לחקור את המלחמה עם איראן

יותר משלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה השנייה מול איראן, מתחילים להתבהר הפערים בין היעדים שהוצגו לציבור עם פתיחתה לבין המציאות שנוצרה בעקבותיה. ראש הממשלה וסביבתו הציגו בראשית המערכה שורה של מטרות שאפתניות: הסרת איום הגרעין האיראני, נטרול איום הטילים ואף ערעור יציבות המשטר בטהראן, עד כדי אפשרות להפלתו. בהתאם, הציבור הישראלי התבקש לשאת בעלויות ביטחוניות, כלכליות ואזרחיות מתוך הבטחה לשינוי אסטרטגי עמוק במאזן הכוחות מול איראן.

אלא שהתמונה המצטיירת כיום אינה מלבבת. המשטר האיראני שרד, הקצין את עמדותיו ואף טוען שהצטייד בכלי אסטרטגי חשוב: שליטה במצר הורמוז. מרכיבים מרכזיים בתוכנית הגרעין נותרו על כנם, ובראשם כ-440 קילוגרם של אורניום מועשר. מערך הטילים האיראני ספג פגיעה, אך נראה כי הוא משתקם במהירות. גם אם ייחתם הסכם בין ארצות הברית לאיראן, ספק אם יממש את יעדי המלחמה כפי שהוצגו לציבור. במקרה הטוב, הסכם כזה עשוי להגביל חלק מהיכולות האיראניות ולדחות איומים מסוימים; הוא לא צפוי להסירם לחלוטין. המשמעות היא שבמוקדם או במאוחר ישראל עלולה למצוא את עצמה מול "סבבים" נוספים.

לכך נוספה המלחמה שהתפתחה בלבנון, והעמיקה את הסתבכותה האזורית של ישראל. אך אולי חשוב מכול הוא הנזק שנגרם למעמדה הבין-לאומי של ישראל ולמערכת יחסיה עם ארצות הברית. ברמה המבצעית, שיתוף הפעולה בין הצבאות היה הדוק וחסר תקדים. אולם, במקביל התחזקו הטענות כי ישראל גררה את ארצות הברית למלחמה, ובזירה האמריקנית התעצמו קולות בדלניים המבקשים לצמצם את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. מגמות אלה עלולות לפגוע בברית האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל.

בנסיבות אלא נדרשת חקירה מעמיקה. ישראל יצאה לשתי מלחמות בתוך שנה מול איראן, האיום הגדול ביותר עליה מזה שלושה עשורים, אך היא לא הצליחה להשיג את יעדיה ואף פגעה ביסוד אחר חשוב של הביטחון הלאומי. יתר על כן, עצם היציאה למהלך שכלל חיסולו של מנהיג מדינת אויב ותוכנית להפלת המשטר מהווה חריגה מדוקטרינת הביטחון של ישראל. לפיכך, יש חשיבות עליונה להבנת הכשלים. הן ללמידה של המערכת המדינית והביטחונית והן מכיוון שבמדינה דמוקרטית הציבור זכאי להבין כיצד התקבלו ההחלטות ומדוע לא הושגו יעדי המלחמה.

השאלה המרכזית אינה בהכרח מה התרחש במהלך הלחימה, אלא מה קדם לה. כיצד הוגדרו יעדי המלחמה? על אילו הערכות מודיעין הם נשענו? האם הוצגו לדרג המדיני חלופות מציאותיות יותר? האם התקיימה התאמה בין היעדים שהוצגו לציבור לבין היכולות האמיתיות להשיגם? האם נערך דיון מספק בסיכונים האפשריים לא רק לישראל, אלא גם לאזור כולו ולכלכלה העולמית? האם הובא בחשבון האפשרות של התרחבות העימות לזירות נוספות, ובראשן לבנון?

כמובן, חקירה כזו אינה חפה מקשיים. סוגיית הביקורת על התנהלות המדינה בנושאי חוץ וביטחון הפכה לנושא פוליטי טעון, במיוחד לנוכח העובדה שטרם הוקמה ועדת חקירה לבדיקת כשלי 7 באוקטובר. אך מדינה המבקשת ללמוד מטעויותיה אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על בדיקה רק משום שהיא שנויה במחלוקת.

יתר על כן, אין הכרח לבחור דווקא בוועדת חקירה ממלכתית. עומדות על הפרק חלופות שונות, ובהן ועדת בדיקה ממשלתית או בדיקה מטעם מבקר המדינה. עצם קיומן של אפשרויות מגוונות מאפשר למצוא מנגנון שיצמצם את המתח הפוליטי הכרוך במהלך כזה. בנוסף, ניתן לקבוע מראש מסגרת לחקירה באופן שתנטרל את חלק מן הממדים הפוליטיים, למשל קביעה מראש כי מטרת החקירה היא בירור האמת ולא הטלת אשמה אישית כפי שנעשה במקרה של ועדת החקירה האמריקנית שבדקה את התקפות הטרור של 11 בספטמבר, 2001.

הדיון מקבל משנה תוקף על רקע הבחירות הקרבות. אזרחי ישראל יתבקשו להכריע מי ינהיג את המדינה בשנים הבאות. בעולם אידיאלי, חקירה כזו הייתה מתחילה ומסתיימת לפני הבחירות, כדי שהבוחר יוכל לקבל את החלטתו על בסיס מלוא המידע. בפועל, ספק רב אם ניתן יהיה להשלים תהליך רציני בפרק זמן כה קצר. ייתכן אף שיש היגיון בדחיית תחילת הבדיקה עד לאחר הבחירות, כדי לצמצם את הפיתוי של הדרג הפוליטי להשפיע על מהלכה ועל מסקנותיה. עם זאת, הנושא צריך להיות חלק משיח הבחירות ולהשפיע על שיקולי הבוחר.

קיים קושי נוסף: ייתכן שהסיפור עדיין לא הסתיים. למרות הפסקת האש, ייתכן שוושינגטון וטהראן יגיעו להסכם שישפיע באופן ניכר על האופן שבו תיתפסנה תוצאות המלחמה. פתרון אפשרי הוא לתחום את הבדיקה לפרק זמן מוגדר, כפי שנעשה בעבר בוועדת אגרנט, ולהימנע מהמתנה אין-סופית להתפתחויות עתידיות.

חקירה עמוקה ורצינית לא תשנה את תוצאות המלחמה, אך היא עשויה לסייע בהבטחת דבר חשוב לא פחות: שבפעם הבאה שישראל תעמוד בפני החלטה אסטרטגית מן הסוג הזה, היא תעשה זאת מתוך הבנה מפוכחת יותר של מגבלות הכוח, של תהליך קבלת ההחלטות ושל הפער האפשרי בין שאיפות מדיניות לבין מציאות צבאית ומדינית. במדינה שחיה על חרבה, זו אינה פריווילגיה: זו חובה אמיתית.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר וראש תחום המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי

>>> ד"ר אהוד ערן הוא ראש המחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת חיפה