המחדל האסטרטגי שעלול לגזור על ישראל מצור כולל

באלף הימים האחרונים, מדינת ישראל למדה שיעור כואב באסטרטגיה: המושג "מדינת אי" הפך ממטאפורה גיאו-פוליטית למציאות חנוקה. בזמן שצה"ל מפגין עוצמה צבאית, נחשף המחדל התשתיתי הגדול ביותר שלנו: נמל התעופה בן-גוריון הפך למצר הורמוז הישראלי. כבר כתבתי כאן בעבר שהתלות המוחלטת בשער כניסה ויציאה יחיד, פגיע ורעוע, הפכה עשרה מיליון אזרחים לבני ערובה של המציאות הביטחונית, והגיע הזמן לומר בקול צלול: אם לא נקים שדה תעופה אזרחי נטו - אנחנו גוזרים על עצמנו מצור נצחי.

• נתב"ג הפך למצר הורמוז הישראלי | פרשנות

הרחפנים מחדדים את הבעיה

מחיר הפקרת השמיים למציאות של שמיים "סגורים-פתוחים" (On/Off) במשך שלוש שנים יצרה שיתוק שאת ממדיו אנחנו מתחילים, באיחור, להבין כעת. ישראל היא מדינה קטנה, מוטת יצוא, שאינה יכולה להתקיים ב"מכלאה" שבנינו לעצמנו במו ידנו/כנפינו. חקלאים בדרום ובצפון איבדו עשרות מיליונים כי היצוא נעצר; ענף ההייטק, "הקטר" של המשק, איבד את הקשר הבלתי אמצעי לעולם; והתיירות עבור רבבות משפחות - הפכה להימור מסוכן. על תיירות נכנסת כבר אין מה לדבר. ההסתמכות על נמלי התעופה של עקבה ועמאן כ"גלגל הצלה" היא פגיעה אנושה בריבונותנו. מדינה עצמאית אינה יכולה להיות תלויה בנדבות של שכנותיה כדי לאפשר לאזרחיה לצאת ולבוא. הכישלון אינו רק בסגירת השמיים, אתם זוכרים שנמל אילת סגור כבר למעלה משלושים חודשים? נתיבי הים נעולים בפנינו, כשמצר באב אל-מנדב והאיום החות'י סגרו את תעלת סואץ דה פקטו ומחייבים את הסחורות לישראל וממנה להקיף את אפריקה. אנחנו נחנקים בגלל היעדר חשיבה אסטרטגית על עצמאות תשתיתית.

על כל אלו תוסיפו את איום הרחפנים והלקח האירופי מהמלחמה בין אוקראינה לרוסיה. מבצע "קורי עכביש" בחודש יוני 2025 הוכיח שבמהלך אוקראיני מבריק, נחילי רחפנים שיוצרו באמצעים זולים ופשוטים הושחלו לתוך שטחה של רוסיה והשמידו מפציצים אסטרטגיים בשווי מיליארדים. הרחפנים הללו, המונחים על ידי אלגוריתמים של בינה מלאכותית, הוברחו במשאיות והמריאו ברוסיה, מרחק קצר מהמטרות. נהגי המשאיות היו מקומיים משוטים. מי ערב לידנו שזה לא יקרה מחר בנמל התעופה הבין-לאומי היחידי שלנו? אם רחפן נפץ אחד - רק אחד - יפגע במסלול בנתב"ג או במטוס אזרחי, חברות התעופה הבין-לאומיות לא ינחתו כאן יותר לעולם. איום הרחפנים מיו"ש ומזירות קרובות הופך את נתב"ג למטרה קלה, החשופות לטכנולוגיה ולאיומים הפוגשים לא רק את הרוסים והאוקראינים, אלא גם את תושבי גבול הלבנון ולוחמינו ברצועת הביטחון. הכתובת אינה על הקיר, היא על לוח הטיסות הריק.

מלכודת שדה התעופה המעורב (צבאי/אזרחי)

ובחזרה לתעופה האזרחית. הטעות הגדולה ביותר של מקבלי ההחלטות היא הניסיון להקים שדה תעופה בין-לאומי מעורב (צבאי-אזרחי), כמו רמת דוד או נבטים. לקחי המלחמה מוכיחים כי עירוב כזה הוא מלכודת מוות תעופתית. ברגע של עימות, חיל האוויר משתלט ובצדק על המרחב האווירי לצרכים מבצעיים, והתעופה האזרחית משותקת. שדה דואלי הופך את המתחם כולו למטרה צבאית לגיטימית עבור האויב, ומסיר ממנו כל אחריות לפגיעה באזרחים. אפילו בולגריה, חברת נאט"ו הקטנה, הבהירה אתמול (ראשון) כי לא תאפשר את המשך שהות המטוסים האמריקניים בנמל התעופה הבין-לאומי היחיד שלה, במיוחד לאחר ששדה התעופה "ואסיל לבסקי" בסופיה, ממש כמו בנתב"ג, התמלא במטוסי תובלה ומתדלקים אמריקניים, ערב תחילת המלחמה עם איראן.

ואצלנו? בסיס חיל האוויר בבן-גוריון (בח"א 27) עבר לנבטים לפני שנים, אך כעת הוקם מחדש בנתב"ג. בכך, הופכים נתב"ג ותמנע/רמון לשדות צבאיים דה פקטו המאפשרים לאויב לגיטימציה מסוימת לפגוע, באמצעות רחפנים וטילים. המשמעות האופרטיבית - צמצום וסגירת התעופה האזרחית. נתב"ג הפך בלית ברירה לבסיס חיל אוויר נוסף במלחמה, וזה בדיוק מה שמרתיע את החברות הזרות. מי שהמריא ונחת בנתב"ג בחודשים האחרונים גילה שמדובר בשדה צבאי. גם המודל של שדה תעופה רמון/תמנע נכשל כי הוא לא נתפס כחלופה אסטרטגית עצמאית וגדולה מספיק, אלא כ"פלסטר", מרוחק מתחבורה נגישה, מנותק. תרתי-משמע.

אנחנו זקוקים לשדה תעופה אזרחי נטו, שלא יולאם צבאית ולא ייסגר כשמטוס קרב צריך להמריא. הפתרון התכנוני המוצע יהיה הקמת שדה מדינתי, לאומי. יוקם שדה בין-לאומי בנגב ויתממש חזונו של בן-גוריון (אך לא בנתב"ג הקרוי על שמו). אפשר ונכון גם לקדם את הפתרון האולטימטיבי של שדה תעופה אזרחי כאי בים. זה לא כל כך יקר כמו שנראה, פתיר ובהחלט אפשרי מבחינה הנדסית.

שדה "תקומה" בנגב (צקלג) היא החלופה האזרחית המועדפת. השדה ימוקם הרחק מאיומי הטילים ורחפנים, יאפשר נתיבי המראה ונחיתה מערבה מעל הים, וייהנה מהגנה ייעודית מבלי להפוך למטרה צבאית. זהו מנוע צמיחה אדיר שייצר אלפי משרות ויביא בשורה של תקווה ומשילות לכל תושבי הנגב, יהודים וערבים כאחד. בתיאום עם המצרים, ניתן לפתוח נתיבי גישה שיביאו לשדה אפילו עד 20 מיליון נוסעים בשנה - רווח כלכלי ואסטרטגי לשתי המדינות ופיתוח אדיר לנגב.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, בים

אם רוצים להסתכל מאות שנים קדימה, גם הקמת שדה על אי או באמצעות חצי-אי מלאכותי בים היא הפתרון הנכון ביותר. הסתכלות תכנונית ארוכת טווח והקמת שדה תעופה בין-לאומי בים יאפשרו פעילות רציפה 24/7, ללא מגבלות רעש ובטיחות, אפס סיכון ליישובים, וריבונות ישראלית על שטחים חדשים בים. כך בעצם נגדיל את שטחה של ישראל, במקום לכבוש שוב את לבנון, עזה וסוריה.

לסיכום, עלינו להקים את שדה התעופה האזרחי הבא בנגב, להאריך את חיפה כמענה אזורי לצפון, ולהתחיל בתכנון על מנת לממש את חזון האי בים. ומכיוון שאנו בפתחה של מערכת בחירות, הינה נוסח מוצע למצע המפלגתי, של כל אחת מהמפלגות:

המפלגה תקדם את הקמת שדה התעופה הבין-לאומי הבא של מדינת ישראל בנגב כהכרעה אסטרטגית לאומית, תפעל להרחבת פעילות שדה התעופה הצפוני בחיפה, ותקדם תכנון להקמת אי ימי לצורכי תעופה ופיתוח לאומי.

כשהנגב ימריא - ישראל כולה תפסיק להיות נצורה ותתחיל לנסוק. ועד אז "עיניים" לנתב"ג, מצר הורמוז הישראלי.