באלבום של עטר מיינר יש שיר שקרוי על שם אקסית. אוקיי, בזמן כתיבת השיר היא לא ממש הייתה אקסית. "כתבתי את השיר איזה שבוע-שבועיים אחרי שהכרנו, זו הייתה התאהבות כזו. התגובה שלה הייתה 'אה, יפה מותק, כתבת שיר'. השיר לא עשה לה משהו, ואני כזה, 'את לא מבינה, כתבתי לך שיר! את כמו אילנה של אביב גפן'. היא דווקא הייתה בעניין שלי, לא חשבה שאני לוחץ מדי, אבל השיר לא ממש עניין אותה. רק בהופעה בבארבי, כשאמרתי לקהל לצעוק כי ענאל פה וכולם צרחו את השם שלה, זה כבר יותר עשה לה משהו. אבל בשלב הזה כבר לא היינו ביחד".

אז מה הטעם?
"נכון (הוא צוחק). לא נורא, מבחינתי היא נתנה לי שיר. אני כתבתי לה אותו, אבל היא נתנה לי את השיר".

עטר מיינר (28), מהמוזיקאים המדוברים ביותר השנה בהיפ הופ הישראלי, לא מופיע רק במקומות שרגילים לז'אנר. נו אתם יודעים, מוזיקת מחאה, שירים על סקס ואוי הברוך, אפילו קללות. בדרך כלל, כשהוא ממלא את הבארבי (כפי שצפוי לקרות שוב ב-29.8), צועקים איתו את כל המילים, אבל גם כשהקהל מבוגר יותר מזה שהוא רגיל לו, הם נשארים להקשיב. "הם קולטים את זה", מסביר מיינר. "אני שר בעברית, אז השורות חותכות. אולי הם אפילו רואים בשירים שלי משהו אחר מאיך שהצעירים רואים, בקטע של 'אוקי, זה מה שהדור הזה אומר'".

"בצפון הלייפסטייל זה הטבע והנחל"

מיינר הוא לא הראשון ממשפחתו לצאת לדרך יצירתית. אחיו הגדול, הד מיינר הוא מעצב אופנה שסומן ככוכב עולה, הספיק להציג את הקולקציה שלו בשבוע האופנה בפריז ונשוי למוזיקאית ריף כהן. אחיו השני, שקד, חזר בתשובה והקים את הישיבה החב"דית "ופרצת" בירושלים. עטר הוא בן הזקונים לאב מסגר ואם ציירת, ונדמה שהוא מבסוט מהמיקום. "לילדים הקטנים נוח. אין להם לחץ להתחתן, כי האחים התחתנו, וההורים עשו את כל הטעויות על האחים הגדולים, אז משחררים אותך".

עטר מיינר למגזין
"אמרתי לה, 'כתבתי לך שיר! את כמו אילנה של אביב גפן'". עטר מיינר | צילום: רן יחזקאל

האחים שלך קבעו סטנדרט די גבוהה.
"שניהם נשואים מגיל 25. שקד הוא ראש ישיבה בירושלים והד עשה עסק מכלום, זה מטורף. זה משהו שיש בבית שלנו. אבא שלי בנה את הבית שלנו מכלום. את כל הריהוט, החלונות. אמא שלי עשתה את הוויטראז'. זה עבודות לא מאוד מפרנסות, אבל הם הצליחו לקיים בית, לחיות סבבה, ולדאוג שיהיה לנו הכל".

תסביר מה הדרייב שלכם.
"זה דרייב מפגר לנצח את העולם. דרייב של אאוטסיידרים שיוצרים כדי ליצור את המקום שלנו בעולם. זה לא לחץ מהבית, לא אמרו לי ללמוד, לעשות דברים בדרך מסוימת. ראינו את ההורים שלנו עובדים קשה. אנחנו משפחה של סוליסטים, אבל יש ביננו קשר מאוד מיוחד".

הוא גדל בעמוקה, יישוב קהילתי קטנטן בגליל העליון שהאטרקציה המרכזית בו היא קבר הרבי יונתן בן עוזיאל, מקום שפוקדים לרוב כדי להתפלל למציאת זיווג. אימו, שנולדה לאב קולומביאני ואם מרוקאית, גדלה בשכונת ג'סי כהן בחולון. אביו גדל בחיפה, התייתם מהוריו ואומץ ע"י דודתו. לעמוקה הם הגיעו, כך אומר עטר, כי הם אהבו את הטבע ורצו לחיות בחופש. "זה נורא כיף לגדול שם עד גיל 16, יש לך שקט, זה יוצר עולם פנימי. אתה לא ממוסך כל הזמן. אבל יש גיל שהמקום הזה נהיה מעיק ואתה אומר 'יאללה, מה הולך פה?'. זה הצפון, אין שם כלום. רק שנים של טרמפים".

עטר מיינר למגזין
בבגדים של הד מיינר, אחיו הגדול שהציג בשבוע האופנה בפריז | צילום: רן יחזקאל

הוא עבר לתל אביב ברגע הראשון שיכל, כשהיה בן 23. מאז העיר הפכה למוטיב חוזר במוזיקה שלו. בשיר "סאבלט בצ'לנוב" למשל, הוא מתאר בדידות עירונית על ידי שורות כמו "אני חי בסולו אני חי במונו/ שונא את האינסטה ות׳פורנו". הוא עדיין גר באותו סאבלט בצ'לנוב על פינת לוינסקי, דירת שני חדרים עם קיר גבס שמפריד ביניהם, ועדיין לא לגמרי מרגיש שם בבית.

זו אווירה שונה מאוד מהפסטורליות שבה גדלת.
"יש דברים שאתה מרגיש כאן ושם לא. בתל אביב מרגישים אם יש לך או אין לך כסף. בצפון זה לא משנה, אתה ממלא אוכל בסופר והכל זול. פה זה 'אני רוצה את הדירה הזו', ו'איפה שאני גר מסריח'. בצפון הלייפסטייל זה הטבע והנחל שאתה הולך אליו".

ובכל זאת, המעבר לתל אביב עשה לך טוב.
"זה לא היה קל, ברמנתי, מלצרתי תקלטתי בחלטורות ובחתונות. כל הזמן מהיד לפה. זה קשה אבל אני לא יכול להתלונן, כי היתה לי ברכה. דברים קרו לי כל הזמן. אני מאוד אוהב את העיר ושונא אותה. היא נתנה לי מקום ומצאתי כאן אנשים שהם אוצר, אבל גם חיים פה כמו כלבים, הכל יקר, יש ניכור ובדידות. יש אבק בכל מקום כי כל הזמן בונים פה. התחושה היא של סיר לחץ, אבל הסיר לחץ הזה עובד. יצרתי את כל אלבום הבכורה שלי בסיר לחץ הזה".

עטר מיינר למגזין
צילום: רן יחזקאל

האלבום שלך מאוד חשוף. לא הביך אותך שהמשפחה תשמע את כל הדיבורים על סקס?
"לא מפדח אותי שישמעו את זה, גם את הקטעים על הסקס, כי ידעתי שהם יאהבו את היצירה. חוץ מזה אני מרגיש יחסית שמרן, כי היום כל אחד מראה את עצמו באינסטגרם. אז זה לא מביך אותי יותר מדי".

וכשהשירים האלה מגיעים לגלגלצ?
"זה ממש נעים. כי כל החיים אתה פריק, ואף אחד לא מבין מה אתה עושה, ופתאום העולם רואה אותך כמו שאתה רואה את עצמך. לפני זה הייתי יצור פחות מובן, ועכשיו יש לי מקום בעולם".

חוץ מליצור מוזיקה משלך, אתה גם מפיק את האלבום החדש של ריף כהן גיסתך. 
"זה חלום שמלווה אותי כל החיים, להפיק לריף משהו יום אחד. היא והד ביחד כבר עשור ואני מופיע איתה בשלוש השנים האחרונות. היא כמו אחות גדולה בשבילי. היא לימדה אותי המון על אמנות, על פרפורמנס ועל מוזיקה".

"הורדתי טינדר לילה אחד, עשיתי סוויפים שעתיים ומחקתי למחרת"

בניגוד לבגדים שהוא בדרך כלל לובש, חליפות שרוואל איכותית מכותנה לבנה, מעשה ידיו של אחיו הגדול, המוזיקה של עטר מיינר מלאה בשטחים אפורים. באלבום הבכורה שלו שיצא בנובמבר האחרון ונושא את שמו הוא מתפקד כקול של דור ה-Y, ובו זמנית כמבקר הגדול ביותר שלו. בשיר "עולה", שפותח את האלבום, הוא שר "אם היה פה עץ הייתי מטפס ועולה לצמרת/ מספר על החיים איך הגעתי מהצנרת". שורה שהגיעה אחרי סשן אלתורים עם המוזיקאי גלעד כהנא, איתו הוא עובד בשנים האחרונות. "מה שתפס אותי זה הלהגיע מלמטה, מהדיכאון, מהחרא של החיים. כמו השיר של מרגול, 'יום אחד אולי אפרוס כנפיים'. יש כאן גם הקבלה לדור הזה, ששקוע בתרבות הריאלטי. כולם רוצים להצליח, כולם מרגישים שהם השיט. מה זה החרא הזה שכולם רוצים להיות משהו? די, איזה כבדים. זה שם אותי בכיפכוף לפעמים, כי גם אני כזה. אני מאוד כל הדברים של הדור הזה, אבל גם מאוד מודע אליהם. אני מאוד לא אוהב אותם, אבל מצד שני זה מי שאני".

עטר מיינר למגזין
"מה זה החרא הזה שכולם רוצים להיות משהו? די, איזה כבדים" | צילום: רן יחזקאל


וכיאה לדור הזה, יש באלבום שלך לא מעט שירים על בנות.
"זה הקטע שלי, אני אוהב בנות. הן מעניינות אותי יותר, אבל אני זהיר עם הסטוצים. יחסית לתל אביבים אני לא פרוע, אבל אולי יחסית למישהו שמרן אני כן. אני לא עושה את זה בשטחיות, כי זה מרוקן. מראש לא נכנסתי יותר מדי לעולם הסטוצים, כדי לא לדעת כמה זה מרוקן. הורדתי טינדר לילה אחד ומחקתי אותו בבוקר. הבנתי שזה יותר מדי בשבילי. עשיתי סווייפים איזה שעתיים, מבלי להתכתב עם אף אחת, ואז אמרתי חלאס, זה לא בשבילי".

קשה ליצור זוגיות כשאתה נשוי למוזיקה?
"כן, אני לא מאסטר בזוגיות. אני עכשיו בקשר עם מישהי כבר כמה חודשים ועדיין מחפש איך זה עובד. לא היו לי מערכות זוגיות רציניות של הרבה שנים. הזוגיות שיש לי עכשיו היא מאוד נינוחה. אנחנו מתראים קצת יותר מפעם בשבוע, לפעמים מבלים חצי שבוע ביחד. אבל אני בנאדם קשה, צריך זמן לעצמי, לא מתאהב בקלות. אתה יודע, אני אמן. אני מרוכז בעצמי, רוצה להיות באולפן כל היום. אני כמו דרייק".

נו, סוף סוף אתה מודה שאתה כמו דרייק.
"בזה כן, אבל זו תכונת אופי שלילית בעיני. כי הוא אומר 'אני אוהב את אמא שלי, את המיטה שלי, ואני לא צריך אף אחד'. זה משהו שכל הדור שואף לו, להיות חסין רגשית. להרגיש שאף אחד לא יכול לפגוע בי. אבל זו חולשה. אני עובד על זה".

אז בנות הזוג תמיד יהיו מקום שני ליצירה?
"אני לא יודע, זאת שאלה טובה. אני לא בטוח שזה חייב להיות לפי סדר של מקום ראשון או שני, אבל היא בטוח צריכה להבין שזו לא עבודה רגילה".


בימים שאתה בזוגיות אתה מזניח את המוזיקה?
"זה לוקח לי מהזמן קצת, אבל לא. זוגיות בעיקר נותנת השראה".

עטר מיינר למגזין
מודה שהוא קצת דומה לדרייק. עטר מיינר | צילום: רן יחזקאל


קצת כמו מערכת היחסים שלך עם מריחואנה.
"האמת, וויד זה מכה. אני מעשן כל כך הרבה, בערך 20 גרם לחודש. אני לא הסטלן הטיפוסי, לא מעשן חברתי שאוהב לאכול פיצות, לראות פמילי גאיי ומחפש להיזרק. אני אוהב לעשן וליצור, זה מעלה לי איזה יצר. אבל תכלס זה כיסוי. אני עכשיו מנסה לעשות משהו בכיוון של לוותר על זה, אבל אני מעשן כל כך הרבה זמן. זה הרגל, מין משהו שנתקע אצלך".


מתי התחלת לעשן?
"בתיכון. זה היה כזה 'אוקיי, אני מסכים לחיות, אבל אני אעשן כל הזמן'. זה נראה לי אז כמו פתרון קסום. המוח שלי רץ מאוד מהר, וזה עוזר לי להתפקס, אבל אני מאמין שיש דרך יותר בריאה להגיע לשקט הזה. היום כל כך קשה להגיע לעצמך. לחשוב רגע. אני כל היום רואה משהו, שומע משהו, מדבר עם מישהו, עושה משהו. כולם בלחץ כל הזמן. אנשים שואפים להיות בלחץ, וזה לא כיף, זה קשה. הלחץ מצטבר, ואני בגדול מרגיש שאני עומד להתפוצץ".

עוד בעיה של דור ה-Y.
"אנחנו דור לא קל, ולא קל לנו. חיים ברעש עצום וזה מקשה על בן אדם להגיע לעצמו. הכל יקר אז אף אחד לא חוסך. במקום לחסוך לדירה אומרים 'זין, נשתה את הבירה'. וגם בזוגיות זה ככה, אנשים לא מתמסרים, לא ננעלים, לא נהיים אחד. כל אחד בשלו. אין אידיאלים להיאחז בהם. פעם היה אידיאלים, היית חלק ממשהו".

והיום?
"הבן אדם במרכז, כל אחד הולך עם עצמו, אין אמת. תקשורת זה לא אמת, הממשלה זה לא אמת, אתה לא מאמין לרופא שלך. אתה מאמין רק לעצמך. בעולם העתיק היו עובדים את האלוהים, ואז הגיע עידן האידיאולוגיות, למשל קומוניזם או ציונות, וזה היה האלוהים. היום האדם הוא האלוהים".

עטר מיינר למגזין
"היום במקום לחסוך לדירה אומרים 'זין, נשתה את הבירה'" | צילום: רן יחזקאל


אבל גם אתה מתנהג כמו כל מה שתיארת, לא?
"כן, אני חלק מהדור הזה ומאוד מרוכז בעצמי, אבל משתדל לשים את אלוהים מעליי בכל מה שאני עושה".

אז הפתרון לבעיות של הדור הזה זו אמונה?
"כן, למרות שיש הרבה סוגים של אמונה. בתפיסה שלי, אני לא מאמין שיש משהו שקורה במקריות. היה לי מאוד קשה אם לא הייתי בן אדם מאמין. זה פשוט לא רומנטי".

אריק איינשטיין מי

להיות אדם מאמין זה לא חריג בישראל, אבל בתעשיית המוזיקה הקטנה שלנו נדיר למצוא אמנים עכשוויים ששרים על אמונה מבלי להיות מתויגים כזמרים דתיים. הזמר חנן בן ארי למשל, ביקש בלהיט הכי גדול שלו 'אל תסכמו אותי בויקיפדיה', אבל בעמוד הוויקיפדיה שלו עדיין תוכלו לקרוא שהוא מתנחל דתי. לעומתו, מיינר מצליח להתחמק מהגדרה ברורה למרות שהוא בבירור שר על קרבה לאלוהים. ב-"אבא מעלי", מיינר שר דרך פילטר אוטוטיון את השורה "השם איים רדי פור יא, אני מוכן בשבילך". את השיר הבא באלבום, "אין אחד כמוני", הוא פותח וסוגר עם סימפול מתוך דרשה על כך שאהבה עצמית אמתית מגיעה רק עם הבנת אהבתו של הקדוש ברוך הוא.

"אני ממש באמצע בין התל אביב לדת", מסביר מיינר. "אני כל הזמן מחפש את המקום שלי, מה אני יכול לקחת מהיהדות. יש שם המון דברים שמצאתי, ויש המון דברים שאני לא יכול לחיות לפיהם כרגע. אני יהודי מאמין ולא מקיים מצוות, אבל זה דיי רגיל בארץ. אני שומר על כשרות הכי בסיסית. לא אוכל פירות ים ולא אוכל בשר וחלב יחד, מסורתי כזה. מנסה לא לעבוד בשבת כי מאוד מתחבר לרעיון הזה, של להפוך יום אחד לקדוש. גם מאוד מתאים לי יום בלי טלפון, בלי העבודה. כל השבוע אתה כלב, ויום אחד אתה מפנק את עצמך, מכין לעצמך משהו לאכול. מתנקה".

עטר מיינר למגזין
"אני מתחבר לרעיון של יום שבת. יום אחד שאתה בלי הטלפון" | צילום: רן יחזקאל

זה משהו שבא מהבית, האמונה?
"לא ממש. הבית שלי היה מסורתי בקטנה. אני אפילו לא זוכר אם היינו עושים קידוש כל הזמן. אח שלי חזר בתשובה לפני שבע או שמונה שנים, ואז נראה לי שהתחלתי לבדוק. זה פתח בי איזה משהו. בתקופה שהייתי בלימודים, הייתי שומע המון שיעורי תורה ביוטיוב, שיעורים של הרב החרדי זמיר כהן, כל חמישי היה עולה שיעור והייתי שומע בערמות, נרדם עם זה לפעמים. זה סידר לי המון דברים בעולם. זה היה קצת כמו כדורי הרגעה".

במוזיקה שלך אתה מדבר על אלוהים כאילו אתה מדבר על האקסית.
"כן, יש סביב זה איזה סקסיות, ההתייחסות שלי טיפה יותר קלילה. ככה אני מצליח להכניס את האמונה לחיים שלי. אני מתחבר לרעיון של לקדש דברים בחיים, שבני אדם חשובים, שהמילים שלנו חשובות".

סקסיות זה לא בדיוק מילה שאנשים משתמשים בה בהקשר של דת.
"אני נתקל באנשים שאומרים שהדת תקועה במקום. מה אתם רוצים? אתם יהודים, מה שאתם תעשו יקרא יהדות".


בין הקללות לאמונה, בין הכפר לעיר, המוזיקה של עטר מיינר היא הדוגמה הכי מובהקת למוזיקה ישראלית עכשווית – היצירה שלו נטועה היטב בשורשים הארצישראליים, גם אם היא לא מתאימה לקלישאת שירי ארץ ישראל היפה. "הלב שלי נמצא בשפה העברית, זה מה שמניע אותי, ואני רוצה לשקף עוד משהו בישראליות. לפני סטטיק ובן אל, עם הלב והתספורות ובלי המאצ'יזמו, לא הייתה כאן דמות כמו שלהם. הם יצרו שפה חדשה וזה מעצים. גם רוצה גם להיות מודל אחר שכזה. יש בישראל חברה צעירה שקל להשפיע עליה. 70 ומשהו שנה, מבחינה תרבותית, זה עדיין בייבי. אין לנו רפרנסים. אני לא לוקח רפרנסים מאריק איינשטיין נגיד. שמעתי אותו, אבל אני לא מרגיש שגדלתי עליו, שזה משהו שלי".

איך בונים את הישראליות החדשה הזו?
"לוקחים חלק. עושים את זה מקורי ובעברית. אומרים שאנחנו זה קול. ברור שאני גם מושפע מהעולם, כי אנחנו הרי בדור כזה שספג כל כך הרבה דברים. אני פשוט דואג שהמוזיקה שלי תהיה אני, ואם אני ישראלי, אז זה ישראלי".

עטר מיינר למגזין
"הייתי שומע ביוטיוב ערימות של שיעורי תורה מפי הרב החרדי זמיר כהן. זה היה קצת כמו כדורי הרגעה" | צילום: רן יחזקאל


אתה שר על דת וזיונים, אמונה עם קללות. איך כל זה מתחבר?
"אם כל זה חי בתוכי, אז זה יכול לחיות גם באלבום או בשיר. זה מה שיוצא ממני, וזה בא מכנות. אם אני שר על סקס אני יכול להגיד בשיר אחרי זה 'מה אני שר על סקס כל כך הרבה, אני צריך לשיר על אלוהים יותר'. אם הייתי נותן רק מסר אחד אז לא הייתי מציג את הדיסוננס שיש לנו בחיים. אם הייתי שר רק על אמונה, ועל כמה שהיא טובה ועל כמה שאני אדוק, הייתי יוצא מתחסד. ושירים שהם רק על כמה טוב לעשן, זה לא היה אותנטי. יש כל הזמן התנגשות בין המסורתי למודרני, הקללות והסקס מסתדרים עם האמונה".

זה קצת מזכיר את הדואליות שלך בנוגע לישראל. מצד אחד אתה שר על "מדינה של גנבים", ומצד שני אתה מתעטף בהופעות שלך בדגל ישראל.
"זה בא ביחד, כמו באהבה. כשאתה אוהב ואכפת לך, אתה יכול להתעצבן. אם לא אכפת לך, אז שום דבר לא מזיז לך. מדינה של גנבים זו טענה כלפינו, על זה שאנחנו גונבים אחד את השני. זה לא שיר שמאלני או ימני, זה פשוט שיר של חרא לי, אבל בו זמנית גם צובע בצבעים יפים את החרא. הדבר היפה בשיר הזה הוא שכולנו ביחד בזה. זה ישראלי מאוד. אני מרים למדינה כשאני אומר שהיא מדינה של גנבים, חוגג אותנו קצת".


צילום: רן יחזקאל | בגדים: הד מיינר