"היו אנשים שפגשתי כשהייתי ילד שלא אהבו אותי בגלל שאני הנכד של, והיו אנשים שכן. זה אחד הדברים שהכי זכורים לי מהילדות, אבל זה ככה גם היום. אנשים, לפני שהם פוגשים אותי, יש להם כבר איזשהו רושם עליי, כשבעצם אני אדם בזכות עצמי. אפילו לא הכרתי אותו". כך פותח נועם ירון בן אמוץ (22), שהגיח לעולם שלוש שנים אחרי שסבו, דן בן אמוץ, פרש ממנו. אנחנו יושבים בחדרו שברחוב יהודה הלוי בתל אביב, בדירה שאותה הוא חולק בימים כתיקונם עם עוד שלושה שותפים (כרגע הם מחפשים שותף רביעי, אם מישהו בקטע), כשבן אמוץ ג'וניור מצביע על מדליון של שמש מחייכת שקשורה לשרוך שחור פשוט הנתלה על מסמר חלוד בקיר. "זה כל מה שנשאר לי מסבא", הוא אומר, "אפילו גלבייה אין לי".
זה לא קל להיות הנכד של דן בן אמוץ. מדובר באדם שהוא במובנים רבים הארכיטיפ המובהק ביותר של הישראליות הישנה, הצברית, האשכנזית והחילונית. אדם שקורות חייו הם גם במידה רבה קורות המדינה. הוא היהודי הגלותי שעלה ארצה לבדו ב-1938, ניצל בעור שיניו מהשואה בעוד ששאר בני משפחתו נספו שם, ומחק את זהותו כששינה את שמו ממוסייא תהילים-זייגער למשה שעוני, ולבסוף לשם שאותו אימץ עד סוף ימיו. הוא הפלמ"חניק שארגן מדי חודש את ערבי ה-13 הבידוריים, בהם הקריא שירים והעלה מופעים לצד אחיו לנשק, חיים חפר ושייקה אופיר, ושעל שמם נקראה לימים השייטת 13.
הוא הסופר, התסריטאי והמחזאי הפרובוקטיבי שהוציא למעלה מ-20 ספרים פרי עטו, בהם רבי המכר "לא שם זין", "לזכור ולשכוח" ו"זיונים זה לא הכל", שדרן הרדיו שבשנות החמישים כולם התקבצו מסביב לטרנזיסטורים כדי להאזין לתכניתו "שלושה בסירה אחת", כוכב הקולנוע הכריזמטי שהצליח אפילו להעפיל לכמה רגעים להוליווד ולשחק לצד מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה" ולצד פול ניומן ב"אקסודוס". העיתונאי, הסאטיריקן והחדשן הלשוני שכתב במשך שנים טורים קבועים ב"דבר השבוע" וב"חדשות". האיש שהפך למיתוס עוד בימי חייו ונשכח כלא היה לאחר מותו, כשהוא מוריש לצאצאיו מטען לא פשוט בכלל להתמודד איתו.
אי אפשר להגיד שמותו של דן בן אמוץ נפל על משפחתו כרעם ביום בהיר. כמי שדאג לקונן על עצמו בהספד העצמי המפורסם שהקריא בתכנית הרדיו שלו, אי אז בשנות החמישים של המאה הקודמת ("ביום מותי כך סיפדו לי - הוך, דן דן דן דן דן!!"), ובתור האיש שב-1989 אירגן והנחה את מסיבת הפרידה לזכרו בעודו גוסס מסרטן הכבד במועדון החמאם היפואי אותו הוא עצמו הקים – הקפיד בן אמוץ לערוך את כל ההכנות לקראת מותו הממשמש ובא, מלבד אולי קניית המצבה שתתנוסס מעל קברו.
אבל שום דבר לא היה יכול להכין את בני משפחתו לפצצה שהפיל עליהם אמנון דנקנר בביוגרפיה שהוא כתב על דן בן אמוץ ופרסם שלוש שנים לאחר מותו, באותה שנה שבה נועם נולד. בביוגרפיה המפורסמת טען דנקנר כי סבו של נועם נהג לשכב עם קטינות, וכן שהוא קיים יחסי מין עם אמו כשהיה בן 13. מאז אותם ימים מיעטה משפחתו להתראיין לתקשורת. שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים מתגוררים כיום בארה"ב, עם אוקיינוס שלם שמפריד בינם לבין הסיפור הזה. בתו נעמי, אמו של הנכד נועם ומי שקיבלה לידיה את הזכויות על ספריו, בקושי דאגה לכך שאלה יודפסו בהוצאות מחודשות, והשם דן בן אמוץ התפייד ממדפי הספרים, כמו גם מדפי ההיסטוריה.
"למשפחה שלי נמאס מהתקשורת, הם גם ביקשו שאני לא אדבר עליהם בראיון", מבהיר נועם. "זה לא שיש שתיקה בבית לגבי סבא. זאת ממש לא הדחקה, פשוט כל אחד מתמודד עם זה בדרך שלו. זה פאקד אפ שיט, אתה יודע. באופן אישי אני יכול להגיד לך שאני שומע את הסיפורים האלה שמספרים עליו ושואל 'מה לי ולזה?'. אין ספק שהוא היה חתיכת טיפוס ודמות שהשפיעה המון על התרבות, אבל בחרתי באופן מודע שלא להתעסק בזה, בכל המחלוקות שלו, זה לא משהו שאני רוצה בחיים שלי. יש לי מספיק דברים על הראש גם ככה. אפשר להגיד שאני לא כל כך שם זין".
ידעתי שאני צריך להיות אוטודידקט
כפי שנועם מקפיד להדגיש, אין טעם למדוד אותו בהשוואה לסבא שאותו מעולם לא פגש. אמנם קשה להתכחש לדמיון המשפחתי, לקו הלסת החזק ולקלסתר המסותת שממנו ניבטים מדי פעם, בזווית מסוימת, פני סבו, אבל פה פחות או יותר נגמר הדמיון. אם התכונה הבולטת ביותר של דן הייתה המוחצנות הטווסית שלו והמשיכה הטבעית לפרובוקציות, נועם דווקא עושה רושם של בחור ביישן, שלו וצנוע, שאוהב לבלות את מרבית זמנו בבית, מול המחשב, בהפקת מוזיקה.
לאחרונה אף הוציא את אלבום הבכורה שלו, "The Feels" (השיר הראשון ממנו נקרא "Treebark"), שמסמן אותו כמפיק היפ הופ אלטרנטיבי מהמעניינים והמבטיחים בשטח, כזה שכנראה לא זקוק לאילן היוחסין שלו כדי להצליח. "תמיד אומרים לי שאני הולך כמו סבא, שמשהו בהליכה דומה לו, אבל חוץ מזה נראה לי שאנחנו די שונים", הוא מסכם.
הוא נולד וגדל בראש פינה. אביו, צחי ירון, עובד כצלם בחדשות ערוץ 2, ואמו נעמי, בתו של דן ושל אשתו השנייה, הציירת בתיה אפולו, היא משוררת שעובדת בימים אלה על ספר השירה השלישי שלה. כשהוא היה בן 6 הם התגרשו. "לא אהבתי את זה", הוא אומר בלקוניות אופיינית ואז מתפרץ בצחוק רועם.
את הילדות שלו בצפון הוא מתאר כ"די משעממת", ולא עבר הרבה זמן עד שהוא נשר מהמסגרת הלימודית. ההורים שלו ניסו לשכנע אותו להישאר, אבל הוא העדיף לשחות בירדן. "לא הסתדרתי עם בית הספר, זה היה כל הזמן און אנד אוף", הוא מספר. "עזבתי סופית בכיתה י"א, אבל לפני זה נשרתי גם בח' או ט', אני כבר לא זוכר. זאת הייתה תקופה פחות טובה בחיים שלי. היו שם הרבה ערסים, הרגשתי מאוד שונה יחסית לסביבה שלי. ואז בגיל 13 עברתי עם אמא שלי ואחותי הקטנה לתל אביב, ממש דחפתי לזה, אבל אמא שלי לא הסתדרה שם אז אחרי שנה חזרנו לצפון".
בגיל 16 הוא עבר לגור עם אביו בירושלים. באותה תקופה הוא גם התחיל להתעסק עם תוכנות להפקת מוזיקה, שכר סטודיו עם הכסף שהרוויח מהעבודה בחנות האופניים השכונתית, והעביר שם ימים ולילות. "זה היה סוג של בונקר או בסיס סודי. הכי הארדקור. הייתי יושב שם כל היום עם המחשב והמוניטורים ומנסה להבין מה זה סאונד. תמיד ניסיתי לנגן על איזשהו כלי אבל זה אף פעם לא הסתדר. עם מחשב זה היה לי טבעי יותר כי אני חלק מהדור הזה, אני מניח. ידעתי שאני חייב ללמד את עצמי מוזיקה ולהיות אוטודידקט כדי שאוכל לבנות לעצמי עתיד אחר, כי בגרויות לא היו לי. אין לי השכלה רשמית, את הידע התאורטי והמעשי שלי במוזיקה רכשתי בעצמי. זאת הייתה התקווה שלי".
בהתחלה הוא בנה לעצמו שם כמפיק דאבסטפ, בתקופה שהסגנון המוזיקלי הזה עוד היה פופולרי, ובגיל 18, בזמן שכל החברים שלו התגייסו לצבא, הוא כבר טס לסיבובי הופעות בהולנד ובאנגליה. אלא שמהר מאוד הוא הבין שזה לא בשבילו. "הבנתי שלא מעניין אותי ליצור בז'אנר ספציפי. האהבה האמיתית שלי זה היפ הופ, שמבחינתי זה לא ז'אנר אלא חופש מוזיקלי מוחלט. מבחינתי היפ הופ זה אומר שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ובתור מישהו שאף פעם לא הסתדר עם מסגרות זה היה מושלם בשבילי. היפ הופ ישראלי אף פעם לא עניין אותי, סאבלימינל ודברים כאלה, כילד הייתי שומע הרבה מיסי אליוט ופוג'יז, אבל ברגע שהתחלתי לשמוע אלבומים של ג'יי דילה ומאדליב (מפיקי היפ הופ אקספרימנטלי אמריקאים – א.פ) הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הקצב זה מה שמשך אותי. הבייסדראם והסנר".
"עוד לא פגשתי בחורה שרצתה שאני אשפוך עליה ערק"
בשנים שחלפו מאז הספיק נועם, סוג של יהודי נודד, לגור גם תקופה מסוימת בחיפה לפני שעבר סופית לתל אביב, ובאמצע הוא גם חתך לטיול של חודשיים במזרח אירופה, שבמהלכו הכין את רוב האלבום החדש שלו. "טסתי לרומניה באיזה 40 יורו, היו עליי 300-400 יורו", הוא מספר. "ישנתי כמה ימים בהוסטל ואז עליתי על אוטובוס לצ'כיה שהייתי עליו משהו כמו 27 שעות עם איזה בחור מצרי בשם פול ומלא מכשפות רומניות שמקלפות שום. בזמן הטיול כתבתי את האלבום, ידעתי שאני הולך לעשות זה בנסיעה הזאת. רציתי שהאלבום יהיה קולקציה של חוויות שלי מהנסיעה. כשאני שומע אותו עכשיו יש שם את האווירה שלי לגמרי, זה אלבום פסיכדלי שמטייל בין כל מני מקומות ותחושות ומצבי תודעה".
"The Feels" יצא בלייבל העצמאי המקומי Raw Tapes, חממת יוצרים שמאגדת תחתיה כישרונות רבים שפועלים כולם בתחומים האפורים יותר של ההיפ הופ, וכוללת אמנים כמו קרן דוניץ, באטרינג טריו, ריג'ויסר ומש, שאולי פחות מוכרים לקהל הרחב, אבל ידועים היטב בסצנה התל אביבית. בן אמוץ הוציא את האלבום תחת שם הבמה שלו Mo Rayon, אנגרמה של האותיות בשמו, "נועם ירון". האלבום, שכולל תשעה קטעים, חושף אמן צעיר עם סאונד בוגר ובשל הרבה מעבר לשנותיו. בחלק מהקטעים נועם שר באנגלית ומרפרף עם אפקטים שונים על קולו, בחלקם הוא משתמש בסימפולים שהוא שלף מתקליטי סול ואר אנ' בי ישנים, ובכולם הוא רוקח ביטים מקוריים על מצע סמיך של סאונדים עדינים ורגישים שממש לא נשמעים כמו תוצר של שפת מחשב בינארית.
ובניגוד למה שהייתם עלולים לצפות ממפיק היפ הופ שהוא גם במקרה הנכד של דן בן אמוץ, לא תמצאו באלבום מילה אחת על זיונים וכוסיות. "אנשים חושבים שהיפ הופ זה מוזיקה סקסיסטית, אבל זה לא חייב להיות. הייתי רוצה לחיות את הלייף סטייל הזה אבל זה לא קשור אליי בשום צורה, כל השמפניה, ומועדוני החשפנות והדולרים. יש לי כמה שקלים, אבל לא יותר מדי, ועוד לא פגשתי בחורה שרצתה שאני אשפוך עליה ערק. הן ממש נמנעות מזה".
מאז שיצא האלבום התחיל נועם להופיע במועדונים ובברים ברחבי תל אביב, ובינתיים הוא ממשיך לעבוד בקדחתנות על מוזיקה חדשה, בקצב רצחני של מעל ל-25 קטעים בחודש. חלקם עתידים לצאת בקרוב בלייבל שלו, תוצר של שיתופי פעולה שונים עם אמנים אחרים שחתומים ב-Raw Tapes וגם עם ראפר מלוס אנג'לס בשם אוסוולדו איתו הוא עבד דרך התכתבות מיילים בחודשים האחרונים, והרוב יעברו לתהום הנשייה של הכונן הקשיח שלו. "האמת שאני לא יודע אם הוא היה אוהב את מה שאני עושה", עונה נועם כשאני שואל אותו איך סבא היה מגיב למוזיקה שלו, "נראה לי שהוא היה יותר בקטע של מוזיקה קלאסית, אבל לך תדע. אולי הוא מקשיב לאלבום עכשיו ועושה פריסטייל מהקבר".
"לא ביקרתי בקבר של סבא"
נראה שזה לא רק הציבור הרחב שהעדיף לשכוח את אחד האייקונים התרבותיים הגדולים ביותר שאי פעם דרכו פה, אלא גם שארי בשרו. "אף פעם לא ביקרתי בקבר של סבא, איכשהו זה לא יצא. ראיתי את הסצנה שלו מ'חור בלבנה', זה היה נחמד. גם קראתי קצת דברים שלו אבל זה היה מזמן, אני אפילו לא זוכר מה. ראיתי את הווידיאו ממסיבת הפרידה שהוא עשה לעצמו, זה היה די מוזר. אתה רואה אותו מעלה את המופע שלו על הבמה וזה מרגיש מאוד אקסהיביציוניסטי. אין ספק שהוא אהב את תשומת הלב. חוץ מזה אני לא יודע עליו הרבה".
אבל כנראה שיש גם לנועם מקום חמים בלב לאדם שאותו הוא אמנם לא זכה להכיר, אבל שעיצב במידה רבה את החיים שלו ושל בני משפחתו. עובדה שהוא בחר על דעת עצמו להוסיף את שם המשפחה "בן אמוץ" לשם שאיתו הוא נולד, נועם ירון. איך סבא שלו ניסח את זה? לזכור ולשכוח. "הוספתי את השם אחרי שפגשתי את הצד השני של המשפחה, אלה שגרים בארה"ב. הרגשתי קרבה נורא חזקה אליהם ואני עדיין בקשר טוב עם כולם. זה היה כיף לפגוש אנשים שדומים לי, זה הרגיש כמו מין שבט כזה שמתאחד. הייתי רוצה לעבור לגור שם, אני גם חושב שהמוזיקה שלי יכולה להצליח בארה"ב הרבה יותר מאשר בארץ, אבל לצערי לא נתנו לי ויזה".
זה מעניין שסבא שלך כל כך רצה להתנתק מהעבר הגלותי שלו, ואתה רק רוצה לחזור לשם.
"כן", הוא מחייך. "אני מניח שזה סוג של סגירת מעגל".