כוונתו של שר המשפטים להגיש לכנסת הצעה לתיקון חוק יסוד: הממשלה, שתכליתה למנוע מחבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום לקבל מנשיא המדינה מנדט להרכיב ממשלה, עוררה את הביקורת הצפויה והמוכרת שנשמעה בעבר על הצעות דומות.

מבקרי ההצעה טוענים שמדובר בחקיקה פסולה, פרסונלית, רטרואקטיבית ואנטי-דמוקרטית. פרסונלית, כי היא נועדה לחול על אדם מסוים, הלא הוא ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו; רטרואקטיבית, כי היא חלה על כתבי אישום שכבר הוגשו בעבר; ולא דמוקרטית, כי היא פוגעת בזכות לבחור ולהיבחר. עוד טוענים המבקרים כי לפי החוק המוצע, המצב בו פקיד ממשלתי אחד (היועץ המשפטי לממשלה) יוכל לסכל את הבחירה של רוב הציבור, פסול מעיקרו.

בכל הטענות האלו יש גרעין מסוים של אמת, אך לא נובעת מהן המסקנה כי הצעתו של השר סער אינה ראויה.

ראשית, חוקים רבים העוברים בכנסת נחקקים על רקע מציאות מסוימת בה ברור מיהם אלו שיושפעו ישירות מתוכנם (למשל, חוקים המגבילים משכורות בכירים). במקרים כאלה, צריך לבחון האם התוצאה של החלת החוק על פרטים מסוימים מובילה בפועל לתוצאה מפלה. לעובדה שהחוק חל מכאן ואילך ביחס לכל אדם ישנה חשיבות מכרעת בהקשר זה. הואיל וכתבי אישום פליליים נגד ראשי ממשלה מכהנים או בדימוס אינם, למרבה הצער, תופעה נדירה במציאות הישראלית, לא ניתן לראות בחוק המוצע ככזה שצפוי להיות מכוון נגד נתניהו בלבד.

שנית, החוק המוצע אינו רטרואקטיבי, שכן הוא יחול רק על החלטות עתידיות של הנשיא על מי להטיל את המנדט להרכבת ממשלה. מכל מקום, החוק המוצע עוסק בכשירות לכהונה ציבורית, לא בענישה פלילית רטרואקטיבית.

בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
החוק - לא רק נגד נתניהו | צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

שלישית, החוק המוצע אכן פוגע בזכות לבחור ולהיבחר, אך השאלה היא האם מדובר בפגיעה מוצדקת ומידתית. בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, הזכות לבחור ולהיבחר אינה מוחלטת. כך, למשל, חוק יסוד: הכנסת מחייב פסילה של רשימות בעלות מצע גזעני או כאלה שתומכות בפעולות טרור, וחוק יסוד: הממשלה אוסר כבר היום על חבר כנסת שהורשע בפסק דין חלוט בפלילים לכהן כראש ממשלה.

השאלה אם להרחיב את האיסור על כהונה משלב ההרשעה לשלב הגשת כתב האישום, היא בעלת מימד ערכי ועובדתי: האם ראוי שמי שרשויות אכיפת החוק של מדינת ישראל סברו כי יש מספיק ראיות להוכיח כי הוא ביצע עבירה חמורה יהיה מופקד על הרשות המבצעת ועל האינטרס הציבורי (וזאת כאשר יש דרישה משרים, ראשי ערים ובעלי תפקידים בכירים אחרים בשירות הציבורי להתפטר)? האם ראש ממשלה הניצב בפני כתב אישום פלילי יכול לנהל בצורה יעילה את ענייני המדינה באופן שיתעלם מניגוד העניינים בו הוא מצוי כנאשם המופקד על ניהול הרשות המבצעת, אשר במסגרתה פועלים התובעים שלו עצמו?

הטורים של פרופ' יובל שני ב-N12:

במשטר דמוקרטי, ההכרעה בשאלות ערכיות ואמפיריות מסוג זה מצויות בידי הכנסת, ומי שסבור שנפגע מההכרעה יכול לפנות לבית המשפט ולטעון שזכויותיו החוקתיות הופרו. יש לציין בהקשר זה כי בג״ץ, שדן בבקשה למנוע את כהונתו של נתניהו כראש ממשלה בהרכב של 11 שופטים, קבע - בניגוד לסברה המקובלת בציבור - כי כלל הפסלות החל על שרים נגדם הוגש כתב אישום חל גם על ראש הממשלה. עם זאת, ביהמ"ש קבע כי אין לו כלים משפטיים לאכוף את הכלל ביחס לראש הממשלה, שכן ההחלטה למנות אותו לתפקיד היא החלטה פוליטית שאינה כפופה לביקורת שיפוטית. בנסיבות אלה, ספק רב אם חוק המוביל לאותה תוצאה אליה היה מגיע בית המשפט לו היו לו הכלים הפרוצדורליים המתאימים, ייחשב כבלתי חוקתי.

אמיר אוחנה, שי ניצן, אביחי מנדלבליט (צילום: פלאש 90)
כתב אישום הוא לא החלטה של איש אחד | צילום: פלאש 90

בנוסף, יש להביא בחשבון את שאלת המידתיות של ההסדר המוצע על ידי סער, לרבות בחינה של הטענה כי ההסדר מקנה כוח מופרז ליועץ המשפטי לממשלה. אלא שההצעה עליה מדובר, לפי הפרסומים בתקשורת, הנה צנועה יחסית – היא תמנע הטלה של מנדט מצד הנשיא על חבר הכנסת נגדו תלוי כתב אישום חמור, אך לא תמנע ממנו להתמנות לתפקיד באמצעות חתימות של 61 חברי כנסת. מדובר אפוא בחוק בעל משמעות סמלית חשובה, אך כזה שהשפעתו המעשית על הליך הרכבת הממשלה, במצב בו רוב ברור של הציבור מעדיף את המפלגה שבראשה נאשם בפלילים, עשויה להיות מוגבלת. 

לבסוף, צריך לזכור שהחלטת היועמ"ש להגיש כתב אישום נגד פוליטיקאי בכיר, אינה החלטה של איש אחד, אלא תוצאה של תהליך עבודה ממושך בו שותפים עשרות חוקרי משטרה ופרקליטים. הגם שאין לשלול את האפשרות כי מעת לעת יפלו טעויות בעבודת המשטרה והפרקליטות, הסיכוי שיוגש כתב אישום מופרך לגמרי נגד פוליטיקאי בכיר זעום ביותר, וגם אז - יעמדו לאותו ח"כ האפשרות לקבלת חסינות מהכנסת, אם תראה לנכון לעשות זאת, וכן האופציה לערער על החלטת הכנסת לבג"ץ. גם להגנות אלו לזכויותיו של הנאשם משמעות כאשר בודקים את מידתיות ההסדר המשפטי שהחוק המוצע יוצר.

פרופ' יובל שני (צילום: עודד אנטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה)
פרופ' יובל שני | צילום: עודד אנטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה

לסיכום, החוק המגביל את אפשרותו של נאשם בפלילים להרכיב ממשלה הוא חוק שמתכתב עם מציאות לא נורמלית, בה פוליטיקאים רבים מדי מוצאים עצמם חשודים בפלילים ומתעקשים להמשיך לכהן בתפקידים שלטוניים בעת שהם נאבקים על חפותם. ההחלטה להקשות עליהם לעשות כן היא החלטה פוליטית לגיטימית, המהווה תגובה סבירה לסחרור הפוליטי והמשפטי אליה נקלעה ישראל כתוצאה מהגשת כתב אישום נגד נתניהו בעת כהונתו כראש ממשלה. עדיף היה לחיות במציאות בה חוק כזה אינו נחוץ כלל, אך בעולם האמיתי בו אנו חיים חוק כזה עשוי להיות הכרחי.

>>> הכותב הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה