עוד לפני שהוציא את אלבום הבכורה שלו, ליל נאס אקס כבר הספיק להפוך למוזיקאי הלהטב"קי המשפיע ביותר של המאה ה-21, נכון להיום. במהלך השנתיים וחצי האחרונות הראפר בן ה-22 שחרר בסך הכל 7 סינגלים, אבל האימפקט התרבותי שלו גדול מסך יצירותיו. העולם הספיק לראות לא מעט מוזיקאים גאים בלב המיינסטרים, ובשוליים תמיד היו מגוון אמנים גאים שהציגו את נטייתם המינית או זהותם המגדרית ללא התנצלות, באופן בוטה ולעיתים אף בהתרסה, אבל עוד לא היה אחד כמו ליל נאס אקס שעושה גם וגם, מוזיקאי שמכניס לפסגת טבלאות הבילבורד את "MONTERO (Call Me By Your Name)", שיר תשוקה לגבר עם השורה "(רוצה) לירות ילד לתוך הפה שלך". וזה בלי לדבר על כל העירום הגברי המפורש בקליפים.
ההצלחה המפתיעה והמשמחת של ליל נאס מעלה שאלה מקומית מתבקשת - האם גם ישראל מוכנה לפופ כזה? בחודש דצמבר הקרוב יציין עברי לידר עשרים שנה לראיון עם גל אוחובסקי במעריב, שפורסם תחת הכותרת "האנשים החדשים לא מתביישים", בו דיבר בגלוי על בן זוגו יניב ויצמן וטלטל את עם ישראל שהתרגל שהמוזיקאים הגאים שלו מתחבאים עמוק בארון. הרבה מים עברו בנהר מאז שהמונח "ראיון היציאה מהארון" הפך לקלישאה של עיתוני סופ"ש; הנראות הלהטב"קית התקדמה בצעדי ענק בכל תחומי החיים, בפרט בתחומי התרבות, ותעשיית המוזיקה כבר מורגלת למוזיקאים גאים, ותיקים וחדשים כאחד.
דוגמה לדרך הארוכה שישראל עשתה בקבלת מוזיקאים שיוצאים מהארון אפשר למצוא בראיון שפורסם לפני כשנה במגזין זה ממש. אלה לי להב, אז עדיין בת 17, סיפרה לאיתמר רונאל שהיא נמשכת לגברים ולנשים כאחד. "אני לא יוצאת מהארון, תמיד הייתי בחוץ", אמרה אז, ועל אף שמדורי הרכילות קפצו על פיסת המידע החדשה כצבועים רעבים, זה בעיקר הרגיש כמו עניין לא גדול. כיאה לגישה הפשוטה של דור ה-Z ממנו הגיעה, זה היה מה שזה, בלי פעמונים וצלצולים. קוריוז מסקרן שמקבל פחות או יותר את אותו המקום כמו שיחה על טוקבקים או המבטים ברחוב. בסך הכל עוד אספקט בחייה של כוכבת צעירה.
וכדאי להסתכל גם על היציאה מהארון של נופר סלמאן, שנעשתה בנונשלנט כבדרך אגב במהלך ראיון סתמי ל"ערב טוב עם גיא פינס" בפרימיירה של "היורשת". תגובות הנגד, או יותר נכון היעדרן המוחלט, הוכיחו שהפחד שקהל המוזיקה המזרחית לא יקבל זמרים להט"בקים כבר לא מוצדק. לפני כ-12 שנים זו הייתה רק בדיחה ב"ארץ נהדרת", כשאלי פיניש גילם את זמר המזרחית ההומו אבי טנגה, אבל כיום מדובר במציאות פשוטה: אפשר להיות מחוץ לארון בכל סגנון. בראיון ל-mako שנערך אחרי היציאה מהארון הסבירה סלמאן שלהסוות את האמת זה גם לא משתלם, ואמרה "הקהל היום רוצה לראות אותך כמו שאת באמת. הוא לא אוכל חארטות".
נדמה שבשנה האחרונה המיינסטרים מתחיל להפנים את אותה כנות שהקהל דורש, או לכל הפחות, את התוכן שמתכתב באופן ישיר יותר עם התדמית. אצל אמני פופ זה מתבטא בקריצות לעבר מדורי הרכילות, וכשמדובר במוזיקאים להטב"קים מתווספת לכך שכבה עבה של חטטנות לגבי הנעשה בחיי האהבה והמין שלהם. הפתרון? להתייחס לחיטוט עצמו ועל הדרך להזין את אותם מדורי רכילות, כמו שעשה רן דנקר בלהיט "בית משוגעים", שעוסק בדחיפת האף של הישראלים.
ההתייחסות להעדפה מינית שלו עוברת דרך פילטר השאלות האישיות מדי של הציבור, כשבין "מתי תביא לנו טלנובלה?" ל"תגיד זה לא אתה זה שהיה אז עם נינט?" מתחבאות כמה שאלות שמרמזות להחלטה לצאת מהארון ולחתונה שלו עם הבמאי איתי וייזר. אבל דנקר הוא עדיין מהדור של כתבת היציאה מהארון, ולמרות שעדכון התוכנה (בעזרתם האדיבה של ג'ורדי ורון ביטון) הצליח וקירב אותו לפתיחות של הדור החדש (ובהתאם, גם יצר לו להיט קאמבק עצום), הוא עדיין רחוק מהפתיחות והישירות של הדור החדש.
לפני כחודש שחרר הזמר והשחקן שחר טבוך (זכור כאבינועם מ"שעת נעילה", האלחוטן ההיסטרי שהסתובב מלחמה שלמה עם קיפוד לבקן) את "פחדן", הסינגל הראשון שלו. השיר מופנה לאקס עלום שם בעל שורת הפזמון המדבקת "אמא שלי אומרת שאתה פחדן". אין בו רכילות וגם לא סודות מחדר המיטות, אבל יש בו שיתוף בחוויית חיים מעוררת הזדהות שבמקרה מוצגת דרך עיניו של גיי צעיר. כמה פשוט, ככה מהפכני. וזה אפילו לא שיר האקסים הראשון שלו; כשהופיע לפני 4 שנים בעונתה הרביעית של "הכוכב הבא" (אז לאירוויזיון) הוא ביצע באודישן שיר מקורי בשם "יואב" על שברון לב והקסים את השופטים.
בין אותם שופטים ישב גם הראל סקעת, שסיים את האודישן ההוא בחיבוק לבבי לטבוך הצעיר, שלא עבר. קצת יותר מעשור לפני כן, ב-2004, סקעת עצמו עמד על במת האודישנים של "כוכב נולד" ושר את גרסתו ל"בתוך" (במקור של צוות הווי חיל האוויר), באינטרפטציה שרמזה על משיכתו לגברים. ההבדל בין טבוך, שעוד באודישן שלו אמר "אה, כאילו אני צריך להגיד שאני הומו? זה לא ברור מאליו?", לבין סקעת, שיצא מהארון רק שנים הפריצה שלו, מייצג את השינוי כולו.
ובכל זאת, שיר כמו "פחדן" ואפילו "בית משוגעים", כאלו שמציגים נקודת מבט להטב"קית מבלי להתחבא, הם עדיין אירוע נדיר יחסית במוזיקה הישראלית. זמרים עדיין מרגישים הרבה יותר נוח לצאת מהארון בראיונות מאשר לשיר על אהבתם באופן ישיר. אפילו סלמאן הנונשלנטית סיפרה באותו הראיון שטרם יציאתה מהארון, המנהל שלה שכנע אותה לשנות שיר אהבה שכתבה לאישה. אנחנו אמנם רחוקים מימים שבהם זמרים שרצו לכתוב על הקהילה נאלצו להשתמש בדימויים כמו עוף מוזר ("נמס בגשם" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד) או זן נדיר ("זן נדיר" של קורין אלאל), אבל חלק לא מבוטל מתעשיית המוזיקה עדיין פוחד מדבר פשוט כמו שיר אהבה של אישה לאישה.
אם כך, המאבק הנודע לשמצה להוציא מוזיקאים מפורסמים מהארון אמנם ניצח בדיעבד (לפחות ברוב המקרים), אבל המציאות החדשה מעוררת גם מאבק חדש, שקט יותר, מאחורי הקלעים, שעוסק כולו בהנכחת הקהילה גם בתוכן המוזיקלי עצמו, בהתאם למורשת פורצת הדרך של דנה אינטרנשיונל. זו לא רק הנראוּת הלהטב"קית, אלא גם הנשמעוּת. הקהילה יודעת היטב איך שיר שמנכיח אהבה גאה יכול להשפיע, ואפשר לקחת דוגמאות החל מ"איתו לנצח" של קרח 9 (שהיה משמעותי על אף, ואולי קצת בזכות, שהגיע מחוץ לקהילה) דרך עברי לידר עד לרונה קינן ואפילו הראל סקעת, שהוציא לבסוף שיר אהבה לגבר. עם כמה שהשירים האלו היו חשובים, הם היו רק טפטוף קל. הסופה האמיתית עדיין ממאנת להגיע.
את טפטוף הדור הבא של אותם שירי אהבה להטב"קים אפשר לשמוע בשנה האחרונה אצל אומנים כמו יוצר הפופ המתוק לידור סעדיה, שהוציא עד כה שני שירים, ובשניהם נעזר במגדריות של השפה העברית. שורה כמו "אנ'לא נשאר בעיר הזאת/ אנ'לא נשאר שלך/ אנ'לא נשאר במקומות שמזכירים אותך" (מתוך "קח את תל אביב") הייתה יכולה להופיע בכל שיר אהבה ברדיו, אבל כאשר הדובר פונה לגבר, האוזן נמתחת בסקרנות. לעומתו, יוצר שמבצע שירים באנגלית כמו BELASH (שחף באליש) לא מתחייב על מגדר הנמען/ת, לא שזה מונע ממנו להכניס תוכן להטב"קי בדרכים אחרות, כמו בשיר "Walkin' In" עם שורות כמו "I’ve got my heels on" וקליפ שלא משאיר מקום לספקות. אין מה לעשות, באנגלית זה עדיין נשמע יותר טוב, או שאנחנו פשוט יותר רגילים.
במקום שנשמע יותר אומנים גאים במיינסטרים ששרים על עצמם, בעשור האחרון קרה מהלך כמעט הפוך – יותר ויותר מוזיקאים מנסים לפנות אל הקהל הלהטב"קי, בין אם דרך מוזיקה שמאמצת את הסאונד האהוב על הקהילה ובין אם דרך שיתופי פעולה ושירי שבוע הגאווה רשמיים יותר ופחות. מאז שיתוף הפעולה המבריק של צוות הליין "אריסה" עם עומר אדם, שהוליד את הלהיט "תל אביב" ב-2013, מוזיקאים מעולמות המיינסטרים הבינו שמשתלם להתחבב על הקהילה (ויש שיגידו גם להתחנף אליה), שמתפקדת כבר לא מעט שנים בתור קובעת טעם ומבשרת טרנדים. אחרי הכל, אם שיר הופך ללהיט המצעד, הוא בהכרח יטפטף משם למועדונים, לרדיו ולרחוב.
רק תראו את רשימת השמות שהשתתפו בשירי גאווה רשמיים במהלך 8 השנים האחרונות: סטטיק ובן אל, שרית חדד, מרגול, נסרין קדרי, אניה בוקשטיין, סטפן לגר, שפיטה, אגם בוחבוט, ספיר סבן, מוטי טקה, מאור אדרי, האחיות כרקוקלי ואפילו עדן בן זקן (מישהו בכלל זוכר ש"מלכת השושנים" נולד כקידום מסיבה בשבוע הגאווה?). למעשה יצאו כבר כל כך הרבה שירים כאלו שאפשר להגדיר אותם כתת ז'אנר של אלקטרו-פופ, כולל חוקים וקלישאות קבועות. אתם יודעים כבר איך זה נשמע, שיר כללי עם מסר של מתירנות (עם רמיזה מינית או לא, תלוי במאזין) על ביט מקפיץ עם קצת סלנג להטב"קי וברייק אוריינטלי, כזה שלפחות בעיני רוחם של יוצרי השיר, יהפוך לשיא המסיבה.
רק בחודש הגאווה האחרון קיבלנו שלושה שירים כאלה: "גבר בפוראבר" של אנה זק, "שימי פס" של עדן חסון ואלה לי להב, ו"טרילילי טרללה" של נעה קירל ואילן פלד – השניים הראשונים נכתבו על ידי דולי ופן (דולב רם ופן חזות), השניים האחרונים כוללים הפעם גם מבצעים מהקהילה. דווקא "טרילילי טרללה", שלא היה קליפ רשמי ונוצר בשיתוף עם בר השפגט, הפך ללהיט הגדול משלושתם, ואולי מצביע על כך שלחברי הקהילה קצת נמאס שפונים אליהם עם זמרים מבחוץ, ומעדיפים את אלו שמכירים מקרוב את הקהילה, בין אם כחלק ממנה (פלד) ובין אם כאייקונים נבחרים שלה (קירל). מעבר לכך, העובדה שמדובר בשיר מוזר, מצוין, מצחיק וכיף בטח לא הזיקה.
כל ההרמות והכיף האלה טובים ויפים, אין ספק שהם תורמים לנשמעוּת של הקהילה בפופ הישראלי, אבל הם עדיין נעדרים אלמנט משמעותי אחד שהפך את ליל נאס אקס לאייקון החשוב שהוא: הבוטות. על השורה הפרובוקטיבית שלו מ-"Montero", ההיא עם הילדים בפה, הוא אמר שצריך "לנרמל שורות כאלה בשירים באותו האופן שבו מישהו יכול לדבר על לזיין אדם ממגדר הפוך". אז בעוד שבארץ עסוקים בלנרמל את עצם היכולת לדבר על מערכת יחסים גאה בשיר, הוא כבר קפץ ללנרמל שיח מתקדם בהרבה. זה לא שהדברים האלה לא קיימים בארץ, אבל הם נוטים להישאר בשוליים. כהרגלנו, מדשדשים בערך עשור אחרי ארצות הברית.
דוגמה למקרה כזה אפשר לשמוע בשיר הטרי "האורגיה הזאת" של המוזיקאי המתחיל דורבי (גילוי נאות: דורבי הוא דור בביוף, חבר מערכת mako. גילוי נאות נוסף: לח"מ ולדורבי אין שום היכרות אישית). במעשה חתרני למדי, השיר משתמש באותו ביט מסיבתי שהמנוני הגאווה דוחפים לרחבות, רק שבמקום ברייק אוריינטלי חוטפים דרופ לבטן. "אני הגבר הכי עצוב באורגיה הזאת/ שים לי בפה עוד זין ואני לא אחשוב/ על מה שהוא עשה לי" שר דורבי בפזמון. לא בדיוק מסוג הדברים שצועקים במסיבה, כן פותח אפיק חדש שלא פוחד להתפלש בבוץ (ובקונדומים המשומשים) של החוויה. במידה מסוימת, זה הצד השני של "טרילילי טרללה" (שבעצמו מרמז לבאסה שיכולה לצוץ במסיבות). פחות עולה לי עולה לי, יותר יורד על הרצפה.
ואולי הפתיחות המתבקשת תגיע דווקא ממקום לא צפוי, אותה הקהילה שגידלה את ליל נאס אקס עצמו – תרבות ההיפ הופ. זו לא מקריות שהוא הגיע דווקא משם; בדומה לקהילה הלהטב"קית, גם היפ הופ היא תרבות חתרנית שמצאה את עצמה עומדת בלב המיינסטרים, מנסה למצוא את הדרך לשמר את החתרנות שבליבתה. בישראל היו עד כה שלושה ראפרים מחוץ לארון – שורטי, EZB (ארז ביאלר, כיום מייסד "פאן", הגלריה הראשונה לאמנות הומוסקסואלית בישראל) וקספר, שהשתתף בשיר "יום קיץ" של טונה, אז ביצע בית בלתי נשכח שמדבר על החריגות האינהרנטית של להיות ראפר והומו, שמתאגדת למשפט שובה הלב "דופק גרפיטי 'הלו קיטי' על רכב משטרה".
כשהישירות המחוייבת של ההיפ הופ פוגשת את הכנות המתבקשת של יצירה להטב"קית, נוצר משהו חדש, חזק יותר, ליל נאס אקסיות שכזו שמביאה למרכז הבמה את הגאווה במלוא מובן המילה. אפשר למצוא אותה בשני ראפרים די שונים סגנונית, אבל עם אותה הרוח. הראשון הוא תום שנייד, שיוצר פופ-ראפ נהדר שמביא את הפלקס הראפרי לתוך עולם המסיבות עם שיר כמו "כפרה די", וגם מאתגר גבריות שברירית בלבוש דראג מלא בקליפ של "גבר". מהצד השני עומד איתי אוחנה, חצי מהצמד אוחנה X ברקת, שמדבר בשיריו על הנטייה המינית שלו מבלי להפוך אותה לנושא מרכזי.
זה מתבטא בשיר "חזירים" ("כנראה שהבר נוער ישאר תעלומה/ וכל התיירים באים לחגוג גאווה") ובמיוחד בשיר "דיוה", שמחבר בין הרברבנות של הראפרים לטווסיות של ההומואים עם שורה כמו "דיוה כמו דנה, קשוח כמו טוני מונטנה", ומסתיים עם סימפול של דבריה של אילנה דיין לרב שמואל אליהו בנושא טיפולי המרה ("טרור זה במשך שנים להגיד לאנשים כמו הבן שלי, לאנשים שבאים ואומרים: 'יש לי נטייה מסוימת, אני יודע מי אני', טרור זה לבוא ולהגיד להם: 'אני אגיד לך מי אתה'"). הספקטרום הרחב הזה בין המוחצנות החיננית של שנייד, הבוטות המאיימת של דורבי והטבעיות הפשוטה של אוחנה הוא העתיד האופטימי של המוזיקה הגאה בישראל. עתיד שבו מוזיקה להטב"קית תחגוג את כל הצבעים של הקהילה, תדבר בפתיחות על הכל מבלי להסתתר ותרגיש בנוח ברחבי המיינסטרים הישראלי. המסלול כבר נסלל, עכשיו הגיע הזמן לליל נאס אקס משלנו.