אימפריה או קורבן? הסתירה הפנימית של נתניהו - שפוגעת בנו בעולם
נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם הוא הודאה שקטה ולא מודעת בכישלון מדיניותו: עוצמה צבאית לבדה לא עוצרת את שנאת ישראל והיהודים • פרשנות
ישראל נאבקת במשך שנים ברצון להיות גם עוצמתית בקנה מידה עולמי, וגם במקביל לשאת את דגל הקורבן כעם שחווה את השואה וממשיך לסבול איומים קיומיים. עם הזמן, כך מתברר, העולם לא קונה את שתי הפוזיציות במקביל. איך אתם "קורבן", שואלים רבים, אם אתם כל כך עוצמתיים ופועלים כאימפריה?
הדילמה בין אימפריה וקורבנות בלטו במהלך נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם. נתניהו חזר לשאגות הגוועאלד היהודי, מבלי להציג חזון ברור של ישראל כ"מנצחת". הוא אומנם דיבר על הישגי המדינה בשדה הקרב, ואף הציג את אחד הביפרים ממבצע הפגיעה בחיזבאללה, אבל בה בעת התמקד בכישלון של העולם לאהוב את היהודים שתורמים כה רבות. אפילו את הסכמי אברהם שכח נתניהו להזכיר.
החזון הציוני של קוממיות בנוי על ההבנה כי בהיעדר עוצמה, העם היהודי יהיה תמיד נתון לגחמות האנטישמיות ושרירותיות העוולות של שונאי היהודים. אחרי טבח 7 באוקטובר, נתניהו עדיין ניסה לברוח מהאמירות שחווינו "שואה קטנה". הוא אמר שהיקף הזוועות בשואה "שקול לחמשת אלפים 7 באוקטובר", ורק בגלל העוצמה של מדינת ישראל לא שורפים את היהודים. אבל ב-7 באוקטובר גם שרפו, גם אנסו. ערפו וגם חטפו. חזון ההגנה הציוני נפרץ.
כל מנהיגי ישראל תמיד סברו שההגנה על המולדת היא התשובה להיעדר הכוח בגלות, ובעזרת העוצמה של המדינה הריבונית תדעך השנאה ויקטנו האיומים. שונאי ישראל, כך חשבו, יבינו שלא כדאי להתעסק איתה כי היא תמיד תנצח. כי "אין לנו ברירה". זה היה המוטיב המרכזי של נאום נתניהו. אבל בנאומו נתניהו למעשה הודה שתחת ממשלתו ישראל כשלה בחזון להוריד את להבת שנאת ישראל. הרי אם בניין הבית הלאומי כאימפריה קטנה וכתרופה לאנטישמיות לא עבד, זה כנראה בגלל שנתניהו, ראש הממשלה ב-17 השנים האחרונות, הזניח את עוצמת הבית ואת התפיסה שישראל עוצמתית מספיק כדי להגן על עצמה. הרי הוא בעצמו אמר בנאום שהיינו כפסע לפני השמדה על ידי האיראנים. טראמפ גיבורו אמר שבלעדיו ישראל הייתה נעלמת תוך שנתיים.
נתניהו, שנכשל בהגנה על המדינה ב-7 באוקטובר, מאמץ את לשון הקורבן נגד השנאה "הבלתי נמנעת", כפי שאמר לתוכנית 60 דקות. הוא איננו עוד "מגן ישראל". הוא למעשה מודה בעקיפין בסיבת החרדה היהודית המתמשכת בארץ ואפילו בניו יורק. נתניהו למעשה הודה שהכשל הישראלי תחת הנהגתו, בשימוש בעוצמה מול אויבים ובשיווק חשיבות העוצמה הישראלית כמוסרית מול ידידים, מחריפה את שנאת היהודים. הוא בורח לתפיסה הישנה שהאנטישמיות הבלתי נשלטת בגלות פושה אפילו בקרב המדינות המודרניות והידידות שלנו. הוא טוען כי מחלת האנטישמיות לא השתנתה, רק החריפה, וזאת בגלל הקיצוניות האיסלאמית המעורבבת בפרוגרסיביות מטורללת.
נתניהו, כהרגלו, לא מקבל אחריות למעמדה הרעוע של ישראל. כמו שאמר שר הביטחון בממשלתו, יואב גלנט: "נתניהו הוא קבלן לעבודות גמורות, אבל רק אם הן מצליחות. אם לא מצליחות - הן של מישהו אחר".
>>> פרופ' יוסי שיין הוא מומחה למדע המדינה וליחסים בין-לאומיים, חבר סגל באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון DC