האמת המבהילה שכעת גם השופטים צריכים לראות

מאמר זה נכתב לאחר התלבטות ממושכת. הדברים שלהלן נשענים על ממצאי דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה ועל ניסיון מקצועי אישי, תוך הבחנה מודעת בין עובדה מוכחת לבין תחושת אחריות ושאלות שטרם נענו. זהו ניסיון כן, בלתי מתלהם ובלתי מגויס, להציף פער שנחשף בין הדין הכתוב, ההבנה השיפוטית בזמן אמת והיכולת הטכנולוגית בפועל, פער המחייב דיון ציבורי אחראי, גם כאשר אינו כה נוח למערכת שממנה אני עצמי בא.

פרסום הדברים אינו קל לי. שנים ארוכות ראיתי בשתיקה מקצועית ערך של אחריות. אולם, לעיתים שתיקה חדלה להיות זהירות והופכת להשלמה. בנקודה זו, בחרתי להציג את הדברים בקול גלוי.

ממצאי מבקר המדינה - אומץ מוסדי ברגע רגיש

דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה הוא מסמך אמיץ, אולי מן האמיצים שנכתבו בשנים האחרונות. לא רק בשל תוכנו, אלא גם בשל עיתויו והנכונות לומר דברים קשים על מערכות חזקות, בעיצומה של תקופה רגישה מבחינה ביטחונית וציבורית. המבקר לא הסתפק ברמיזות. הוא הציב נתונים, בדק תהליכים, וחשף תמונה מצטברת של שימוש רחב-היקף ברוגלות חודרניות - כ-13 אלף מקרים בתוך שלוש שנים בלבד - תוך פגיעה ממשית בזכויות אזרח יסודיות ובראשן הזכות לפרטיות.

מן הדוח עולה, כי השימוש בכלים אלה לא לווה במנגנוני פיקוח מותאמים, לא הוסדר במלואו בחקיקה, ולעיתים גם לא הוצג במלואו בפני הערכאות שאישרו הוצאת צווים. הפער בין היקף השימוש לבין רמת הבקרה אינו טכני בלבד. הוא נוגע בליבת היחסים שבין המדינה לאזרח.

ראוי להבחין הבחנה חדה: איני עוסק כאן בפריצות לטלפונים ניידים על ידי האקרים, עבריינים או גורמים זרים. זו בעיה חמורה כשלעצמה, אך היא מצויה במישור אחר לחלוטין. גם איני עוסק בניטורים, באיסופי מידע כלליים או באמצעים טכנולוגיים שאינם קשורים ישירות לצווים שיפוטיים להאזנות סתר. מאמר זה ממוקד בסמכות השיפוטית הצרה, החריגה והרגישה ביותר - צווי האזנת סתר הניתנים במעמד צד אחד, בבית משפט מחוזי, ואך ורק על ידי נשיא או סגן נשיא.

מהבטחה לחריגים - לקריסת הנרטיב

בחודש ינואר 2022 מינה היועץ המשפטי לממשלה דאז, ד"ר אביחי מנדלבליט, צוות בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי), עו"ד עמית מררי, לבדיקת השימוש בתוכנת "פגסוס" בחריגה מצווי האזנת סתר. כחברים בצוות מונו שני ראשי אגפים בדימוס בשב"כ. הצוות נעזר במומחים של השב"כ, המוסד וחברת NSO. היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לחדול במהלך החקירה משימוש בתוכנות הריגול, למעט במקרים מצילי חיים.

צוות הבדיקה קבע, בין השאר, על סמך הבדיקה הטכנולוגית, "כי אין כל אינדיקציה לכך שמשטרת ישראל הדביקה באמצעות מערכת פגסוס שבידיה ללא צו שיפוטי, מכשיר טלפון של מי מבין רשימת האנשים שפורסמו בתקשורת... לא נמצאה גם כל אינדיקציה לניסיונות הדבקה". עוד נמצא כי לשני אנשים, לגביהם ניתן צו בית משפט להאזנה לתקשורת בין מחשבים, בוצע ניסיון הדבקה, ולעניין אחד מהשניים - ההדבקה הצליחה. הודעת משרד המשפטים לא נקבה בשמות, אך באמצעי התקשורת פורסם כי מדובר בשלמה פילבר ובאיריס אלוביץ'. בחלוף זמן-מה הופיע גורם בכיר ביותר במשטרת ישראל בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט, והצהיר כי בפועל לא מדובר רק בשני מקרים אלא בכ-1,800 מקרים. ואילו כעת, בא דוח מבקר המדינה ומעמיד את ההיקף על מספר גבוה בהרבה.

אין זה עוד ויכוח על הערכה כזו או אחרת. זהו כשל נרטיבי חמור. פערים כאלה אינם יכולים להתקיים בתום לב לאורך זמן. הם מעידים על כך שהתמונה שהוצגה לגורמי הפיקוח - הציבוריים והשיפוטיים - לא הייתה מלאה, ואולי אף הוצגה באופן שמרכך מציאות קשה בהרבה.

הצו השיפוטי - סמכות צרה, אחריות כבדה

הסמכות לחתום על צווי האזנת סתר נתונה אך ורק בידי נשיא או סגן נשיא של בית משפט מחוזי. הדיון מתקיים תמיד במעמד צד אחד, ובשל חריגות הנושא והזהירות הנדרשת, המייצג בבקשה הוא תמיד גורם בכיר ביותר מטעם משטרת ישראל, מח"ש או השב"כ - הכול תלוי נסיבות. במהלך קדנציה בת שמונה שנים כסגן נשיא בית משפט מחוזי ירושלים חתמתי על מאות צווים כאלה, ורק במקרים בודדים לא נעתרתי לבקשה. עשיתי זאת מתוך הבנה ברורה כי מדובר לפי החוק בהאזנה הצופה פני עתיד בלבד, לתקופה מוגבלת ובפיקוח קפדני.

וכאן הווידוי: איני יודע אם גם מקרב אותם צווים שעליהם חתמתי נעשה שימוש בלתי חוקי בעליל. אין לי בדיקה פרטנית, ואין בידי ממצא מוכח כזה. אך איני יכול עוד להסתפק באמירה זו בלבד. הידיעה בדיעבד כי הכלי עצמו אפשר שימושים האסורים על פי חוק, וכי אפשר שמידע רטרואקטיבי נאגר ונעשה בו שימוש ללא היתר, אינה מאפשרת עוד שקט נפשי שיפוטי.

גם אם יתברר, ובכנות אני מקווה שכך יהיה, כי הצווים שעליהם חתמתי לא שימשו בפועל להפרת החוק, אין בכך כדי לפטור אותי, או את המערכת כולה, מחשבון נפש עמוק. האמון שניתן לרשויות המבקשות היה אמון כמעט מוחלט. היום ברור לי כי אמון כזה, בעידן טכנולוגי חודרני ובלתי שקוף, מחייב זהירות כפולה ומכופלת. ראוי אף להוסיף: תחושה זו אינה תחושת יחיד. משיחות שקיימתי אני יודע כי תחושת אי-הנחת, ולעיתים אף מועקה של ממש, משותפת גם לנשיאים ולסגני נשיאים לשעבר של בתי משפט מחוזיים נוספים. הווידוי שלי הוא אישי, אך הוא נאמר בידיעה ברורה שאינו נחלתו של אדם אחד בלבד.

האזנת סתר אסורה היא עבירה פלילית שעונשה עד חמש שנות מאסר. זוהי קביעה חד-משמעית של המחוקק, המלמדת על חומרת הפגיעה. וכאן מזדקרת השאלה שאינה מרפה: מדוע לא פנה מבקר המדינה בעקבות ממצאיו בדרישה מפורשת לפתיחה בחקירה פלילית? האם מדובר בהעדפה מוסדית לריסון, או שמא בהערכה אחרת של התשתית הראייתית? למבקר פתרונים, אך עצם השאלה מחייבת מענה ציבורי כן.

עלייה בזמן מלחמה - והיעדר דיון ציבורי

מן הנתונים עולה, כי בתקופת המלחמה האחרונה נרשמה עלייה בהיקף האזנות הסתר. ייתכן שיש לכך הצדקות ביטחוניות. אך דווקא בזמנים כאלה נדרשת זהירות יתרה, פיקוח הדוק יותר ודיון ציבורי כן. אלה לא התקיימו במידה הנדרשת.

מעל כל אלה מרחפת שתיקה תמוהה של גורמים לא מעטים, מוכרים וידועים בציבור, שזכויות האזרח והפרט יקרות דרך קבע לליבם. לשתיקה זו מצטרפת תהייה מטרידה נוספת: רצף של כ-20 בקשות, ואף יותר, הוגשו מטעם היועצת המשפטית לממשלה לדחיית מתן תגובות לבג"ץ, בהליכים הנוגעים לסוגיות שעלו בדיוני ועדת הרוגלות. בחודש אוגוסט 2023 אישרה הממשלה את הקמת הוועדה, ונגד הקמתה הוגשה עתירה לבג"ץ. הוועדה הסכימה להגביל את עבודתה לתיקים שאינם תלויים ועומדים. בחודש פברואר 2024 נתן בית המשפט העליון תוקף להגבלה זו, ובחודש יוני 2025 הוצא צו על תנאי המורה לוועדה לתאם את פעילותה עם עמדת היועצת המשפטית לממשלה. נכון לכתיבת שורות אלה, פעילות הוועדה עדיין מעוכבת.

אין להתעלם מן האפשרות שמדובר בעומס עבודה ממשי ובצורך לבדוק סוגיות מורכבות ורגישות. אך הצטברות כה חריגה של בקשות דחייה מזמינה תחושה בלתי נוחה, שלפיה אין מדובר רק בקושי תפעולי או בזהירות מוסדית, אלא אולי גם בחשש עמוק יותר - שמא יש כאן חלילה ניסיון, ולו עקיף, לחפות על גורמים בכירים שידעו, שנגעו בדבר, או שהיו שותפים למהלך שאסור היה שיתרחש.

אומץ נדרש גם עכשיו

דוח מבקר המדינה ראוי למחמאות על נכונותו להניח את העובדות על השולחן. אך הדוח הוא רק תחילתו של תהליך. כמי שישב בלב המערכת, אני חש חובה לומר ביושר: האמון שניתן על ידי ועל ידי חבריי סגני הנשיאים והנשיאים - אולי ניתן ביתר. הפער בין הדין הכתוב לבין היכולת הטכנולוגית התברר כמסוכן.

• מסוכן ביותר: כשמחלוקת משפטית הופכת לתיוג פוליטי

פרשת הרוגלות מחייבת בדיקה אמיצה, שקופה ובלתי תלויה - חקיקתית ושיפוטית גם יחד. היא מחייבת הצגה מלאה של היכולות הטכנולוגיות בפני בתי המשפט, פיקוח אפקטיבי, והצבת גבולות ברורים לכוח המדינה. פרסום הדברים אינו ביטוי להתרסה, אלא לתחושת אחריות. לא קל לומר זאת בקול, ולא קל היה לי לכתוב זאת. אך שתיקה בשלב זה אינה עוד זהירות מקצועית - היא ויתור על חובת האזהרה.

שתיקה אינה עוד אופציה. לא למערכת אכיפת החוק, לא למערכת המשפט, ולא לחברה המבקשת להוסיף ולקרוא לעצמה דמוקרטית.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים