"מגיל נורא צעיר דאגתי מהמשך החיים שלי. התקשרתי להורים שלי בנקודות מפתח ואמרתי להם – צריך לחשוב על פלאן בי, למקרה שזה לא יצליח עם המוזיקה", מספרת אקו על צלוחית דגים בקפה שפירא, שבוע אחרי שחישמלה את הבארבי בהופעה הכי כיפית של הקיץ. הוריה, בתגובה, הציעו לה ללמוד ניתוח דאטה בג'ון ברייס. סתם, מה פתאום. "הם אמרו לי 'את לא יכולה לחשוב על פלאן בי, כי אז היא תתממש. הדרך היחידה שזה יקרה זה אם לא תהיה לך ברירה אחרת. וזה מה שקרה".

הורים מעולים.
"טוב, הם קראו לי אקו, לא נתנו לי סיכוי להיות משהו אחר". 

בואי נסגור באמת את הפינה של השם.
"נולדתי בקי ווסט באי קטן מלא בקווירים וזה מה שזרם להם. סטלות".

ובטח סתם רצית שיקראו לך נועה.
"לא, תמיד נהניתי מתשומת הלב, אהבתי להיות מיוחדת. אמא שלי אומרת שאחת הפשלות שלה זה שהיא לא גילתה לי ולאחותי שאנחנו יכולות להיות רגילות, יש לנו איזה דרייב להיות גדולות מהחיים. מן תחושת מיוחדות שיש לכל הדור הזה".

אקו - אקו אריאל מורגנשטרן אם אתם בורגנים שמתעקשים על שמות מלאים - היא הדבר הכי פרש שקורה כרגע במוזיקה הישראלית. כלומר, שקורה כבר עשור, על במות גדולות וקטנות ובהמון עבודה וכישרון, שהפכו אותה לאחת המוזיקאיות הכי מעניינות שפועלות כאן. וגם הכי מגוונות, כי קשה לקטלג אותה בז'אנר ספציפי. בוויקיפדיה מכנים אותה ראפרית, אבל זאת חתיכת רדוקציה בהתחשב בזה שהיא פועלת כמעט בכל סגנון אפשרי. הקהל בבארבי, בהתאם, מגוון גם הוא. אלה שהכירו אותה מהצמד האלקטרוני אקו וטיטו, אלה שגילו אותה - כולל אותי - עם האלבום "אחת" שיצא ב- 2018 והופק על ידי שאנן סטריט, וכל אלה שהצטרפו כשיצרה את הפסקול המצוין לסדרה "המפקדת" בתאגיד.

אקו (צילום: שי פרנקו)
מעיל: acne studio לורנר, רמת אביב | ציפורניים: בוטיק שווארמה | צילום: שי פרנקו

באוקטובר עומד לצאת האלבום החדש שלה, שיושק בבארבי ב-23.10. שני שירים מתוכו, "קארמה" ו"אין אותי", הקהל בהופעה כבר מכיר בעל פה. הסינגל האחרון, "חיימשלי", מככב בפלייליסטים בתחנות השונות. "הייתי רוצה להגיד שזה מרגיש לי כמו התפוצצות", היא אומרת, "אבל קשה לתפוס מתי זה פרץ. מכירים יותר, זה מרגיש לי הדרגתי באופן בריא".

המטרה היא המיינסטרים? שכולם יכירו?
"זה לא מובן מאליו שמישהי כמוני תיכנס למיינסטרים, צריך להכיר את הדמות ולהתחבר אליה. אני רוצה שכולם יכירו אבל אני יכולה לרצות עד מחר, בסוף או שיתחברו אליי או שלא. יש דברים שמצליחים במיינסטרים כי הם מדברים לכולם ואני לא יודעת אם זה יהיה נכון לגבי, אני יכולה רק לתת את האמת הפשוטה והמזוקקת שלי. זה גם מה שעושים בפופ, זה לא חייב להיות איזו אמת נשגבת, אבל זו חייבת להיות אמת. ויש עוד דברים חוץ מהמוזיקה שאתה עושה כמו המוכנות של הקהל, הסגנון. אני מקווה שזה יקרה, שאדבר ליותר אנשים, אבל אני שומרת על עצמי, שזה לא יוביל אותי".

אקו מקפידה לא להתחייב לאף ז'אנר, ומבחינתה זה גם לא מאוד משנה. "היום כל מוזיקה שאת שומעת מושפעת מהיפ הופ וביטים, אז גם הצורך להזדהות בכובע מסוים פחות רלוונטי ב-2021. לפני שלוש או ארבע שנים הרגשתי שאני יוצאת עם בשורה, אבל מאז איזה בשורה ואיזה עציצים, הכל התערבב בהכל. איזה שטויות זה להתעסק בז'אנרים. אתה עושה מוזיקה, או שמתחברים לדמות או שלא, והיא יכולה לעשות מה שבא לה. לשם אני רוצה להגיע. לעשות מוזיקה, ושיאמינו לי".

הכל הלך לאקו די מדהים; הופעות נון סטופ כל השנה מלבד בחורפים שאותם העבירה בהודו, אלבום ראשון ומצליח, שם שהלך ונבנה וכמה שנים טובות שבהן התפרנסה רק ממוזיקה (לפני כן השלימה הכנסה כברמנית, מלצרית, בייביסיטרית ומדריכת כושר). ואז, כמקובל, הגיעה החבטה הנאה בכנף של האנושות ושלה: הקורונה. "מבן אדם שרגיל להופיע שלוש פעמים בשבוע ולקבל מחיאות כפיים ולהיות בטירוף של עשייה ובקצב מאוד גבוה, פתאום כלום. ולא רק כלום, גם בלי הדהוד של אנשים שאומרים לי ׳וואו את מדהימה, אוהבים אותך׳, כל הדברים האלה שכל הביטחון העצמי שלי ישב עליהם, מתברר" היא צוחקת. "פתאום הבנתי שאני עלה נידף של ביטחון עצמי.

"זאת הפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות לעצור ולהסתכל על כל מה שעשיתי עד עכשיו, והרגשתי שמי ששומע אותי לא מכיר אותי. זה הבהיל אותי. אמרתי ׳אז רגע, מה עשית? עשור שלם ולאנשים אין מושג מי את ומה היכולות שלך׳. הרגשתי שאני צריכה לעשות את האלבום הכי חשוף, שאם מחר הכל נגמר שיהיה אלבום אחד שיגיד מי אני, שיישאר, לי לפחות. שארגיש שחשפתי משהו באמת, בלי יומרות".

הוא אולי חשוף, אבל זה עדיין אלבום מרים.
"אני מרגישה הרבה יותר בנוח בהרמות. שאנן אמר לי פעם, ׳בסוף זה צריך להיות פאן׳. אני לוקחת את זה איתי. תמיד העדפתי לעשות מוזיקה מגניבה על פני מוזיקה אישית כי אמרתי 'למי אכפת ממני? למה שהם ירצו לדעת?'. הרמות זה הגו טו, זה השילד שלי ואני גם באמת אוהבת את זה. זה לא רק מגונן עליי, זו אהבה אמיתית לאנרגיות האלה. אבל באלבום החדש כמעט כל שיר גם מדבר על פחד כלשהו וחיפוש של דרך ומסע, בין אם זה עם עצמי, בזוגיות, בקריירה, בהשוואות. ניסיתי לתת מקום לכל המפלצות. אמרתי לעצמי שאני לא הראשונה ששרה על זה, שהקהל יקבל אלבום של הלב ושהם מוכנים לזה".

אקו (צילום: שי פרנקו)
מעיל: acne studio לורנר, רמת אביב | ציפורניים: בוטיק שווארמה | צילום: שי פרנקו

מה שיכול לעזור

לטובת המבנה הביוגרפי נספר שאקו נולדה בארה"ב לפני 32 שנה, להורים ישראלים מערבוביית מוצאים שכוללת את ברזיל, מצרים וגם סבא רוסי שנולד בסין. היא גדלה בכפר ורדים ובגיל 15 חזרה עם הוריה לחו"ל. זה לא עבד, היה לה קשה ובודד ואחרי חצי שנה, במקביל לגירושי הוריה, היא חזרה באופן עצמאי לארץ, חיה לבדה ונשרה משלל מסגרות לימודיות. היא מספרת שהדאגה המרכזית שלה, מגיל 12, הייתה איך היא תצליח לשלם ביטוח לאומי. בגיל 19 הבינה שהיא והמוזיקה זה לתמיד - מה שבטוח לא פתר את ענייני הביטוח הלאומי. מאז היא שם, אין פלאן בי.

"הפרידה של ההורים שלי הייתה מורכבת. מגיל 14 עד גיל 16, הם ניסו לשמור על הבית בכל מחיר. אלה שנים מאוד מעצבות וזה עשה את האפקט שלו, בין אם מבחינת תחושות נטישה ואמונות שנבנו ושהיום אני פוגשת בזוגיות שלי. אני עפה על ההורים שלי שהם נשארו נורא נאמנים לעצמם ולאושר שלהם ואני לוקחת את זה איתי לכל מקום. היום אני גם יודעת שזוגיות צריכה להתאים לך, שצריך להתעלם ממה שהחברה חושבת שזוגיות צריכה להיות. אני לוקחת את זה מהם ומהאומץ שלהם לחפש לעצמם את מה שמתאים להם עם הכלים שהיו להם".

בטח היה גם כעס.
"אין בי כעס עליהם, שחררתי את זה באופן מודע בגיל צעיר. סיפור החיים שלי יוצא דופן, האדם שאני יוצא דופן, האחריות שלי יוצאת דופן וזה דבר שאני זוקפת לזכותם. יש בי הרבה חמלה כשאני מסתכלת עליהם. אני מבינה היום שאתה מגיע לגיל 30 ואף אחד לא אומר לך שאתה עדיין ילד בפנים, מבפנים אתה אומר – מתי מגיע המבוגר האחראי?".

את נשמעת כמו אדם מטופל.
"בטח, זה כמו לצחצח שיניים. טיפול זה משהו שחייב להיות חלק מהחיים שלך, אני תמיד באיזה סוג של טיפול או עבודה עצמית. עשיתי גם טיפול רגיל, גם NLP, שזאת שיטה שממש עזרה לי עם דברים מאוד פרקטיים. גם סתם דיבורים על ספה וגם טיפולים במים ואיווסקה. כל מה שיכול לעזור. זה משנה חיים".

אקו (צילום: שי פרנקו)
חולצה: hugo boss לפקטורי 54 | טבעות: reggie | ציפורניים: בוטיק שווארמה | צילום: שי פרנקו

לאורך השנים חייתה בתל אביב לסירוגין ("גרתי בכל רחוב בפלורנטין, השתנתי בכל פינה"), וכיום חיה בדרום העיר עם בן זוגה מזה שבע שנים, נמרוד טקסלר, אמן רב תחומי. השניים גם יינשאו בקרוב, ולמעשה היו אמורים כבר מזמן - הצעת הנישואים הגיעה בהודו עוד לפני הקורונה, אבל מאז הכל נדחה, "וכשחזרו להתחתן אמרנו שנחכה, כדי להיות מיוחדים".

"מונוגמיה זה קונספט משוגע, עם כל אחד יהיו לך עניינים ובסוף צריך להחליט אם אתה הולך על זה", היא אומרת. הקשר, היא מספרת, ידע עליות ומורדות. "זאת בדיוק הזוגיות הסוערת שבה כל אחד צריך ללמוד איזון בתוך עצמו, כי אנחנו לא חיבור של השלמה ורוגע, שנינו אש. בהתחלה היו הרבה ריבים. זו מערכת יחסים שהייתה מאוד סוערת, לא מובנת מאליה, היו הרבה אמוציות, המזוודה נארזה הרבה פעמים. אבל אנחנו שנינו באותו גודל של רגשות ותחושות. אנחנו מסונכרנים בעוצמה שלנו, התבגרנו ביחד. האלבום הוא הרבה על זוגיות, שלא באה עם ספר הדרכה, ואת כל הזמן מנסה להבין מה נורמלי. אנשים לא מדברים על זה, יש קשר שתיקה סביב זוגיות. יוצאים צדדים בעצמך שלא הכרת, סיסמאות שאת פוגשת פתאום במציאות".

טוב, בסוף גם ככה באה ההורות והורגת הכל.
"כן, טוב, הרחם כבר ב'תביאי את זה' ואני מנסה להילחם בכוח טבע גדול ממני שממש לא מעניינת אותו ההגשמה שלי. אבל אני מקשיבה לנשים חכמות שאומרות לי לחכות קצת".

אביה של אקו עדיין חי בארה"ב, אמה חזרה ארצה אחר הגירושים והחלה לצאת עם נשים, דבר שכמקובל מילניאלית – לא הזיז לה בשום צורה. "זה פשוט לא היה עניין, זה לא שהיא יצאה מהארון. כשלהורה שלך יש בן זוג חדש זה כאפה, זה פשוט לא משנה אם זה גבר או אישה, בתור ילד אתה צריך שיתווכו לך את זה בצורה עדינה וזה פשוט לא מה שהיה מקובל באותה התקופה. היום אפילו לחתול שלי אני בתיווך יותר גדול", היא צוחקת. "אבל אני כן מכירה בזה שהייתה לי את הזכות לגדול לצד אנשים פתוחים שהעבירו את זה הלאה".

היפים.
"הם לא היפים אבל מאוד ליברלים, מאוד אופן מיינדד על הכל. אנשים באו לאמא שלי בבארבי ואמרו לה ׳תודה שעשית אותה!׳ והיא ענתה 'זה עוד כלום, עשיתי אותה על השטיח', אישה מטריפה".

אקו (צילום: שי פרנקו)
שמלה: off white לפקטורי 54 | טבעות: reggie | ציפורניים: בוטיק שווארמה | צילום: שי פרנקו

דברים יכולים לקרות

בין האלבום הראשון לשני של אקו קיבלנו לא מעט שיתופי פעולה, המפורסם שבהם הוא זה עם נגה ארז בשיר המשותף "צ'ין צ'ין", שזכה לתהילה מפתיעה אחרי שבילי אייליש התעלפה עליו בפודקאסט שלה. "נגה ואני נפגשנו והיה תוך רגע חיבור מטורף. השיר הזה קרה נורא מהר, וזה משוגע לאן הוא הוביל. הוביל אותה" - היא נעצרת לרגע וצוחקת - "אני גאה בשיר הזה. זאת חוויה יוצאת דופן כששיר מגיע כל כך רחוק".

ואז היא הסתבכה קצת בראיון כשהתבטאה בעד ה-BDS.
"אני גאה בה גם על ההתנהלות שלה מול כל הדבר הזה. יש מקום לכל הדעות והיא דיברה הכי יפה והכי לעניין, ובעיקר לא פירשנו אותה נכון. עזבי מה אני חושבת על מה שהיא אמרה. אני חושבת שחיפשו אותה לאיזה רגע, ומצאו".

וגם הסערה הזאת כבר שככה בינתיים. בסך הכל זאת תקופה מהממת לפופ בארץ.
"אני אוהבת את זה שיש תעשייה פתאום, אני עפה על זה. אם יש כזה פופ אז יש שוליים ויש אינדי, וזה משפיע. אני אוהבת את זה שיש תעשייה עם כסף שמתגלגל, זה בריא שאת יכולה להסתכל ולהגיד 'דברים יכולים לקרות'".

מה את שומעת?
"אני אוהבת את נונו, את החופש האמנותי הזה. יש משהו נורא כבד בעברית והדור הצעיר מצליח להקליל את הכבדות הזאת, בין אם זאת נונו שבאה באיזה דמות נשית מגניבה או סוויסה. אני מאוד אוהבת גון בן ארי. זה המשפט הכי זקן ובומרי, אבל האינטרנט מאפשר כל כך הרבה דברים, כל פעם אני נגנבת מכמה עולם יש מחוץ למדיה המיינסטרימית".

באלבום החדש הלכת דווקא על עברית. מה עם חו"ל?
"עכשיו יש אלבום בעברית ואחריו יהיה אחד באנגלית, הקהל בקטע הזה מה זה זורם איתי. זה בעיקר עניין של אומץ והתבשלות. אני לא בהכרח ארצה לעשות היפ הופ בגיל 45, אני ארצה לעשות מוזיקה כנה, אותנטית ורלוונטית. שהכל יהיה תואם לגיל הרגשי והרוחני שלי".

עוד שיתוף פעולה מצטיין היה הפסקול של "המפקדת" המעולה בתאגיד שיצרה יחד עם המפיק תומר כץ. גם הפסקול וגם הסדרה זכו להצלחה עצומה, ואקו תחזור גם לפסקול העונה השנייה, ואפילו לתפקיד משחק קטנטן. הכל התחיל מהודעה באינסטגרם ששלחה לה היוצרת עטרה פריש. "הייתי בהודו וקיבלתי הודעה ווירדית ונרגשת. מהר מאוד קלטתי שזה אמיתי ולא ווירדי בכלל, ומשם זה סיפור אהבה. צירפתי את תומר לעניין, הכרתי אותו ביומולדת של נגה ארז, עשיתי איתו סשן אחד וזאת הייתה פשוט תעופה.

אקו (צילום: שי פרנקו)
מעיל: acne studio לורנר, רמת אביב | ציפורניים: בוטיק שווארמה | צילום: שי פרנקו

"התחלתי לראות את הפרקים בלי מוזיקה בכלל, זה קטע לראות פרק ערום, עבדנו הרבה עם פלייליסטים ואווירות ורפרנסים כדי לגבש עולם, עטרה שמה הרבה שירים שלי מפעם והתחלנו בניסוי וטעייה, זה זרם מהר. ממש בסוף החלטנו להפוך את השירים לשירים שלמים. בעשרה ימים סיימנו את האלבום וזה היה משוגע. יצא לנו עשן מהאוזניים, אבל אני שמחה על זה".

אהבת את הסדרה?
"מאוד. זה הזכיר לי ממש את הטירונות שאני עברתי. הרגשתי שאני חלק ממשהו יוצא דופן, התרגשתי עד עמקי נשמתי להיות חלק מזה, גם העורכות היו נשים, כל הסביבה הייתה נשית. קורה משהו כשאת בחדר מלא נשים ויש מפקדת אחת. כשזה מתחבר פתאום טסות בקצב מאוד מהיר".

מחיר ששווה לשלם

אחד השירים האהובים עליי של אקו הוא "שער אחר שער". אני אוהבת אותו כי הוא שיר על קשיים, על מהמורות, על דלתות שנטרקות לך בפרצוף ומחייבות אותך להיכנס דרך החלון. אין אצלה את הנרטיב המאוס, המזיק, מרפה הידיים שנוטים להצמיד בעיקר לנשים שהצליחו. אתם יודעים, 'הכל קרה לי בטעות, אופס, מעדתי לתוך הצלחה'. אף אחד לא גילה אותה, לקח אותה, גידל אותה. היא לא הפכה ללהיט ענק בן לילה ולא נקלעה לסיטואציה. האמת היא שאף אחד לא, כולם וכולן עובדים קשה ומטפסים בציפורניים, במיוחד ביצירה, אוכלים כאפות ונופלים וקמים וממשיכים ומתמידים. בסוף זה קורה, או שלא. לרוב לא. "אפס מאמץ" זה אולי שיר מעולה אבל שקר מזיע במיוחד. ואלה דברים שצריך לספר. גם כי זו האמת, וגם כי כשמקטינים עבודה ומאמץ, מקטינים גם הישג.

אקו (צילום: שי פרנקו)
חולצה: hugo boss לפקטורי 54 | טבעות: reggie | ציפורניים: בוטיק שווארמה | צילום: שי פרנקו

אקו מספרת שהיא עובדת "27 שעות ביממה" (או ב"שער אחר שער": "מאה אחוז מהלו"ז מוקדש לעניין"). זה מעולם לא היה קל. "יש כל כך הרבה רגעי שבירה בתוך הדבר הזה. לפני כל שיר או דבר חדש יש רגע אמיתי של שבירה ובכי ופקפוק עצמי. אני נופלת די הרבה לאורך הדרך ואני לומדת לפנות לזה מקום בלו"ז. גם כדי לעצור ולהגיד תודה על הדברים הטובים שקורים. אין מצב שעברתי קשיים ועכשיו הכל תותים, הדרך היא עליות וירידות. צריך לחגוג הצלחות ולכבד כשלונות".

בתוך כל הדבר הזה אקו היא גם אדם מסוג בת, מה שדורש לטפס יותר קומות ולעשות את זה מהר יותר מגבר במצב מקביל. הרבה מהשירים, בין היתר "בוס" ו"אישה קשה", נוגעים בפמיניזם, במובן היומיומי, המקצועי והמתיש באופן כללי של להיות אישה בעולם. "אם תמדדי את כל מה שאני עשיתי מול גברים שעשו את אותם הדברים, תראי שהגענו למקומות אחרים", היא אומרת בפשטות. "ואני גם צריכה לעבוד הרבה יותר על הלייקביליטי שלי. למזלי נולדתי עם מאה טון חביבות, איי גוט טו בי פאקינג לייקבל. אני מנסה ללמוד להזיז הרים ברכות. בהתחלה הרגשתי שלפעמים אני צריכה להיות אגרסיבית, ושזה לא מתקבל טוב".

מה הכוונה? להיות דיוה?
"אני תמיד נחמדה באקסטרים לאנשים שאני עובדת איתם, אבל אני מרגישה שיותר מסתכלים ובוחנים. היום זה אחרת כי כבר מכירים אותי וכי יש לי את אותם אנשי צוות, אבל בהתחלה היה לי ממש חשוב לשים על זה דגש כדי שלא יקטלגו אותי".

טוב, לגברים יש יותר זכות להיות אמן מטורלל ולא נחמד.
"מה שמשמח אותי זה שיש יותר נשים ויותר צבעים שיוצאים לעולם, אנחנו מנרמלות את זה. זה לא יקרה ביום, אבל אני מבינה שאני חלק מתנועה מסוימת ושיש לעשייה שלי הדהוד, לזה שאני אישה בצבע מסוים שעובדת כמו שאני עובדת, ואני מתנחמת בזה. ועדיין אנחנו בעידן הכי טוב להיות בו אישה, לכולם נמאס מהנרטיב שראינו עד עכשיו וכולם מתעניינים ביצור החדש והמופלא שנקרא אישה.

"לא גדלתי אף פעם בתחושה שאני לא יכולה לעשות משהו", היא מבהירה. "אבא שלי גבר פתוח וליברלי, אמא שלי עבדה בעבודה של גברים, היא הייתה צבעית וכיום עוסקת בחידוש של ציורי קיר עתיקים, כל הילדות היא הייתה עם סרבל וטיח. הקשיים בלהיות אישה, אלה דברים שלמדתי רק מהחברה".

והחברה משתנה, גם אם עדיין יש כאלה שאומרים שמי טו הלך רחוק מדי, או סיסמאות בסגנון.
"השינוי קורה. בדרך לאיזון יש הליכה לכל מיני קצוות אבל זה כי אנחנו בדרך לאיזון חדש. זו נקודה בהיסטוריה שעוד לא היינו בה, אנחנו מבררות איך היא מרגישה, אנחנו לומדות להגיד ולהכיר במלא דברים שלא דוברו. מה זה הטרדה, הסכמה, נעים לי או לא נעים לי. אנחנו לומדות, הגברים לומדים, וברור שיש כאלה שנופלים בין הכיסאות, אבל זה מחיר ששווה לשלם. אנחנו מבססים פה סטטוס קוו חדש".

העולם משתפר?
"אנחנו מתרחבים. ביכולת שלנו להכיל כל מיני דברים, נרטיבים של אישה, של מיניות, של מגדר, לצד הרבה כאוס וחיפוש ואבל על מוות של עולם ישן יש הרבה דברים שנולדים מחדש. אלה החיים, זאת תקופה משמעותית. פעם שאלתי את אמא שלי או את המטפלת שלי 'תגידי, זה גיל שלושים או שהעולם מאבד את זה?'. היא אמרה זה גם וגם, זה קצת משניהם. היא צדקה". 

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור: נגה תמיר | שיער: עמנואל | ע' סטיילינג: שחר אראל | הפקה: רותם פנחס