על השולחן בבר התל אביבי מניח מיכאל סויסה בן ה-20, את הפק"ל שהולך איתו בתקופה האחרונה: חבילת טבק, אייפון וגם דרכון. זה לא שהוא מתכנן לטוס לחו"ל בקרוב, או אפילו לצאת מתל אביב. הדרכון שלו רחוק שנות אור מלפתוח לו גייט בנתב"ג. הוא בעיקר פותח לו שער לכל מה שהמראה הצעיר שלו לא מאפשר. "תעודת הזהות שלי הלכה לאיבוד ממש לפני כמה ימים. בינתיים אני מסתובב עם הדרכון כדי לקנות טבק או כדי להיכנס למועדונים מגיל 24 ומעלה שמבקשים לראות תעודה. עדיין יש לי איך להיכנס לשם אבל אני צריך להראות הוכחה שאני בגיל מסוים".

סויסה, תל אביבי מבטן ולידה, לוקח את כל מה שיש לעיר להציע. הוא מגלגל ג'וינט ריחני בבר הסופר היפסטרי לצד בירה, מחליק כיפים עם הדיג'יי של "כהן ומושון" ואז מתפנה לעזור לעלמה במצוקה שנגמרו לה ניירות הגלגול. את הקול שלו תוכלו לשמוע ממש בקרוב באלבום ההיפ הופ הראשון שלו (ובשני הקרוב הוא מחמם את יונתן שגב במועדון הבארבי), אבל את הפנים תוכלו לזהות מתוכנית "הלילה" של אסף הראל, בה הופיע כראפר הבית. ייתכן שהוא בכלל יזכיר לכם מישהו אחר - את אביו, השחקן והקומיקאי המיתולוגי מאיר סויסה. הדמיון הפיזי בין השניים בולט מאוד אבל נגמר שם. לסויסה ג'וניור אין שום רצון לפתח קריירת משחק כמו אבא, או להיות זמר לאומי כמו סבתא שלו, יפה ירקוני. להפך, הוא די מובך מנוכחותן של מצלמות גדולות ולא מרגיש בבית בסט צילום. "כשהתחלתי את הצילומים בתוכנית של אסף הראל קיבלתי שוק ענקי. צילמנו את הפינה באולפן ובחיים לא הייתי בשום הפקה טלוויזיונית לפני".

מיכאל סויסה
עדיין מבקשים ממנו תעודת זהות | צילום: יונתן בלום
איך זה אפשרי עם אבא שחקן?
"כילד לא יצא לי להיות הרבה בסטים. הכי קרוב לזה היה כשהשתתפתי בפרסומת לבזק עם אחי ואחותי. אני בקושי זוכר את זה, אבל זו ההפקה היחידה שאני זוכר שהייתי בה עם פרומטר ומצלמות. הייתי באולפן גם שצילמו תכנית על סבתא שלי אבל הייתי צעיר מאוד. הפרקים הראשונים באסף הראל צולמו באולפן והיה לי קשה להרגיש עם זה טבעי. עם הזמן עברנו לצלם בלוקיישנים בתל אביב בחוץ אז היה לי יותר קל כי הרגשתי שזה לא מול מצלמות גדולות ופלאשים. זה פשוט הרגיש מוזר לנסות להיות מצחיק מול מצלמה גדולה".

ועל הבמה זה שונה?
"אני מקבל התקפי חרדה לפני הופעות, אבל ברגע שאני מגיע לבמה אני מרגיש נוח לפשל ואז אין לי מה להפסיד. כשהופעתי מול מצלמה הרגשתי שאני צריך לבדוק את עצמי כל הזמן, ולראות אם זה טוב או מצחיק. בראפ אני יותר מבין ואז החרדות שלי לא מתבטאות בחשש שאני פחות טוב אלא בחשש שלאנשים יהיה פחות כוח לשמוע מישהו חדש, או שהם בכלל לא באו לשמוע אותי".

התקפי החרדה האלה מעסיקים את סויסה כבר כמה שנים טובות. הייתה תקופה שהם מנעו ממנו לצאת מהבית, לאכול ולתפקד כמו בן אדם נורמלי. הם התחילו בגיל 16, קצת אחרי שסבתו נפטרה אבל בעיקר אחרי שגילה את סמי הפיצוציות. "זה היה ממש טרנדי באותה תקופה. יכולת להיכנס לקיוסק ולקנות ממש בקלות נייס גיא או סם אחר. זה די סיקרן אותי אז החלטתי לנסות. הייתי מעשן הרבה והפכתי להיות מחוק ומוזר. יום אחד נשארתי ער עד לפנות בוקר, עישנתי ואכלתי סנדוויץ'. הרגשתי שאני נחנק מהאוכל והתחלתי לצעוק. לא הבנתי שאם אני מצליח לדבר זה אומר שאני בסדר. הייתי בפאניקה מטורפת והערתי את אמא שלי שניסתה לעשות לי היימליך כי היא לא הבינה שזה התקף חרדה. מאותו יום התחילה לי תקופה קשה שבמהלכה פיתחתי פחד להיחנק מאוכל. ירדתי הרבה במשקל ולא הלכתי כמעט חצי שנה לבית ספר כי התביישתי לחטוף שם התקף חרדה ושאנשים לא יבינו את זה. סמי הפיצוציות דפקו אותי מצד אחד ומצד שני שינו אותי לטובה".

למה שינו לטובה?
"הם גרמו לי להבין מי החברים האמיתיים שלי ואיזו סביבה אני רוצה שתהיה לידי. אתה רואה מי מוכן באמת לעזור לך במצבים כאלה. אני מרגיש שהסמים האלה הפכו אותי להיות רגיש יותר ולהתחבר לאנשים רגישים שעברו משהו שגרם להם לחוות משהו. כל אחד צריך לחוות משהו שיעזור לו לתפוס את המציאות. אם זה לא היה קורה לי, בטח הייתי ממשיך לעשן את זה ולהיות אדם פחות חברותי. אני חושב שהחוויות האלה הורידו לי את כל הביטחון שהיה לי, ככה שנאלצתי לבנות אותו מחדש בקטע טוב יותר".

 אתה לא פוחד לקבל התקפי חרדה מהג'וינטים שאתה מעשן עכשיו?
"הפסקתי לפחד מההתקפים האלה כי הבנתי כשברגע שזה קורה אני צריך להסיח את דעתי מזה כדי שזה יעבור. לג'וינטים יש הרבה יתרונות מבחינה חברתית. להעביר ג'וינט למישהו אחר יוצר איזה סוג של טקס ויש לזה ערך רוחני גבוה. יש לזה גם חסרונות כי ברגע שאתה מתחיל ליהנות מזה אתה יכול להגיע למצב שאתה רוצה לחיות רק סביב זה כל הזמן ולהיות מסטול. אז הכי חשוב זה לשים את זה לא כמרכז היום שלך בסדר העדיפויות שלך אלא כבונוס ליום".

מיכאל סויסה
התקשה מול המצלמות | צילום: יונתן בלום
"פחדתי שאם אתגייס אהיה במקום קשוח שלא תהיה בו הבנה להתקפי החרדה שלי"

סויסה לא חושש לדבר ולעשן באופן חופשי. אין לו בעיה שיידעו שהוא עושה את זה: "זה סבבה שזה יופיע בכתבה". הוא גם כותב על זה: "יש באלבום שיר על בחורה שיצאתי איתה והרגשתי שהיא כל הזמן רוצה לעשן מהג'וינטים שלי אז בשיר אני מסביר לה שזה יקר ושתשיג חומר משל עצמה". פחות אכפת לו שאמנים אחרים נרתעים מהעניין: "היו אמנים מוכרים בסצנת ההיפ הופ שלא רצו לעבוד איתי בגלל שאני כותב על עישונים".

לצבא לא התגייס גם בגלל אותם התקפים. הוא קצת חושש לדבר על זה כיוון שהוא מודע שאי שירותו הצבאי הוא נקודה רגישה בהוויה הישראלית, במיוחד כשסבתא שלך היא זמרת המלחמות הלאומית. "פחדתי שאם אתגייס אהיה במקום קשוח שלא תהיה בו הבנה להתקפי החרדה שלי, או שיחשבו שאני אומר שיש לי התקף רק כדי להוציא גימלים. חברים שלי שהתגייסו מספרים לי שלא מאמינים להם כשהם מבקשים גימל בגלל בעיה רפואית שיש להם ומתייחסים אליהם כמו עוד מספר. הרגשתי שלעולם לא אצליח להיות קרבי ולא רציתי להיות במצב כזה בעבודה משרדית לכמה שנים".

זה היה פשוט להשתחרר?
"ידעתי שאני משתחרר רק שבוע לפני הגיוס שלי. הרגשתי שאני צריך להבהיר להם עד כמה אני לא מתאים ושיש כאן אור אדום, כי אם הייתי אומר שיש לי התקפי חרדה, הם היו אומרים לי שזה שטויות ושאפשר לשים אותי בתפקיד כזה או אחר. אמרתי להם בכנות שאני מרגיש שלא אצליח להחזיק מעמד במסגרת הזו ושאני מפחד. בגלל שגם הייתי בטיפול אצל פסיכולוג זה לא היה קשה מדי, ואחרי שביקרתי אצל קב"ן - שוחררתי. אני עדיין מפחד שיעשו לי בעיות בגלל שלא התגייסתי כי בארץ הכול תמיד מלא דרמות ופוליטיקה. ראיתי למשל איך התייחסו לסבתא שלי והוציאו דברים שלה מהקשרם ואני לא בטוח שיש לי מקום בתעשייה כזו".

מה זאת אומרת?
"בזמן מבצע חומת מגן סבתא שלי התראיינה לגלי צה"ל וסיפרה שהיא ראתה איזה וידאו של חיילי צה"ל עם מספרים על הידיים. היא אמרה שזה מזכיר לה את השואה ואז פרצה סערה רצינית. הוציאו את הדברים שלה מהקשרם ואמרו שהיא משווה את חיילי צה"ל לנאצים. היא קיבלה מכתבי איומים, אנשים היו עומדים מתחת לבית שלה ומקללים אותה ורצו לעשות עליה חרם. הייתי ילד קטן באותו זמן אז לא הרגשתי את זה קורה אבל לשמוע על זה אחר כך זה היה ממש מכוער. אי אפשר לומר את דעתך בארץ מבלי שיצלבו אותך וזה ממש דפוק".

מיכאל סויסה
"אמנים מוכרים בסצנת ההיפ הופ לא רצו לעבוד איתי בגלל שאני כותב על עישונים" | צילום: יונתן בלום
אתה בכלל זוכר אותה? הבנת בזמן אמת שהיא אייקון כל כך חשוב?
"לסבתא שלי היה אלצהיימר מאז שנולדתי. פחות יצא לי לראות אותה בתקופה המשגשגת שלה. התחלתי להבין מי היא באמת רק מסיפורים ומקטעי וידאו שראיתי. רק אחרי שהיא נפטרה הבנתי כמה היא הייתה גדולה. כשאתה גדל לתוך זה אתה מקבל רושם שהפרסום בארץ זה משהו מאוד מזויף ולא באמת מבוסס על משהו אמיתי. בזמן שהיא חיה זה הרגיש לי מזויף לנסות להתחבר למוזיקה שלה רק בגלל שהיא סבתא שלי".

גם אחרי הקריירה של אבא שלו הוא לא ממש עוקב באדיקות. נכון לרגע זה ייתכן מאוד שהוא בין הישראלים היחידים שעדיין לא צפו מעולם בסרט הקאלט "דיזנגוף 99". סרט שבו אביו מככב, ושנחשב לנועז מאוד לתקופתו בעיקר הודות לסצנות הסקס של גידי גוב, גלי עטרי וענת עצמון. אבל זה לא שסויסה מתבייש או מסרב לשאת על גבו הצנום את התיק המשפחתי. מבחינתו אין כאן ביג דיל גם משום שהוא לא ממש מתחבר לתרבות הישראלית וגם כי רוב האנשים בסביבתו לא ממש יודעים מי זו יפה ירקוני ומי זה מאיר סויסה. "פשוט לא יצא לי עדיין לראות את הסרט גם כי אני גם לא ממש רואה סרטים ישראלים וגם כי הייתי רק בתוך ההיפ הופ מבחינת תרבות שצרכתי".

לא מעניין אותך לראות את אבא שלך צעיר יותר? לראות חלקים מהקריירה שלו שלא הכרת?
"הייתי רוצה לראות סרטים אותנטיים שלו מאותה תקופה ולא סרטים שבהם הוא משחק. אני מאוד נהנה לשמוע סיפורים ממנו. על איך הוא עלה בגיל 17 ממרוקו לקיבוץ ובקושי ידע עברית. אחר כך הוא הגיע לתל אביב ושיחק בסרט 'הלהקה'. את הסרט הזה דווקא ראיתי וזה היה מצחיק אבל קשה לי לראות סרטים שבהם אני מכיר את האנשים כי אז פחות קל לי להאמין לדמות. נראה לי שעם הזמן אני מגלה יותר סימפטיה לתקופה הישנה בארץ, אבל לא גדלתי על התרבות הזו בכלל. אני חי בבועה כאן. אני לא מוציא את עצמי החוצה מתל אביב אלא אם זה לפגוש חברים או לצילומים של אסף הראל".

בבית שלך לא הסתובבו אייקונים ישראליים גדולים שהיו חברים של אבא ואמא?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן מאוד אז אני לא זוכר הרבה מהתקופה שהם גרו יחד. יצא לי להכיר אנשים בילדות כמו אלי יצפאן שהוא חבר של אבא שלי או יזהר כהן שהוא חבר של המשפחה, אבל בגלל שאני לא יותר מדי מבין במוזיקה ישראלית ובתרבות הישראלית זה גרם לי להתייחס אליהם בצורה רגילה".

מיכאל סויסה
"הרגיש לי מזויף לנסות להתחבר למוזיקה שלה רק בגלל שהיא סבתא שלי" | צילום: יונתן בלום
מתייעץ עם אבא

בשנת 2000 התגרשו הוריו. אמו, רותי ירקוני, נסעה עם שלושת ילדיהם המשותפים, שמיכאל הוא הצעיר מהם, לחיות מספר שנים בארצות הברית. אחרי שחזרו המשיכו לגור בתל אביב. בשנת 2012 התחתן אביו מחדש. היחסים בין המשפחה החדשה של אביו לישנה היו טובים מאוד אך משבר אחד איים לערער אותם. מאיר יצר סרט תיעודי העוסק ביפה ירקוני, אמה של אשתו לשעבר, אבל הסרט לא התקבל יפה בבית משפחת ירקוני, ורותי כתבה עליו פוסט בפייסבוק שהגיע במהירות לתקשורת. בפוסט ציינה כי סויסה הסתיר ממנה את עשיית הסרט ושהוא "עשה עבודה לא טובה". עבור מיכאל הסיפור הזה לא ממש בא בטוב. "מגיל צעיר פחדתי מהתקשורת. היו ריבים קטנים בין ההורים שלי שהגיעו פתאום לעיתון. דווקא בגלל שזה הגיע לתקשורת זה פתאום יצא מהקשרו והפך להיות הרבה יותר גדול ממה שזה באמת. זה מאוד עיצבן אותי לדעת שאנשים מתעניינים באבא שלי באספקט כזה ולא באספקטים אחרים. יותר מעניין לשמוע סיפורים על ריבים ולא לדעת מה קורה עם האמן ומה הוא יצר לאחרונה. הקהל לא עושה את האחד ועוד אחד ולא מבין שאם אתה לא בא להופעות למשל או תומך באמן, הוא פשוט יעלם".

זה מכעיס שגירושים או ריב בין ההורים שלך הופכים להיות פומביים?
"יש איזו אווירה שאני לא אוהב שכאמן אתה חייב משהו לתקשורת ולתעשייה. חברים שאלו אותי מה קרה וזה עיצבן אותי עוד יותר כי זה נשמע הרבה יותר נורא כשהריב הזה מופיע באייטם. לא ניסיתי להסתיר מהם וסיפרתי את מה שקרה באמת. זה משהו קטן שהפך להיות גדול יותר כי אנשים סביבנו שמעו על זה מהתקשורת ולקחו צד. את הגירושים אני לא זוכר בכלל אבל לפעמים זה דווקא יותר קל שאנשים יודעים שהם התגרשו ואני לא צריך להגיד את זה. מאז ההורים שלי ביחסים ממש טובים. אנחנו עושים ארוחות יחד ואימא שלי בקשר עם אשתו של אבא שלי. אנחנו משפחה ממש מיוחדת מהבחינה הזו".

יוצא לך להתייעץ עם אבא שלך לגבי דברים בתעשייה?
"כן, נניח שהתחלתי באסף הראל אז הייתי לגמרי קלולס לגבי העניין של התשלום ואם הם מרמים אותי ואם מגיע לי ככה או ככה. הרגשתי מוזר לבוא למקום שאני לא מכיר ושאני ילד ולא יודע כלום. מהבחינה הזו אני תמיד מתייעץ עם אבא שלי והוא מבין שחשובה לי יותר העשייה מאשר התוצאה שלה. הוא מנסה להרגיע אותי כל הזמן, לא בעניין האומנותי אבל כי זו תקופה שונה משלו וגם הז'אנר שאני מתעסק בו נורא שונה ממנו".

ומה ייחשב כהצלחה בעיניך?
"יש לי כמה גרסאות להצלחות. הייתי רוצה לגרום לאנשים לאהוב את היצירות שלי, אני חושב שככה ארגיש שיש עוד אנשים כמוני. הייתי רוצה שאנשים שאני מעריך יעריכו אותי חזרה. אני פחות מסתכל על הקהל כי אני מרגיש שהם באים והולכים תוך שניה. אני לא בונה על המוזיקה כמשהו שדרכו אשיג יותר מדי כסף. סבתא שלי הייתה מופיעה בכל העולם ואני לא מאמין שאצליח להגיע לדרגה הזו. אני יודע שאני לא אצליח לחיות מזה אבל אם אשיג כסף זה בונוס. אין שום דבר אחר שנותן לי את התחושה כמו שיש לי כשאני מתעסק במוזיקה".

מיכאל סויסה
לא מתחבר לפוליטיקה | צילום: יונתן בלום
באמצע הראיון נכנסת לבר דפני ליף. היא יושבת שם במה שנראה כמו סוג של פגישת עבודה. סויסה מסתכל עליה אבל לא ממש מזהה. בילדותו כינו אותו במשפחה "עב"ם" כי היה נוטה לרחף, ויש תחושה כי עד היום הוא חי לפעמים בעולם בטוח ונוח שיצר לו בראשו. דווקא ההשתתפות בתוכנית של אסף הראל גרמה לו להתעניין יותר בפוליטיקה מאחר והטקסטים של שירי הראפ שלו היו מבוססים על אקטואליה. "אני לא אוהב להיכנס לפוליטיקה יותר מעניין אותי לדבר על מה קורה איתנו כחברה מאשר לדבר על פוליטיקה של שטחים, אין לזה יותר מדי חשיבות בעיני".

אבל פוליטיקה של שטחים אומרת עלינו גם משהו כחברה.
"אני חושב שהבעיה היא בעיקר בתפיסה של אנשים. לדעתי אחת הבעיות הגדולות זה ששמאל והימין הפכו להיות אויבים וזה מסיח את דעתנו מהדברים החשובים באמת. שהם שפוליטיקאים מזיינים אותנו. שאין לנו עתיד כאן. אני אוהב את ישראל אבל אני מפחד מאוד על מה שנהיה כאן. אני לא מרגיש שפוליטיקאים הם בכלל אנושיים ואני לא מזדהה איתם בשום צורה. לאנשים אכפת מהמדינה אבל לא אכפת לזרוק זבל לים, למשל".

מה דעתך על המחאה החברתית שהייתה כאן בקיץ 2011?
"בגלל שאני לא גר לבד אלא עדיין עם אמא שלי ואחי, זה פחות נגע אלי. הרגשתי שחבל שאנשים לא מפגינים ככה לגבי דברים אחרים ורק כשזה נוגע לכסף או לאינטרס האישי שלהם, שהם רוצים לחיות בזול. זה גם הרגיש כאילו לא כולם הלכו להפגנות מתוך היבט חברתי אלא מתוך זה שהם רוצים שיחשבו שהם כאלה. חשוב שיבואו, מצד שני זה מפגר לבוא רק כדי שיחשבו שאתה ככה".

אבל המחאה החברתית לא הייתה באמת רק על דיור ושכר דירה.
"אני מודה שלא מספיק נכנסתי לזה בזמנו. רק מאז שסיימתי בית ספר אני יותר מלמד את עצמי דברים ומתעניין בדברים. בתקופה שהייתה מחאה פחות התעמקתי בה והייתי יותר עם עצמי".

מדאיג אותך העתיד שלך? אתה גם אומר שלא נראה לך שתתפרנס ממוזיקה.
"אני לא אדם שיעבוד בשתי משמרות כפולות כדי לשלם שכר דירה. אם נניח אהיה פרצוף מוכר ותהיה לי הזדמנות לעשות פרסומות אז לא תהיה לי בעיה לעשות את זה. זו תהיה טיפשות לא לקחת את זה. כל עוד זה לא נוגע במוזיקה שלי זה בסדר מבחינתי. לא אקח את האמנות שלי שמבחינתי היא הדבר הכי טהור שלי ואלכלך אותה בשביל כסף. אני לא יודע אם זה בגלל שאני חי עדיין עם המשפחה שלי, אבל אני מרגיש שאין כל כך חשיבות לכסף אצלי. זו לא המטרה שלי בחיים וזה לא מעניין אותי כל כך".

מה ההורים שלך אומרים על העשייה המוזיקלית שלך?
"הם עושים שר בפייסבוק על כל מה שאני מעלה, והם ממש מפרגנים עד לרמה שזה לא מביך אותי אבל זה קצת מוזר. זה מרגיש לי כמו יותר מדי אהבה ללא תנאים".

צילום: יונתן בלום | צולם ב-Outside Society, תל אביב.