם ייחקר כבר יהיה קשה מאוד להגיע לחקר האמת.

וכאילו דבר לא נלמד - הקואליציה ממשיכה בחקירות מפלגות, גם בימים אלה מצפצפים על אזהרות הצבא שהוא עלול לקרוס לתוך עצמו. דבר לא נלמד, ו-7 באוקטובר הבא עלול להיות מעבר לפינה.