המחיר גבוה מדי? המהלך של איחוד האמירויות - עוד לפני סוף המלחמה

הפגישות בין בכירים מאיחוד האמירויות ומאיראן הם סימן ראשון להתגבשות סדר אזורי חדש לאחר המלחמה. אף שאין מדובר עדיין בפריצת דרך או בשינוי יסודי ביחסי הצדדים, עצם קיומם של מפגשים מעיד על רצון שתי המדינות לבחון חזרה למסלול של דיאלוג, מעין דטאנט מחודש, גם אם בתחילה בגרסה מוגבלת יותר מזו שהתפתחה בשנים שקדמו למלחמה.

• המשחק הכפול של קטאר והמגעים החשאיים עם איראן | דיווח
• חייבים לחקור את המלחמה עם איראן | ד"ר יואל גוז'נסקי, דעה

למרות ואולי בגלל שאיחוד האמירויות רואה באיראן את האיום החיצוני המרכזי עליה, החל מסוף העשור הקודם היא החלה לאמץ גישה פרגמטית כלפי טהראן. סדרת התקפות נגד מכליות נפט ומתקני אנרגיה במפרץ ב-2019 המחישה למנהיגות האמירותית את מגבלותיה של מדיניות העימות ואת העלויות הכלכליות והביטחוניות הכרוכות בהסלמה מתמשכת. במקביל, התגבשה באבו דאבי ההבנה שארצות הברית אינה מעוניינת במעורבות צבאית רחבת היקף באזור ושמדינות המפרץ נדרשות לקבל אחריות לביטחונן. על רקע זה החלו מגעים בין אבו דאבי לטהראן, אשר הובילו להרחבת הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים בין המדינות.

הדטאנט לא ביטל את החשדנות ההדדית ואף לא את הפערים האסטרטגיים בין הצדדים, אך הוא יצר מנגנון לניהול משברים ולהפחתת מתחים. איחוד האמירויות ביקשו לקדם מודל של "אפס סכסוכים", ובמקביל חיזוק יכולותיה הביטחוניות והעמקת שיתופי הפעולה עם מדינות שונות, בהן ארצות הברית וישראל.

התקיפות האיראניות בשטחה במלחמה הביאו את איחוד האמירויות לאמץ קו ניצי כלפי איראן, שכלל גם תקיפות בשטח איראן, הגם שאבו דאבי לא קיבלה אחריות עליהן. לצד זאת, בכירים אמירותים דאגו להדגיש שהם מותירים את הדלת פתוחה להידברות. ייתכן שאם ארצות הברית הייתה מגלה נחישות "ללכת עד הסוף" ולהביא להפלת המשטר באיראן, איחוד האמירויות - ועמה מדינות נוספות במפרץ - הייתה מתייצבת באופן נחרץ יותר נגד איראן. אלא שכבר מתחילת המערכה היה ברור למדינות המפרץ שזה לא המצב ולטראמפ אין תיאבון למערכה ארוכה, ולכן מרביתן העדיפו להישאר לשבת על הגדר. זאת, מתוך הבנה כי עליהן יהיה להמשיך לחיות בשכנות למשטר האיראני.

כמה ממדינות המפרץ ובהן איחוד האמירויות אף הפעילו לחץ על ארצות הברית לגלות איפוק ולחתור להסכם עם איראן. כך היה גם בימים האחרונים כאשר דווח שנשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן-זאיד, הפציר בטראמפ שלא להמשיך ולתקוף באיראן. דווח אף שבן-זאיד הורה בחודש האחרון להעביר לאיראן מיליארדי דולרים שהיו מוקפאים בבנקים אמירותים, ככל הנראה בתמורה להפסקת ההתקפות האיראניות. ייתכן וגם לערב הסעודית ולקטאר "סידור" דומה עם איראן. ואכן, בחודש האחרון איראן תקפה "רק" את בחרין, ירדן וכווית.

על רקע זה ניתן להבין את הפגישות האחרונות. העובדה שבכירים משני הצדדים מוצאים לנכון להיפגש עוד בטרם הסתיימה המלחמה מצביעה על הכרה הדדית בכך שהמשך ההסלמה אינו משרת את האינטרסים של אף אחד מהם. עבור איחוד האמירויות, הסטטוס קוו הנוכחי הוא בלי נסבל ומביא לנזקים כלכליים - יציבות היא תנאי הכרחי לשימור מעמדה כמרכז פיננסי, מסחרי ולוגיסטי עולמי. ככלל, המלחמה חידדה את ההכרה האמירותית בעליונות הא-סימטרית הצבאית של איראן במפרץ ובמגבלותיה של המשענת הביטחונית האמריקנית.

מוקדם עדיין להכריז על חזרה מלאה לדטאנט שאפיין את היחסים בין הצדדים בשנים שקדמו למלחמה. המציאות הנוכחית מאופיינת ברמת חשדנות גבוהה יותר ובאי-ודאות אסטרטגית. לפיכך, נראה כי המטרה המרכזית של הצדדים היא כעת יצירת מנגנונים שימנעו הידרדרות נוספת שתפגע ביציבות הכלכלית באבו דאבי. במילים אחרות, זהו ניסיון לנהל יריבות מתמשכת במסגרת כללים מוסכמים, המאפשרים לצדדים לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלהם תוך צמצום הסיכון לעימות.

למגמה זו של חזרה לדטאנט יהיו השלכות רחבות יותר על המערכת האזורית כולה. בשנים האחרונות ניכרת במפרץ נטייה לאמץ מדיניות חוץ פרגמטית וגמישה יותר. גישה זו של גידור סיכונים מאפיינת מדינות קטנות ומשקפת תפיסה לפיה יציבות אזורית מושגת לא באמצעות יצירת מחנות נוקשים, אלא באמצעות ריבוי ערוצי תקשורת ויכולת לתמרן בין מוקדי כוח שונים.

עבור רבים בישראל, כולל בדרגים בכירים, מדובר בהתפתחות מפתיעה שכן הם האמינו שבעקבות הירי האיראני המתמשך לשטחה תהיה התייצבות אמירותית ברורה נגד איראן. אולם, התפתחויות אלו לא אמורות להפתיע - מדינות המפרץ, ככלל, פועלות מתוך תפיסת נחיתות וחולשה אל מול איראן ומשתמשות ביכולותיהן הכלכליות פעם אחר פעם כדי להיחלץ מצרה, גם אם זה פותח פתח לסחטנות איראנית.

הדיאלוג בין אבו דאבי לטהראן לא נועד רק לנהל את השלכות המלחמה. להערכתי, הוא מסמן את תחילתו של תהליך רחב יותר של חזרה - הדרגתית וזהירה - לדטאנט, מתוך הכרח אמירותי. מגמה זו מתחזקת על רקע החתירה האמריקנית לדיאלוג עם איראן: העובדה כי הן ארצות הברית והן יתר מדינות המפרץ חותרות להסדרה מול איראן - למעשה אף אחת מהן לא ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם איראן למרות ההתקפות עליהן - לא הותירה לאבו דאבי הרבה ברירות.

הפגישות בין בכירים אמירותים לאיראנים משקפות מגמה רחבה יותר במפרץ שלאחר המלחמה: גם אם מדינות המפרץ רואות באיראן יריבה מרה, הן מבינות שמחיר העימות עמה גבוה מדי בעבורן. במציאות זו, דיאלוג הופך לכלי מרכזי בניהול הסדר האזורי החדש, למורת רוחה של ישראל. הפגישות אינן מסמלות את קץ היריבות ביניהן, אלא הן מדגישות, בודאי עבור מי שחשב אחרת, את העדפה של מדינות המפרץ לגדר סיכונים משום האופציות הלא מיטביות שברשותן.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית