סופו של רודן: שלוש הסיבות שגרמו לטראמפ להפיל את מדורו

ניקולאס מדורו, נהג אוטובוס לשעבר ומנהיג של האיגודים המקצועיים, התברג במפלגתו של הנשיא הוגו צ'אבס שנבחר באופן דמוקרטי ב-1999 בוונצואלה. מדורו שימש כשר החוץ בשנים 2012-2006 וכסגן הנשיא של צ'אבס ב-2013-2012. לאחר מותו של צ'אבס ממחלת סרטן, מדורו נבחר לראשונה לנשיא וונצואלה ב-2013. מיד עם בחירתו, הוא המשיך את המגמה של הידרדרות לשליטה אוטוריטרית במדינה, ולהשתלטות הרשות המבצעת על הרשות המחוקקת והשופטת. מאז 2015, מדורו שלט לפי צו נשיאותי שהוענק לו על ידי הקונגרס שנשלט באותו זמן על ידי מפלגת השלטון הסוציאליסטית, התעלם מבחירות דמוקרטיות לקונגרס ב-2015, גרם למשבר חוקתי במדינה, וזייף את תוצאות הבחירות לנשיאות בשנים 2018 וביתר שאת ביולי 2024.

• ישראל קיבלה את מה שהיא הכי צריכה: ידיד עם נבוט גדול | יקי דיין

בתמיכת הצבא והאליטה הפוליטית שסובבה אותו, משטרו של מדורו הפך להיות דיקטטורה לכל דבר, תוך כדי הפרה סיטונית של זכויות אדם, ביטול חופש העיתונות, מאסר ורצח של כ-20 אלף מתנגדים פוליטיים, מעשי שחיתות והשתתפות פעילה של ממשלתו בפשע טרנס-לאומי דרך קשרים ענפים עם קרטלי סמים, חלקם בשליטתה. ב-2018, ארגון מדינות אמריקה פתח בחקירה על פשעים נגד האנושות שכביכול בוצעו על ידי המשטר (כולל הרג של אלפי אזרחים), וב-2021 נפתחה גם חקירה על ידי בית המשפט הפלילי הבין-לאומי בהאג בנידון. מאז מרץ 2020 מדורו הואשם בארצות הברית על פשעים הקשורים בטרור וסחר בסמים וקשר נגד ארצות הברית, והוצא נגדו צו מעצר ופרס על "ראשו" (אשר הוגדל מ-25 מיליון דולר ל-50 מיליון דולר בחודש יולי האחרון).

וונצואלה, שהייתה המדינה העשירה ביותר בדרום אמריקה בזכות רזרבות הנפט הענקיות שלה, הידרדרה תחת משטרו של מדורו למשבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים, לעוני, צנע ודיכוי שגרמו לעזיבתם של כ-8 מיליון אזרחים מוונצואלה (מתוך אוכלוסייה של כ-30 מיליון, ואלה לא מוגדרים כ"פליטים" של מלחמת אזרחים). מדורו איבד את הלגיטימציה הן בבית והן בעולם, ב"זכות" ניהול כושל ומרושל של הכלכלה והמדינה. מעל 50 מדינות לא מכירות בלגיטימיות של משטרו מזה שנים רבות. המשבר של וונצואלה גם גרם למשבר אזורי ללא תקדים באמריקה הלטינית, תוך כדי פגיעה ביבשת כולה, וגלי ההגירה פגעו במדינות אחרות, מקולומביה ועד ארצות הברית. מאז חודש ספטמבר 2025, ריכזה ארצות הברית כוח צבאי עצום ותקפה 35 פעם סירות של סוחרי סמים (כביכול) של וונצואלה, תוך פגיעה בכ-100 בני אדם.

מדוע ארה"ב פלשה לוונצואלה "לתפוס" את מדורו?

בדצמבר 1989 הורה הנשיא ג'ורג' בוש האב (ראש סוכנות הביון של ארצות הברית לשעבר) לפלוש לפנמה על מנת לתפוס את המנהיג הצבאי (ואיש סוכנות הביון של ארצות הברית לשעבר) מנואל נוריייגה, באמתלה של שמירה על תעלת פנמה. נורייגה הוסגר לארצות הברית ונידון למאסר של 40 שנה בארצות הברית על סחר בסמים והלבנת כספים. לאחר 17 שנה בכלא בארצות הברית הוא הוסגר לצרפת, ומשם הוסגר לפנמה, שם נפטר לפני כעשר שנים.

בצורה דומה, ב-3 בינואר 2026 צבא ארצות הברית פשט על קראקס בירת וונצואלה ו"חטף" את הדיקטטור ניקולס מדורו ואשתו, בפעולה צבאית מרהיבה. הוא צפוי לעמוד בפני בית המשפט בניו יורק. בכך בא על קיצו 12 שנות שלטון, ולמעשה ארצות הברית חוללה בוונצואלה שינוי משטר תוך שימוש בכוח. אם כי המעורבות של מדורו בסחר בסמים מוכחת, האיום המרכזי של הסמים על ארצות הברית לא בא מכיוון וונצואלה, אלא מהסמים הסינתטיים שמקורם במקסיקו, שגורמים למותם של עשרות אלפי אזרחים בארצות הברית מדי שנה. יתר על כן, לפני כמה שבועות הנשיא טראמפ העניק חנינה לחואן אורלנדו הרנדדס, נשיא לשעבר של הונדורס שנידון בעצמו למאסר בארצות הברית על סחר בסמים.

אז מדוע ארצות הברית פלשה לוונצואלה, כ"שידור חוזר" לפלישה לפנמה, וכחזרה על דפוס שהיה ידוע לשמצה במהלך המלחמה הקרה של הפלת משטרים עוינים לארצות הברית? לעניות דעתי, למרות האמתלה המשפטית של מעורבות משטרו של מדורו בתעשיית הסמים הבין-לאומיים, אני יכול להעלות שלוש השערות משלימות. ראשית, ממשלו של טראמפ מוטרד מהנוכחות של למעלה ממיליון אזרחי וונצואלה בארצות הברית, חלקם באופן לא-חוקי. שנית, לוונצואלה ישנם מרבצים ענקיים של נפט, ובעבר חברות הנפט האמריקניות, כמו שברון, היו פעילות בהפקתו. הנשיא טראמפ אמר זאת מפורשות במסיבת העיתונאים בעקבות החטיפה של מדורו, לפיו ישנם אינטרסים כלכליים, ופוטנציאל כלכלי אדיר לשיתוף פעולה עם משטר אחר (אולי בהנהגתו של אדמונדו גונזלז, המנצח בבחירות של חודש יולי 2024, או של מנהיגת האופוזיציה במדינה וזוכת פרס נובל לשלום, מריה מצ'אדו). שלישית, בדוקטרינה לביטחון לאומי לשנת 2026, ממשלו של טראמפ התייחס בצורה מפורשת לתחיית "דוקטרינת מונרו", לפיה חצי כדור הארץ המערבי (האמריקות) צריכות להיות בפיקוח ושליטה של ארצות הברית, כולל האפשרות של שימוש בכוח למען שמירת הסדר האזורי. זהו מימוש ההגמוניה של ארצות הברית, המתחרה עם המעורבות הכלכלית הגוברת של סין באמריקה הלטינית. במובן זה, משטרם של הוגו צ'אבס וניקולס מדורו הציגו קו עוין, מתריס ולעומתי להגמוניה של ארצות הברית באמריקה הלטינית, תוך כדי חבירה לרוסיה, לסין ולאיראן.

המשמעות של פלישת ארה"ב לוונצאולה מבחינתה של ישראל

לישראל ישנן סיבות רבות לשמוח על סיומו של משטר מדורו בוונצואלה. ראשית, ב-2009 הנשיא המנוח צ'אבס ניתק יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והקהילה היהודית במדינה גם סבלה ממעשי אנטישמיות. שנית, כאמור, סוף הרודנות של מדורו הם חדשות טובות מבחינת פגיעה באיראן ושלוחותיה (למשל, חיזבאללה) בחצי כדור הארץ המערבי. שלישית, אני מניח שהפעילות של ארצות הברית גם מעבירה מסר מאיים לאיראן, ואולי תדרבן אותה לפתוח מחדש במשא ומתן מזורז לחידוש הסכם פיקוח על תוכנית הגרעין ופריסת הטילים שלה. סביר להניח שהנשיא המודח מדורו מצטער כיום שלא שעה לאזהרותיו של הנשיא טראמפ, בשיחתם הטלפונית מלפני שבוע.

אולם, אני רואה באירועים ההיסטוריים שהתרחשו בוונצואלה ב-3 בינואר 2026 גם כתמרור אזהרה מהבהב למצב שבו מדינה יציבה ודמוקרטית יחסית נשלטת על ידי מנהיגים שנבחרו בצורה דמוקרטית, אבל החליטו לפגוע במו עצמם במרקם הדמוקרטי של ארצם. הם עשו זאת תוך פגיעה אנושה בחופש העיתונות, בחברה האזרחית, בהפרדת הרשויות ובשומרי הסף. הניהול הקטסטרופלי של מדורו בשנים 2025-2013 מביא אותנו להתגעגע להוגו צ'אבס במידה מסוימת, אם כי שניהם (ובמיוחד מדורו) אחראים להידרדרות הנוראית של מדינתם, ולקריסת המשטר כתוצאה מפלישה של ארצות הברית לארצם.

השלכות לאזור, לסדר הבין-לאומי, והעתיד הלוט בערפל

אינני מזיל דמעה לסוף הדיקטטורה של מדורו, דיקטטור ופושע, הן בארצו והן בקנה מידה בין-לאומיים. אולם, בעולם מתוקן יותר הדרך בה נקטה ארצות הברית מצדיקה ביקורת כי היא סותרת את הכללים של הסדר הבין-לאומי והנורמות של החברה הבין-לאומית: מדינות לא אמורות לפלוש למדינות אחרות כדי לתפוס פושעים. היה עדיף שהדבר יעשה מתוך וונצואלה עצמה, ו/או במסגרת הסכמי הסגרה. אולם, אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. רשימה קצרה של המדינות המגנות את "ההפרה של המשפט הבין-לאומי" על ידי ארצות הברית חושפת את צביעות הגינויים: רוסיה, איראן, סין וקובה פתאום מגוננות על המשפט הבין-לאומי, ועל ריבונות המדינות. לפיכך, אני מזדהה יותר עם העמדה של האיחוד האירופי: המשטר של מדורו כבר לא היה לגיטימי והיה צריך להחליף אותו, אבל את המעבר למשטר חדש ולגיטימי יש לעשות בדרכי שלום, ובהכרעה של העם בוונצואלה, אשר ברובו היה כבר מנוכר מהשלטון הרודני. הפלישה של ארצות הברית לוונצואלה גם מפלגת שוב את מדינות אמריקה הלטינית, ופותחת מחדש את מחול השדים שאפיין את היחסים הלא-סימטריים והלא-נורמליים בין מדינות אמריקה הלטינית לבין ארצות הברית, הן במחצית הראשונה של המאה ה-20 (עם "דיפלומטיית התותחים") והן במהלך המלחמה הקרה בשנים 1989-1945.

העתיד לוט בערפל, ויש לקוות שבפעילות ה"כירורגית" יחסית של ארצות הברית, בניגוד לפלישה לעיראק שהפילה את סדאם חוסין ב-2003 והביאה לכאוס ומלחמת אזרחים במדינה, התסריט בוונצואלה יהיה חיובי יותר ועם סוף טוב יותר. יש לקוות שהחטיפה של מדורו והבאתו לדין לארצות הברית תפתח עידן חדש וטוב יותר לוונצואלה, הזוכה לאופוזיציה מאורגנת ולחברה אזרחית ערנית ופרו-אקטיבית, שתדע לנתב דרך נכונה להכריע על גורלה, מעבר לשליטה הישירה (ואני מקווה הזמנית מאוד) של ארצות הברית במדינה.

>>> פרופ' אריה קצוביץ' הוא מומחה ליחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים מזה 33 שנה