נתב"ג הפך למצר הורמוז הישראלי
איך נותרה ישראל ללא עצמאות תעופתית בזמן מלחמה? • התלות בשער יחיד ורעוע הופכת אותנו לאי מבודד ומגדיל עוד יותר את הלחץ הכלכלי על המשק • עלינו ללמוד ממדינות המפרץ - ולפתח חלופות עצמאיות • פרשנות
המושג "מדינת אי" הפך בשנתיים וחצי האחרונות ממטאפורה גיאו-פוליטית למציאות חנוקה בשטח. בזמן שצה"ל מפעיל עוצמה צבאית, המחדל התחבורתי, האזרחי והתשתיתי הגדול ביותר נחשף בנתב"ג הריק ובנמלים השוממים. הגיע הזמן להודות: נתב"ג הוא מצר הורמוז הישראלי, והוא נסגר עלינו בגלל התלות בשער אחד, רעוע ופגיע.
במשך עשורים איימו האיראנים לסגור את מצר הורמוז כדי לשתק את הכלכלה העולמית. העולם המערבי, ובראשו ארצות הברית, נערך מראש באמצעות פיתוח עצמאות אנרגטית ונתיבים עוקפים. הם הבינו שאי אפשר להיות בן ערובה של מצר פיזי אחד. בישראל, לעומת זאת, "הכתובת הייתה על לוח הטיסות". האיראנים ושלוחיהם הצהירו מראש על כוונתם לבודד אותנו, אך הממשלה הותירה את ישראל ללא עצמאות תעופתית. במדינת אי שבה כל גרם של יבוא ויצוא תלוי בשער אחד, העובדה שלא הוקם שער חלופי היא הפקרות אסטרטגית. התוצאה? שיתוק מערכות רחב - מהחקלאות שמאבדת עשרות מיליונים כי היצוא נעצר, ועד להייטק והתעשייה שאיבדו את הקשר לעולם.
מדינות המפרץ עצמן, שמותקפות אף הן על ידי האיראנים, כבר פתחו את שדות התעופה שלהן. הן מבינות את חשיבותם. למרות שהן חוטפות אש אינטנסיבית, וזוכות להגנה אווירית טובה פחות משלנו, הן יודעות שאי אפשר לסגור מדינה, אי אפשר. תרתי משמע. ואצלנו? כמעט ואין יוצא ואין בא. נמל התעופה רמון סגור, נתב"ג סגור בפועל, וכך הוקם בשנית גם בסיס חיל האוויר בבן-גוריון וחיבר, בלית ברירה, בין שדה אזרחי בין-לאומי לשדה תעופה צבאי. משרד התחבורה נוהג כגיבור ישראל ומנהל "טיסות חילוץ", אך התיירות, העסקים, הסחורות – הכול עומד. המציאות הנוכחית, שבה ישראל נאלצת להסתמך על נמלי התעופה של עקבה ועמאן כ"גלגל הצלה", היא פגיעה משפילה בריבונותנו. מדינה עצמאית תלויה כעת לא רק במעצמה כארצות הברית, אלא הפכה תלויה בטובות ונדבות גם מטעם שכנותיה הערביות.
הכישלון אינו מוגבל רק לסגירת השמיים, הוא קיים גם במים הטריטוריאליים של ישראל. סגירת נתיבי השיט לאילת, כבר שנתיים וחצי, והקטנה דרמטית של פעילות נמלי אשדוד וחיפה, היא תעודת עניות לחיל הים ולממשלה. מצר בב אל-מנדב עומד בפני איום ומכל בחינה האיום החות'י בתימן הפך את תעלת סואץ לסגורה דה פקטו עבורנו. ההיסטוריה כאילו נשכחה: מדינת ישראל יצאה למלחמות (במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים) על הרבה פחות מחסימת נתיבי שיט ריבוניים. כיום, המצור הזה מתקבל בהשלמה אדישה, בזמן שהכלכלה הישראלית נחנקת.
כדי לשבור את המצור, ישראל חייבת אלטרנטיבה שלא ניתנת להלאמה צבאית או לשיתוק אווירי. עלינו להקים במהרה שדה תעופה אזרחי, עצמאי לחלוטין, שאינו חולק מסלולים עם חיל האוויר ולא ייסגר כשמטוס קרב צריך להמריא. בניגוד לנתב"ג או לשדה בנבטים, הוא חייב להיות חסין מהלאמה צבאית ובכך לא להפוך למטרה לגיטימית לתקיפה. השדה בנגב המערבי ימריא וינחת מערבה, יתרחק מהאיום הצפוני והמזרחי, ויהיה מוגן אווירית, נטול מרכיבים צבאיים בתוכו. אופציה אסטרטגית נוספת היא הקמת נמל תעופה בין-לאומי כאי מלאכותי לחופי הים התיכון. ניתן וצריך לייבש ולכבוש חצי אי סמוך לחופי ישראל, אפשרות בר קיימה, לא כל כך יקרה ולא באמת מסובכת הנדסית, כזו שתספק מרחב תמרון תעופתי וימי מנותק מהלחצים הכלכליים, היבשתיים והצבאיים.
בזמן שבדובאי ובאבו דאבי הבינו שתעופה היא אירוע אסטרטגי והחזירו פעילות תחת אש, אצלנו משרד התחבורה נכשל בהשבת הטיסות. חברות התעופה הגדולות הענק נטשו, החברות הישראליות מוגבלות ומעלות מחירים, "חוק טיבי" לא הותאם למצב חירום כדי לתת ודאות לחברות הזרות, והאזרח הישראלי נשאר שבוי כבן ערובה ללא עסקים, בלי חקלאות, אפס תיירות, מיעוט סחורות ואפשרויות יבוא ויצוא.
ללא הקמת תשתית תעופתית עצמאית בנגב ובים, ישראל תמשיך כמדינת אי מוקצית, ללא פתרון. נצורים במכלאה שבנינו לעצמנו. חייבים לפתח את הנגב, לכבוש את הים, להחזיר את התנועה הבין-לאומית של ישראל, מדינה קטנה, מוטת יצוא, שאינה יכולה להרשות לעצמה ניתוק שכזה.
>>> תא"ל במיל' רן כוכב (רנכו) שימש כמפקד ההגנה האווירית לשעבר בצה"ל, וגם כדובר צה"ל