איראן חזקה או איראן מתפרקת? מדינות המפרץ בוחרות באפשרות השלישית

לאחר חודש של מחאות באיראן ודיכוי אלים מצד המשטר, וכאשר וושינגטון שוקלת אם וכיצד להפעיל את ארגז הכלים הצבאי והמדיני שלה, מדינות המפרץ הערביות מביטות מזרחה - ולא בשאננות. עבורן, ההתפתחויות באיראן אינן דרמה רחוקה, אלא תרחיש קצה שעלול להתממש מעבר למפרץ, לפגוע בתשתיותיהן, בכלכלותיהן וביציבות משטריהן.

• טראמפ הציג את "מועצת השלום" ונשאל על איראן | כל העדכונים

לכאורה, היה ניתן לצפות שמדינות המפרץ ישמחו על כל זעזוע שמערער את שלטון הרפובליקה האיסלאמית - יריבה אידאולוגית, גיאו-פוליטית וביטחונית זה עשורים. בפועל, הן נוהגות אחרת. בשבועות האחרונים בחרו ששת בתי המלוכה של המפרץ בקו זהיר, כמעט אילם: הימנעות מהתבטאויות פומביות, ניטרליות מדודה, ומאמצי תיווך שקטים שנועדו למנוע הידרדרות צבאית. מאחורי הקלעים נחשף פרדוקס עמוק: מדינות המפרץ חוששות מאיראן - אך גם מהאפשרות שאיראן תקרוס.

בטווח הקצר, האיום הברור ביותר הוא תגובה איראנית. תשתיות האנרגיה של המפרץ, מתקני ההתפלה, נמלים, בסיסים אמריקניים ונתיבי השיט - ובראשם מצרי הורמוז - כולם מטרות פגיעות. גם פעולה איראנית "מוגבלת" עלולה להספיק כדי לזעזע שווקים, להקפיץ מחירי אנרגיה ולערער יציבות פנימית. זיכרון התקפה על מתקני ארמקו בערב הסעודית ב-2019 והירי האיראני הסמלי לעבר בסיס אל-עודייד בקטאר בחודש יוני 2025 עדיין טרי. מבחינת מדינות המפרץ, עימות אמריקני-איראני אינו אירוע חיצוני - הוא מתרחש על סף דלתן.

אך לא פחות מכך, מדינות המפרץ חרדות מתרחיש הפוך: תקיפה אמריקנית "מוצלחת מדי", כזו שתביא לקריסה מהירה של המשטר האיראני. עבורן, נפילת הרפובליקה האיסלאמית אינה מבטיחה סדר חדש ויציב, אלא דווקא כאוס: מאבקי כוח פנימיים, התפוררות מוסדות, התחזקות גורמים קיצוניים, גלי פליטים - ובעיקר אובדן כתובת ברורה לניהול משברים. איראן, על כל עוינותה, היא שחקן מוכר. דפוסי התנהגותה, קווי האדום שלה ומגבלותיה הפנימיות ידועים. איראן פוסט-מהפכנית, שתצמח מתנועת מחאה לא מונוליתית, תהיה הרבה פחות צפויה. מבחינתן עדיף "השטן" המוכר על פני אי יציבות מתמשכת.

לכך מצטרף חשש עמוק יותר, שקט אך חשוב: "אפקט הדבקה" אפשרי. "האביב הערבי" לימד את המונרכיות הערביות במפרץ שיעור מר - קריסת משטר אינה מביאה בהכרח ליציבות או לשגשוג, אלא לאי יציבות מתמשכת. מחאה איראנית שתצליח, במיוחד אם תוליד משטר ליברלי ודמוקרטי, עלולה להדהד ברחבי האזור ולערער את הלגיטימציה של משטרים שמבוססים על יציבות, לא על השתתפות פוליטית.

מכאן נגזרת המדיניות המפרצית הנוכחית: תיווך, ניטרליות, ודטאנט. ערב הסעודית, קטאר ועומאן פועלות להרגיע את וושינגטון, לא מתוך הזדהות עם טהראן אלא מתוך הבנה שהמחיר של מלחמה ייגבה קודם כול מהן. במקביל, הן מאותתות לאיראן כי אינן שותפות להכנות צבאיות נגדה, ומנסות לצמצם את הסיכוי שהמפרץ יהפוך לזירת תגמול. הדטאנט אינו אשליה לגבי טבעו של המשטר האיראני - אלא הכרה בפערי העוצמה ובפגיעות שלהן עצמן. הלחץ שלהן על ארצות הברית לעצור את התקיפה בשבוע שעבר הוכיח את עצמו - ייתכן והן חששו כי התוכנית האמריקנית אינה "אפויה" דיו ולא תביא לתוצאה המקווה. יש להן גם אינטרס ברור להיראות כלפי חוץ כמי שמנסות למנוע תקיפה. לשיטתן, דימוי זה עשוי לעזור להן למנוע תגובה איראנית כלפיהן.

בשורה התחתונה, מדינות המפרץ מייחלות לשינוי בהתנהגות של איראן, לאו דווקא בהפלת המשטר האיראני. הן חוששות מאיראן חזקה ומהפכנית - אך גם מאיראן מתפרקת ובמהירות. מבחינתן, איראן מוחלשת, מרוסנת ומתפקדת עדיפה על איראן פצועה, זועמת ובלתי צפויה - והדרך הכי טובה לממש אפשרות זאת היא באמצעות הסכם. לכן הן פועלות כדי ללחוץ על ארצות הברית להגיע להסכם עם איראן שיאסור על פיתוח גרעין וטילים באיראן.

• הדילמה של טראמפ: מתי תקיפה באמת תפיל את המשטר באיראן

עבור ישראל ועבור ארצות הברית זהו שיעור חשוב. מי שמתעלם מהפרדוקס המפרצי עלול לפרש לא נכון את זהירותן של מדינות המפרץ - ואף להמעיט במחיר האזורי של מהלך צבאי נמהר. הצלחה אסטרטגית מול איראן אינה נמדדת רק בעוצמת המכה, אלא גם ביכולת לשמר יציבות אזורית ולתאם אינטרסים עם שותפות שנמצאות בקו האש. במקרה הזה, הבנת החשש המפרצי אינה חולשה - אלא תנאי למדיניות אחראית.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אוניברסיטת תל אביב ולשעבר במל"ל