איך תיראה עוד שנה בשכונה הקשה שלנו? מערכת N12 פנתה ל-6 מומחיות לענייני המזרח התיכון כדי לנסות להבין בעזרתן מה חושבים עלינו ומה מצפה לנו מכיוונן של אירן, סוריה, לבנון, ירדן, מצרים ובזירה הפלסטינית. את הטורים שכתבו תוכלו לקרוא כאן:

האירנים - מטרה ברורה ומיידית: איום תמידי על מדינת ישראל | סימה שיין

הלבנונים: סיר הלחץ ברחובות דוחק את חיזבאללה לפינה | אורנה מזרחי

הסורים: פותחים את השער לאירנים - שנוהרים לרמת הגולן | כרמית ולנסי

המצרים: העוינות, ההסתה – וההחלטה להדק איתנו את הקשרים | קסניה סבטלובה

הפלסטינים: לא מוצאים את האור בקצה המנהרה | נועה שוסטרמן


 זה יכול היה להיות המודל ל"שלום" כמו שאנחנו חולמים עליו: הסכם שלום אמיתי בין שותפים אסטרטגיים, המעגן בכתובים יחסי קרבה ואמון שנוצרו במשך שנים בין המנהיגים. זאת, מתוך תקווה וכוונה שהאמון, הקרבה ושיתוף הפעולה יחלחלו גם אל העמים ויתרחבו למעגלים נוספים; הסכם שכולל לא רק אינטרסים ביטחוניים-מדיניים-כלכליים-תשתיתיים משותפים, אלא גם יחסי קרבה ואף ידידות בין מנהיגים ובין עמים; הסכם המייצר מציאות חיים שונה, הרבה יותר טובה. הייתי שם, בישיבות, בפגישות ובטקסים של ראשית הדרך. אלה היו התקוות והציפיות שהופרחו, כמו הבלונים הצבעוניים, בטקס השלום בערבה. כולנו חשבנו שאכן כך יקרה.

יחסי ישראל-ירדן - סיקור N12:

אבל, כמעט 30 שנה אחרי החתימה המרגשת על הסכם השלום בין הממלכה ההאשמית של ירדן למדינת ישראל – נותרה תחושת החמצה ומרירות של אכזבה. זו תחושה שהפוטנציאל הגדול שגולם בהסכם לא מומש, אלא רק בחלקים קטנים מתוכו. התקוות הפכו לאכזבות, האמון שבין המנהיגים (רבין-חוסיין) שסלל דרך לשותפות אסטרטגית, הפך לחוסר אמון מהותי (נתניהו-חוסיין, ואחר כך גם נתניהו-עבדאללה) שרידד את התקוות הגדולות למינימום של שיתוף פעולה מודיעיני.

המלך עבדאללה והנסיך חוסיין (רביעי מימין) בסיור בנהרייים (צילום: ap)
האמון ברצפה - הירדנים השתלטו מחדש על נהריים, המלך עבדאללה מתפלל בנהריים | צילום: ap

גבול לסמוך עליו

ציוני הדרך החשובים בדרך לאי האמון המהותי שנוצר היו אירועים קשים כמו ניסיון החיסול של בכיר החמאס חאלד משעל על אדמת ירדן ב-1997, החצנת פרשת המאבטח ומתן הפרסום לפגישתו עם ראש הממשלה ב-2017, כמו גם הסירוב הישראלי להיענות לבקשות ירדן בנושאים הקריטיים של מים, למשל. כל אלה כרסמו ברצון הטוב ובשאיפה לשלום ולשותפות אסטרטגית.

יותר מכול, מדיניותו הנמשכת של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לבטל את פרדיגמת "שתי המדינות" כפתרון אפשרי לסוגייה הפלסטינית ופעולותיו להרחקת הנושא מסדר יום כלשהו – היא שגורמת לירדן לחרדה אסטרטגית, ומפוררת את שאריות האמון שהיה קיים בין המנהיגים והמדינות. פרשת סיום הסכם החכירה המיוחד בנוגע למובלעות צופר ונהריים, ואי חידוש הסכם חשוב וייחודי זה, הייתה ביטוי בולט וקשה של מערכת היחסים המידרדרת בין שתי המדינות. במצב יחסים אחר, אפשר היה גם אחרת. אין ספק שתידרשנה פעולות אמיצות כדי לסלק את משקעי אי האמון של השנים האחרונות כדי לשקם את השותפות האסטרטגית בין המדינות.

בנימין נתניהו והמלך עבדאללה (צילום: getty images)
חשדנות ניכרת, נתניהו והמלך עבדאללה | צילום: getty images

כחודש לאחר כינונה של הממשלה החדשה – ממשלת בנט-לפיד – כבר נועד ראש הממשלה בנט עם המלך עבדאללה בארמונו. בריאיונות החג דיבר בנט על חשיבות המפגש כדי לשקם את אי האמון שנוצר בעקבות "המצב המורעל..", לדבריו. המלך עבדאללה, בריאיון ל–CNN בחודש יולי אמר באנדרסטייטמנט: "המצב עם ישראל היה לא טוב, ויש לחזקו". הלוואי והמפגש הראשון בין בנט ועבדאללה, בשילוב עם כמה החלטות אמיצות בנושא המים והמסחר, למשל, יהוו את הצעד הראשון בדרך לשיקום האמון ובניית מערכת היחסים האסטרטגית עם השכנה החשובה שלנו ממזרח.

תנאי היסוד לא השתנו והם תקפים היום יותר מתמיד: הממלכה ההאשמית היא השכנה ממזרח, עימה יש לנו את הגבול היבשתי הארוך ביותר; המדינה היציבה – על אף האתגרים הרבים – לאורך שנים עליה אפשר לסמוך; המדינה הקרובה אלינו ביותר, מבין שכנינו, איתה קיים שיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני רב-שנים, המבוסס על אינטרסים בילטרליים ואזוריים משותפים: הסכנות ממזרח – עירק ואירן, הסכנות מצפון כמו סוריה והשלוחות האירניות שבשטחה, החשש מארגון דאעש ושאר ארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים ואלימים. כמו גם: המתינות בים של רדיקליזציה אזורית, האוריינטציה המערבית-אמריקנית, והצורך לטפל במשותף ובתיאום בצלע השלישית של משולש היחסים: הסוגייה הפלסטינית. כל אלה, בנוסף לרובד הבסיס של התרבות האצילית והנדיבה של הירדנים והעבר ההיסטורי הקדום המשותף – משרטטים תמונה מקיפה ומשמעותית של אינטרסים משותפים.

ירדן, מצרים, אבו מאזן, פלסטינים (צילום: רויטרס)
משולש היחסים קריטי לישראל, ארכיון | צילום: רויטרס

ארבע סוגיות מרכזיות עומדות בבסיס אתגרי הביטחון, הפנימי והחיצוני, של ירדן וישראל, כשלמדינת ישראל נגיעה והשפעה על כל אחת מהן: הסוגיה הפלסטינית, מעמדה של ירדן בירושלים, כלכלה ודמוגרפיה, והאיום הביטחוני מאירן, דאעש וארגונים איסלאמיים רדיקליים.

פרדיגמת "ירדן היא פלסטין"

הסוגיה הפלסטינית היא בהחלט אחת הסוגיות שמדאיגות ביותר את בית המלוכה ההאשמי. מבחינתו, מדובר בסוגיה פנימית בעלת השלכות דמוגרפיות, ביטחוניות ובעיקר – השפעה ישירה על הזהות הלאומית של מדינת ירדן. מטבע הדברים, ולאור העובדה שקיים מרכיב פלסטיני משמעותי בבסיס הדמוגרפי של ירדן, כל החלטה ופעולה בגדה המערבית של הירדן, בשטחי יהודה ושומרון, היא בעלת השפעות פוטנציאליות על החברה הירדנית, על בית המלוכה ההאשמי ועל זהותה הלאומית של ירדן.

פרדיגמת "שתי המדינות" כפתרון אפשרי לסוגיה הפלסטינית, עם הסדרי ביטחון ופירוז הלוקחים בחשבון את הצרכים של ירדן, בנוסף לישראל, נתנה מענה טוב ומרגיע לחששות הירדנים. ראשית, המדינה הפלסטינית תהיה, אם תהיה, בשטחי הגדה המערבית ולא בשטח ירדן. החשש הירדני הוא מהשתלטות פלסטינית על ירדן והפיכתה למדינה פלסטינית. זוהי פרדיגמת "ירדן היא פלסטין", בה דגלו ודוגלים חלק ממקבלי ההחלטות בארץ.

נפתלי בנט נפגש בחשאי עם עבדאללה מלך ירדן‎ (עיבוד: פלאש 90)
הגיעו להסכמות על סוגיית המים, בנט והמלך עבדאללה | עיבוד: פלאש 90

שנית, קיומה של ישות עצמאית, בעלת מרכיבים של ריבונות, גם אם מופחתת, נותנת מענה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים ומרגיעה את הציבור הפלסטיני הנרחב בירדן, בדגש על אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים. כלומר, פתרון מדיני זה מרגיע את החרדה האסטרטגית הירדנית, ומציב מעין קיר מדיני, דמוגרפי ופיזי בין הממלכה ההאשמית של ירדן לבין ישות עצמאית פלסטינית.

המדיניות הנמשכת של נתניהו כראש הממשלה, זה למעלה מעשור, להפוך פרדיגמה זו ללא רלוונטית (בניגוד להצהרותיו בנאום בר אילן בראשית כהונתו), עד ההובלה ותמיכתו הנלהבת בתוכנית טראמפ – עוררו את החרדה האסטרטגית של ירדן מחדש. "שלום תמורת שגשוג כלכלי", זו הייתה כותרת "עסקת המאה" של טראמפ, שנתניהו היה בין יוזמיה ומנסחיה, והיא מגלמת היגיון של הסדרים כלכליים פונקציונליים עם הפלסטינים בתמורה לוויתור על פרדיגמת שתי המדינות. כלומר, תוכנית זו, המכירה בהמשך השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון כולל הרחבת ההתיישבות הישראלית בשטחים אלה, מאיינת, הלכה למעשה, את פוטנציאל המימוש של פתרון שתי מדינות (כולל מדינה מינוס לפלסטינים, עם הסדרי פירוז וביטחון נאותים). בכך, יש משום ביטול המענה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. מצב שכזה, אם יתממש, ימשיך לייצר מצב בעייתי שיאיים על הסדר הפנימי והביטחוני של ירדן ומעלה מחדש את החשש מפרדיגמת "ירדן היא פלסטין".

טקס שוטרי חמאס ברצועת עזה (צילום: פלאש 90)
מאזן הכוחות הפלסטיני משפיע ישירות על יציבות ירדן, שוטרי חמאס | צילום: פלאש 90

"הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ היא דוגמה חשובה למודל השלום הכלכלי הפונקציונלי, המושתת על אינטרסים כלכליים וביטחוניים משותפים, ללא התייחסות לסוגיות של שאיפות לאומיות. כמובן שחשיבותם של הסכמי אברהם, הן בהקשר הבילטרלי והן בהקשר האזורי, רחבה יותר ובעלת משמעות היסטורית ואסטרטגית עבור מדינת ישראל. אולם, ועל אף הרווח האסטרטגי מהסכמים אלה עבור כל מדינות האזור, ירדן ראתה כיצד נתניהו וטראמפ "מרחיקים" עד המפרציות, תוך "דילוג" מעל הסוגיה הפלסטינית הבוערת והתעלמות ממנה, ומבססים הסדרה באמצעות מודל של שלום כלכלי פונקציונלי כמודל נוגד לשלום המבוסס על סוגיות של זהות ושאיפות לאומיות. לכן, "עסקת המאה" של טראמפ נתפסה כניסיון ליישם את רציונל מודל השלום הכלכלי הפונקציונלי כמחליף את פרדיגמת שתי המדינות. מכאן נובעת החרדה האסטרטגית הירדנית.

ירושלים כפצע פתוח

סוגיה מהותית שנייה, הקשורה כמובן גם לקודמת, היא סוגיית ירושלים. הסכם השלום בין ישראל לירדן עיגן את מעמדה המיוחד של ירדן במקומות הקדושים בירושלים והכרה באפוטרופסות ההאשמית על חלק מהר הבית בירושלים. נקודה זו היא חשובה במיוחד עבור ירדן – יש בכך משום עיגון סמלי ומשמעותי לשליטתה של ירדן במקומות הקדושים. הדבר נותן לה סמכות (וגם אחריות, כך קיוותה ישראל) על הוואקף האחראי על המקומות הקדושים בירושלים, וזו גם דריסת רגל אסטרטגית הנותנת לירדן מעמד משמעותי במזרח התיכון ובעולם המוסלמי.

על כל אלה צריך להוסיף גם ממד אישי, משפחתי והיסטורי עבור בית המלוכה ההאשמי: רציחתו של המלך עבדאללה בשנת 1951, בתום ביקורו ושיחותיו החשאיות עם נציגי "המוסד" הישראלי, על מדרגות מסגד אל-אקצא בהר הבית, בידי מתנקש פלסטיני, כשחוסיין נכדו הצעיר– לימים, המלך חוסיין – ניצב לצידו. אירוע זה צרוב עמוק בזיכרון הלאומי והאישי של בית המלוכה. מבחינת המלך חוסיין ז"ל, מדובר היה בחוויה מכוננת שליוותה אותו כל שנותיו. אין ספק, שכך גם עבור הנין, המלך עבדאללה הנוכחי.

בעקבות "הסכמי אברהם", וביתר שאת בעקבות האירועים במהלך מבצע "שומר חומות", התעורר החשש הירדני שישראל "תסחור" במעמד המיוחד של ירדן בהר הבית ועלולה לתת אותו לסעודיה, בתמורה להתקרבות ישראלית-סעודית. מצב שכזה, אם יקרה, יפגע קשות במעמד הירדני באזור ובעולם המוסלמי, בנוסף לפגיעה הבילטרלית. על רגע חששות אלה, ובמצב חוסר האמון ששרר בין המנהיגים בשנים האחרונות, ביטול הביקור של בנו של המלך עבדאללה, הנסיך חוסיין, בהר הבית בחודש מרץ – נתפס כרמזור אדום בוהק לכוונות הישראליות. הירדנים לא קיבלו את ההסבר על בעיות ואי הסכמות בסוגיות אבטחה וראו בכך אישוש לפחד האסטרטגי שלהם, שישראל מעוניינת לדחוק אותם ממעמדם המיוחד בהר הבית.

המים כבסיס לאמון

הסוגיה השלישית המהווה אתגר ביטחוני – פנימי וחיצוני – עבור הממלכה ההאשמית של ירדן, היא האתגר הכלכלי-דמוגרפי-תשתיתי. כניסתם לירדן של כמיליון וחצי פליטים מסוריה ועירק, בעקבות חוסר היציבות והמלחמות באזורים אלה, היא נטל כבד הן על הכלכלה הירדנית והן על ביטחון הפנים של ירדן. כמות גדולה זו של פליטים, בעיקר מסוריה, נוספה על אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים הקיימת כבר במחנות בירדן ומכבידה מאוד על מצוקת המים, התשתיות והכלכלה של ירדן.

למותר לציין, שמשבר הקורונה העמיק את בעיות היסוד הכלכליות של ירדן וגורם להחמרת אי השקט החברתי והפוליטי בממלכה. הפגיעה בתיירות, מהענפים הכלכליים המרכזיים של ירדן, בעקבות המשבר העולמי, בצירוף המגפה המכה בעוז ומקשה על המסחר והתעשייה – מייצרים בעיה כלכלית אמיתית לירדן. על רקע זה, ההחלטה שהתקבלה בפגישת בנט-עבדאללה בחודש יולי היא לאפשר גידול משמעותי של יצוא ירדני לרשות הפלסטינית. זו החלטה בעלת משמעות רבה.

מפגין פלסטיני על גבול עזה (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש 90)
הירדנים חרדים מבעיית הפליטים הפלסטינית, ארכיון | צילום: עבד רחים חטיב / פלאש 90

בתוך כך, בעיית המים, המחסור הכרוני במים בירדן, היא מצוקה אקוטית ואסטרטגית. סעיף מרכזי בהסכם השלום הישראלי-ירדני עיגן את חלוקת מי הירמוך בין שתי המדינות וקבע אספקת מים שנתית קבועה מישראל. בעקבות החמרת הבצורת בירדן, ועל רקע מגפת הקורונה, ביקשו הירדנים בחודש אפריל תוספת מיוחדת לאספקת המים השנתית מישראל. בתחילה, ראש הממשלה דאז נתניהו סירב לבקשה הירדנית, ומאוחר יותר - גם בעקבות הביקורת, כולל מארצות הברית, חזר בו והסכים להיענות לבקשה. למותר לציין, שהדבר פגע ואף החמיר את מצב חוסר האמון שממילא שרר בין שני המנהיגים.

גם כאן, הכרתו של ראש הממשלה בנט, בפגישה עם המלך עבדאללה, בחשיבות סוגיית המים והיענותו לצרכים הירדנים - מסמלים את תחילת שיקום האמון בין שתי המדינות. לטווח הארוך, ברור שנדרש פתרון אסטרטגי מוסדר וקבוע לנושא המים. למשל, על ידי התפלה, ואולי אף במסגרת פתרון תשתיתי רחב היקף של שילוב אנרגיות ירוקות.

התחזקות חמאס מאיימת על הממלכה

סוגיה רביעית ואחרונה היא בעיית האיומים הביטחוניים – על ירדן כמו גם על ישראל – מצידה של אירן והמרוץ שלה לגרעין, אך גם על ידי דאעש ושאר גורמים אסלאמיים רדיקליים באזור. למול האיום האירני אין, כמובן, ביכולתה של ירדן לפעול באופן עצמאי, והיא חלק חשוב מקואליציית המדינות המתונות במזרח התיכון, המתואמות הן עם ישראל והן עם הממשל בוושינגטון בגיבוש המדיניות מול אירן.

הסכם השלום בין ישראל וירדן (צילום: Moshe Shai FLASH90, פלאש 90)
התקוות והאמון התחלף באכזבה, רבין וחוסיין | צילום: Moshe Shai FLASH90, פלאש 90

בנושא האיום של דאעש ושאר גורמים רדיקליים – ירדן פגיעה במיוחד, הן לנוכח גבולה המזרחי והצפוני עם עירק ועם סוריה והכוחות הרדיקלים שבשטחן, והן לנוכח ריבוי הפליטים שנסו מאזורים אלה ונכנסו לשטחה. מבחינתה, האיום הוא איום פנימי תמידי ומתמשך, וכוחות ביטחון הפנים של ירדן עסוקים מאוד בכך.

גם על הרקע הזה, החשש הירדני מהתגברות אי השקט הפנימי הפלסטיני בממלכה, לאור התפתחויות ברשות הפלסטינית, מחמירה מאוד את המצב. התחזקות מעמדו של החמאס בעזה, וגם – ברשות הפלסטינית, בעקבות המדיניות הישראלית, עד לאחרונה, של "פיוס" החמאס באמצעות הבלגה ישראלית מחד, והכנסת מזוודות כסף קטרי – מאידך, מדאיגה מאוד את הירדנים. התחזקות החמאס בעזה וברשות הפלסטינית, משליכה ישירות על התחזקות הגורמים הרדיקליים בתוך ירדן ומחוצה לו. בכך, יש משום איום של ממש על ביטחון ויציבות הממלכה ההאשמית.

לכן, ירדן עוקבת בדאגה רבה אחר המדיניות הישראלית בעזה, ואולי חשה תחילתה של הקלה, על רקע שינוי המדיניות של הממשלה החדשה, הדוגלת בחיזוק הרשות הפלסטינית ובהחלשת החמאס, בשונה ממה שנעשה בשנים האחרונות.

ירושלים, הר הבית, מסגד אל אקצה, מוסלמי, איסלאם (צילום: AP)
פצע פתוח בזיכרון הירדני, הר הבית | צילום: AP

לסיכום, האינטרס המדיני-ביטחוני שכונן את הסכם השלום המיוחד בין ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן שריר וקיים היום בדיוק, ואף יותר, מכפי שהיה ביום חתימת הסכם השלום לפני כמעט שלושים שנה. ירדן, שכנתנו ממזרח, היא שותפה אסטרטגית חשובה למדינת ישראל. יציבותה הפנימית, המשך שלטון בית המלוכה ההאשמי, עוצמתה הכלכלית והביטחונית – הן לגמרי אינטרס ישראלי. פגיעה, חלילה, ביציבותה, שלמותה או זהותה של ירדן עלולה להוות איום חמור ומיידי למדינת ישראל.

מבלי לפגוע בשכנים רחוקים, כמו הקשרים עם מדינות המפרץ, חובתנו לדאוג, קודם כל ולפני הכול, לשכנים הנאמנים שלנו, הנמצאים ממש כאן איתנו, ממש כאן לאורך גבולותינו. לכן – חובה על ממשלת בנט לטפל, לשקם ולטפח את משולש היחסים שבין ישראל לירדן ומצרים. התשובה למרבית אתגרי הביטחון שהוזכרו כרוכה גם בהבנות ושיתופי פעולה במשולש יחסים זה. בביקוריו הראשונים של ראש הממשלה בנט בעמאן ובקהיר, נראה כי נפתח פרק חדש וטוב יותר של יחסים בילטרליים העשויים להוביל לשותפות אסטרטגית משמעותית. זהו מענה לצרכים של שכנינו, ובעיקר – זהו המענה הנכון לאינטרס הישראלי.

>>> תא"ל (במיל') רות מלכי-ירון היא דיפלומטית, שימשה כמנהלת מחלקת ירדן במשרד החוץ וכדוברת צה"ל