דבר בעוצמה ותחזיק נבוט גדול

במבצע מזהיר, שאותו היה יכול לכתוב רק נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ: כ-200 אנשי כוח דלתא נכנסו לוונצואלה, שלפו את הנשיא המכהן ניקולאס מדורו ורעייתו מתוך ארמונם והביאו אותם למשפט בניו יורק. טראמפ, שחזה במבצע כולו במסכי הטלוויזיה, ראה שאף לא חייל אמריקני אחד נהרג. "המשימה הושלמה".

כתב האישום נכתב כבר ב-2020 ועכשיו רק יותאם. כך, אולי, ואין סמלי מזה, יעמוד לדין הנשיא הסוציאליסטי של וונצואלה בניו יורק, שאליה רק לאחרונה נכנס ראש עירייה חדש - שמאמין בעקרונות הסוציאליזם, ממדאני.

ארצות הברית עשתה זאת בעבר. ליתר דיוק, ב-1989, אז תחת הנשיא בוש האב, עם 30,000 אלף חיילים, שלפה ארצות הברית את נשיא פנמה, מנואל נורייגה, השתלטה על תעלת פנמה ושינתה שם את השלטון. הנשיא עמד לדין על סחר בסמים וקיבל 40 שנה בכלא, מתוכם ישב 17.

אנו כבר עדים לשינוי ניכר ביבשת אמריקה. הימין מחליף את השמאל בארגנטינה, בצ'ילה, בבוליביה, באקוודור, בהונדורס ובפרגוואי. למרות שעדיין נשארו מעוזים של השמאל בברזיל, בקולומביה, בניקרגואה, במקסיקו ובקובה, השינוי הגדול הוא בשורה טובה מאוד לא רק לארצות הברית, אלא גם לישראל. כל המדינות הללו מחזקות את יחסיהן עימנו.

רק לאחרונה התפרסם המסמך על מדיניות החוץ האמריקנית החדשה. המסמך הגיאו-אסטרטגי חוזר על דוקטרינת מונרו מלפני 200 שנה - יבשת אמריקה היא "החצר האחורית" של ארצות הברית ורק היא תוביל אותה. למדינות כמו וונצואלה, שלהן יחסים אסטרטגיים עם מדינות כמו סין, רוסיה ואיראן, אין זכות קיום. את המדיניות הזו מוביל היועץ לביטחון לאומי ושר החוץ האמריקני, מרקו רוביו, שלא יעצור עד שישתנה המשטר גם בקובה.

ואכן, מארבעת החודשים האחרונים, מאז הפצצת ספינת הסמים מוונצואלה ב-2 בספטמבר, שבה נהרגו 11 סוחרי סמים, הגבירה וריכזה ארצות הברית כוחות באזור. זה כלל פריסה של 15 אלף חיילים, הכוח הגדול ביותר מאז משבר הטילים בקובה ב-1962. וכמו במערבונים המודרניים, טראמפ העמיד את עצמו מול מאדורו. טראמפ כידוע לא אוהב להפסיד וזו הייתה כרוניקה של ניצחון ידוע מראש.

בחודשים האחרונים נשמע לא מעט ביקורת על התנהלות טראמפ מול וונצואלה כמו "פגיעה בחוק הבין-לאומי", "לא ביקש אישור מהסנאט" ואפילו מתוך תנועת MAGA שאלו - איפה ההתמקדות בארצות הברית. כאשר במצב כזה הוא זוכה לביקורת מיידית מרוסיה, מסין , מאיראן ומספרד - כולם מבינים שמדובר בהצלחה. אין ספק שמבצע כה מוצלח יצמצם את הביקורת הפנימית, אבל מבחינתו של טראמפ היה מדובר "בסערה המושלמת", נושא חוץ שכל כולו נושא פנים. המלחמה בסחר בסמים, בהגירה ובנפט, כל אלו בנוסף לשליטה "בחצר האחורית" שלה ביבשת אמריקה, טופלו במכה אחת. זרם של מיליוני מהגרים מוונצואלה יעצור, וארצות הברית תוכל להשיב רבים ממיליון המהגרים משם שנמצאים אצלה. גם תעשיית הנפט המדשדשת בוונצואלה, שמחזיקה 18 אחוזים מעתודות הנפט העולמי, שהולאמה וחייבת כספים לחברות אמריקניות, תשוקם על ידי ארצות הברית ותכניס לא מעט כסף לכלכלה האמריקנית.

טראמפ כבר אמר, שהוא מתכוון לנהל את וונצואלה עד שיהיו חילופי שלטון מסודרים. ב-2024 מאדורו זייף את הבחירות ולהזכירכם שזוכת פרס נובל לשלום, מריה מצ'אדו, "שלקחה את הפרס לטראמפ", מובילה את האופוזיציה בוונצואלה.

במהלך המבריק של טראמפ הוא שידר עוצמה אדירה, שמגיעה הרחק מגבולות יבשת אמריקה. אין ספק שמשטרים מקובה ועד איראן נכנסו לכוננות ספיגה. הציוץ של טראמפ למשטר האיראני, שאם ימשיך להרוג מפגינים ארצות הברית תתערב, מקבל משמעות הרבה יותר קונקרטית. זה מעצים את המפגינים, שכעת מאמינים שיש על מי לסמוך, וזה מכניס ללחץ את המשטר.

היה נשיא בשם טדי רוזוולט, שאמר - "דבר ברכות והחזק מקל גדול". המדיניות של טראמפ עד עכשיו מאופיינת ב-"דבר בעוצמה והחזק נבוט ענק" (נבוט שהוא לא מהסס גם להשתמש בו). אלה חדשות טובות מאוד מבחינתה של ישראל, כשמדובר בידיד הגדול ביותר שלה.