בואו נתחיל מהטוב רגע: למרות שההחלטה להקדים את שחרורו של אלון קסטיאל מבית הכלא מעצבנת ומקוממת, נתחיל מהטוב. כי ההחלטה שהתקבלה אתמול על ידי ועדת השחרורים היא לא אותה החלטה שהתקבלה כאן לפני חודש.
המלחמה של הנפגעות, ובראשן שרי גולן, עפרי יהב ועירד מרציאנו צייגר, שינתה את התפיסה במערכת עד כה - שאין משקל לקולן של הנפגעות. יש משקל. כך קבע גם בית המשפט המחוזי שדרש מהוועדה לקיים דיון מחודש שבו יינתן מקום לנפגעות.
גם הוועדה עצמה שהחליטה לשחרר את קסטיאל קבעה תנאים חדשים שלא נדרשו קודם לכן. השופטת דרשה מהרשות לשיקום האסיר לבנות עבורו תוכנית שחרור חדשה, כשבראשה ההבנה שצריך כמה שיותר לשמור על הנפגעות, ולכן גם הרחקתו מתל אביב נדרשת.
נכון - זה לא פתרון, זה מעצבן, זה בלתי נתפס כי זה לא באמת יעזור, אבל יש פה נקודה חשובה שאסור לנו לפספס: יש כעת הבנה שהנפגעות הן קול. עדיין קול מוחלש, עדיין ארוכה הדרך, עדיין הענישה מגוחכת ברמה שבא לתלוש את השערות - אבל זאת התחלה, והיא חשובה.
ועכשיו להחלטה שהתקבלה. העברתי את כל היום אתמול מחוץ לכלא צלמון עם הנפגעות שבאו להעיד. הן עדיין עמוק בתוך הליך השיקום הפרטי שלהן - בתאי לחץ, אצל פסיכולוגים, בטיפולי פוריות. חיים שלמים שנהרסו ולא יחזרו להיות אותו דבר בגלל האיש הנורא הזה ועבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל. אבל ועדת השחרורים קבעה שאת השיקום שלו הוא כבר עשה והוא יכול לחזור לחייו.
אם הכול היה פה תקין, ועדת השחרורים הייתה אמורה באמת לשרת את הציבור - להבטיח הליך טיפולי ושיקום לפוגעים לצד מעקב בקהילה, במקום לשחרר אותם מבלי שעברו טיפול כלשהו. אבל המציאות בשטח היום רחוקה מלהיות תקינה. האכיפה והענישה המגוחכת ששולחת עבריין מין סדרתי לפחות מ-5 שנים לכלא לא מחזקת את האמון במערכת מצד הנפגעות בפרט, ומצד הציבור בכלל.
רוצים משהו ללכת עליו לבחירות? בבקשה. הטיפול בנפגעות עבירות מין והטיפול בפוגעים. רק כשנפגעות יזכו לליווי ראוי, לשיקום וסיוע ולהבנה הכול כך נדרשת שהן צד בהליך, ומן הצד השני תעשה חקיקה ראויה של ענישה כלפי הפוגעים - רק אז נוכל לדבר פה על ועדות שחרורים ועל היתרונות שלהן.