מסוכן ביותר: כשמחלוקת משפטית הופכת לתיוג פוליטי

בימים אלה מתנהלת מחלוקת מקצועית בין נשיא בית משפט השלום במחוז המרכז, השופט מנחם מזרחי, לבין שופטי בית המשפט המחוזי מרכז. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשורה ארוכה של החלטות בעניינים אקטואליים ורגישים - קטארגייט, בילד, פלדשטיין-אוריך ואחרות - שבהן בחרו שופטי המחוזי להפוך החלטות שניתנו בבית משפט השלום.

חילוקי דעות בין ערכאות הם נשמת אפה של מערכת משפט תקינה. אלא שבמקרה דנן חל תהליך מדאיג: כמות העררים וקבלתם הפכה לסיפור עצמו, והדיון המקצועי זלג מן הזירה המשפטית אל הזירה הציבורית והפוליטית. כך, מבלי משים, הודבקה לנשיא בית משפט השלום במחוז המרכז תווית של "ימני ניצי" או "ביביסט", ואילו שופטי בית המשפט המחוזי מתויגים, על ידי חלק מן הציבור ואמצעי התקשורת, בצדו האחר של המתרס הפוליטי. זהו מצב מסוכן לאמון הציבור במערכת המשפט.

מה באמת בודק שופט שלום במעצר ימים

מי שאינו מצוי בפרטי הדין הפלילי עלול לחשוב כי מאחורי החלטות אלה מסתתרת השקפת עולם אידאולוגית. ולא היא. שופט שלום הדן במעצר ימים (בשלביה הראשונים של החקירה עוד טרם הוחלט אם יוגש כתב אישום) אינו נדרש להכריע באשמה. תפקידו לבחון אם קיים חשד סביר לביצוע עבירה ואם מתקיימות עילות מעצר. אם קיימת עילת מעצר - ייעצר החשוד. אם לאו - ישוחרר בערובה. תנאי השחרור נקבעים לפי שיקול דעתו המקצועי של השופט.

לצורך כך מובא לעיונו של השופט חומר ראיות לכאורי - חומר שטרם נבחן במבחני קבילות והוכחה, דבר שייעשה רק אם יוגש כתב אישום ויתנהל משפט. די בחומר זה לשלב המקדמי גם אם ייתכן שחלקו או אפילו רובו לא יהיה קביל במשפט עצמו לפי מבחני הקבילות הנוהגים. זהו טבעו של ההליך המקדמי.

יש לזכור כלל יסוד במבנה ההיררכי של מערכת המשפט: שופט מחוזי אינו "צודק" משום שבהכרח שופט השלום טעה, אלא משום שהוא מכהן בערכאה גבוהה יותר, וזו סמכותו על פי דין לקבל ערר על החלטתו של שופט השלום או לדחותו. כך גם ביחס שבין בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון.

החלטה של ערכאה גבוהה אינה בהכרח אמת מוחלטת מבחינה מהותית, אלא אמת משפטית נורמטיבית הנובעת ממעמדה המוסדי של הערכאה הגבוהה יותר. כבר היו מקרים לא מעטים שבהם החלטת שופט שלום נהפכה על ידי שופט מחוזי, ולאחר מכן בא שופט בית המשפט העליון אליו הוגש ערר על החלטת המחוזי והשיב על כנה את החלטת שופט השלום. כך, בגדול, בנויה השיטה וכך היא פועלת.

מדוע אין להשוות מעצר למבחני הסבירות של בג"ץ

טעות נוספת שיש לעקור מן השורש היא ההשוואה בין החלטות מעצר ושחרור בערובה לבין מבחני הסבירות הנהוגים בבג"ץ. מבחני הסבירות בבג"ץ, מעצם טבעם, כרוכים גם בהשקפת עולמו של השופט ובתפיסתו הערכית כלפי פעולת הרשות המבצעת. לעומת זאת, החלטות על מעצר או שחרור בערובה בבתי משפט השלום והמחוזי נשענות בראש ובראשונה על חומר הראיות הלכאורי שנאסף על ידי החוקרים ועל קיומן של עילות מעצר קונקרטיות. לא אידאולוגיה קובעת כאן, אלא תיק חקירה.

שופט השלום מנתח את החומר המובא לפניו לפי מיטב שיקול דעתו. שופט המחוזי, הדן בערר, בוחן אם החלטת שופט בית משפט השלום יכולה לעמוד על יסוד אותו חומר ראייתי שנאסף עד לאותו שלב. שניהם פועלים בתוך אותו מארג נורמטיבי, ושניהם כפופים לאותם עקרונות של משפט הוגן. ההבדל ביניהם אינו פוליטי אלא מוסדי. דווקא משום שכיהנתי הן כשופט שלום והן כשופט מחוזי, אני יכול להעיד כי המעבר מערכאה לערכאה אינו משנה תפיסת עולם, אלא משנה אך ורק את נקודת המבט המקצועית המתחייבת מן התפקיד. מי שמייחס להחלטות מעצר או לתנאי שחרור בערובה צבעים פוליטיים מחטיא את מהות ההליך ופוגע בליבת האמון הציבורי.

לתופעה זו מתווספת תופעה מגונה וחמורה במיוחד: הדלפות מן המשטרה נגד שופט אשר החלטתו אינה נראית לחוקרים. יש לגנות תופעה זו בכל לשון של גינוי. תפקידה של המשטרה לחקור, ותפקידו של השופט לשפוט. אין לשוטר כל זכות או סמכות לנהל מאבק תקשורתי נגד שופט הממלא את תפקידו כדין. החלטה שיפוטית שאינה נראית לרשות החוקרת - דינה להתברר בדרך המלך המשפטית: בהגשת ערר ולא באמצעות הדלפות, רמיזות או דברי ביקורת בוטים לתקשורת. אלה הכללים, ואין לסטות מהם.

כשהכמות הופכת לאיכות - והנזק מצטבר

ריבוי המקרים שבהם החלטות מתהפכות יוצר אשליה של מאבק ערכי, אך זוהי אשליה מסוכנת. המחלוקת בין הערכאות היא תופעה בריאה. הפוליטיזציה שלה - תופעה הרסנית. היא מייצרת תודעה כוזבת שלפיה אין עוד דין אלא מחנה, ואין עוד שיקול דעת אלא עמדה פוליטית.

מערכת משפט תקינה מתקיימת על מחלוקות מקצועיות בין הערכאות השונות. זהו מנגנון פנימי של בקרה, תיקון ואיזון. אך ברגע שמחלוקות אלה נצבעות בצבעים פוליטיים, מתרחש כשל מערכתי עמוק: ההכרעה המשפטית חדלה להיתפס כתוצר של דין וראיות, ומתחילה להיתפס כביטוי להשתייכות אידאולוגית.

הדבקת תוויות פוליטיות לשופטים היא פגיעה ישירה בליבת שלטון החוק. היא שוחקת את אמון הציבור, מערערת את הלגיטימיות של פסקי דין ומעמידה בספק כל הכרעה שאינה נוחה למחנה כזה או אחר. אם חפצי חיים אנו במערכת משפט עצמאית ומכובדת, עלינו להתעקש על ההבחנה הפשוטה אך החיונית: החלטות שיפוטיות הן תוצאה של דין וראיות לכאוריות, לא של דעות פוליטיות

כמי שכיהן הן כשופט שלום והן כשופט מחוזי, אני קובע כי ההבדל בין הערכאות אינו הבדל של השקפת עולם, אלא של תפקיד מוסדי ושל זווית מבט מקצועית. שופט שלום בוחן חומר ראיות לכאורי במסגרת של חשד סביר לקיומן של עילות מעצר. שופט מחוזי בוחן אם אותה החלטה יכולה לעמוד על יסוד אותו חומר ראייתי שנאסף עד לאותו שלב חקירתי. אין בכך ימין ואין בכך שמאל. המחלוקת בין ערכאות היא בריאה. הפוליטיזציה שלה - הרסנית.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים